ביקורת ספרותית על הכלב היהודי מאת אשר קרביץ
ספר מעולה

---

ספויילרים

הביקורת הזאת מוקדשת לאדית' (שם בדוי) בת החמש, שילדותה נלקחה ממנה באכזריות על ידי הנאצים. שהייתה צריכה לחיות בשקט וברעב. שנשרפה יחד עם עשרות ילדות וילדים תמימים, שלא חטאו בדבר מלבד היותם יהודים . אדית', שלעולם לא תתנשק, שלעולם לא תתחתן, ושלעולם לא יהיו לה חברים.

למרות שהמלחמה נגמרה לפני שבעים שנה, השואה עדיין ממשיכה לרדוף אותנו. היא לא מרפה. היא לעולם לא תרפה. היא השאירה כתם כול כך גדול, היא השאירה חורים במשפחות של כולנו, היא השאירה גופות שלעולם לא יימצאו, והיא השאירה את כול העולם מזועזע.
זאת הביקורת השנייה שלי שמתעסקת בשואה, בביקורת הראשונה,בספר "גנבת הספרים", התייחסתי בעיקר לעם הגרמני.
לצד הגרמני בסיפור. הוכחה לכך שלא כול הגרמנים מרושעים. אבל מה אם הצד היהודי? שאם כול הכבוד לעוני שבו חיו הגרמנים בתקופה החשוכה ההיא, סבל הרבה יותר.

העלילה עוקבת אחרי כלב. ולא רק זה, היא גם מסופרת מנקודת מבטו של הכלב. ולא רק זה, הו לא, הכלב הוא כלב יהודי .
יהודי בכול רמ"ח איבריו. כול כך יהודי שאלוהיי הכלבים מתגלה אליו.

נשמע מגוחך, אני יודעת. אלוהיי הכלבים. אבל מבחינת הכלב היהודי זה לא היה מגוחך. וכך גם מבחינת הסופר.
ברור שלסופר יש כלב, כי הוא מצליח לתאר את הרגשות שלו באופן יפהפיה כול כך, באופן אינטילגנטי כול כך,
ועדיין, ברור למדי שהכלב אינו דומה לבני האדם, הדבר בא לידי ביטוי באופן הקסום שבו הוא מפרש את העולם, ואת האנשים שמסביבו.

הכלב נולד וחי את שנותיו הראשונות בבית משפחת גוטליב. משפחה יהודית שחיה בגרמניה. הוא מאושר שם. הם מאושרים שם.
רוחל'ה, אנשל ויהושע, שלושת הילדים המצחיקים לבית גוטליב. רוחל'ה הקטנה והתמימה, אנשל המתוק והנוגע ללב, ויהושע, יהושע הפיוטי ששלח מכתב אהבה לילדה מכיתתו, שהתברר שהיא בתו של קצין אס.אס, וכך הסתיימה השהות של שלושת ילדי גוטליב בבית הספר.

האב, שהכלב נוטר לו טינה על כך שיושב כול יום בבית קפה ומשאיר אותו בחוץ, הכלב, משוכנע שהאב מרמה את המוכרים, מפני ש"הוא מעניק להם כמה חתיכות נייר בתמורה לקפה ומאפה".
אהבתי את משפחת גוטליב, אהבתי אותם כמו שהכלב אהב אותם. אהבה עיוורת. חששתי לשלומם. פחדתי. באמת. פחדתי מהמוות שלהם. הכלב נלקח מהם, לאחר שיוצא חוק שאסור ליהודים להחזיק כלבים בביתם.

וכך הסתיימה תקופת הגוטליבים. הבעלים ההבאים של הכלב עלובים מדי כדי שאציין אותם. רק אומר שהם היו זוג זקן. אחד מהם היה הומוסקסואל, והשנייה הייתה מכשפה. ממש מכשפה.

הכלב ממשיך, ועובר לזוג נאצים חביב ובנם. הכלב היהודי אינו מודע לכך שהבעל, שאותו העריץ ואהב כול כך, הוא בעצם נאצי. הסופר מראה לנו עד כמה הכלב אינו רואה את העולם כמו בני אדם. הוא אינו מודע למלחמה באופן שהם מודעים אליה. וזה היה כול כך אמיתי עד שזה כאב.

כך הכלב עובר מיד ליד, הוא נהפך לכלב רחוב, משם לכלב שמירה במחנה, משם לפרטיזני.

הסופר מתאר את רגשותיו של הכלב, את החיים שלו, את הפרשנות שלו לעולם, את האהבה והנאמנות שהוא מרגיש כלפי הבעלים שלו, והכול נעשה בצורה כול כך טובה ומציאותית. הכלב היהודי אוהב נאצים ויהודים כאחד, נלחם עם הפרטיזנים ומתעלל בצוענים. והכול למען הבעלים שלו, הכול למען האנשים שהוא אוהב.

הדמויות היו מדהימות כולם. אהבתי ושנאתי יחד עם הכלב. בכיתי וצחקתי מהם, חששתי לגורלם וייחלתי למותם של חלק.

הכתיבה הייתה סוחפת, לא יכולתי להפסיק לקרא. הספר היה כתוב בצורה מעניינת ואמיתית כול כך. אין מילים, כול מה שאני יכולה לעשות זה להוריד את הכובע שלי בפני מר קרביץ, ולמחוא לו כפיים. הוא ללא ספק הסופר הישראלי הכי מוכשר שאי פעם נתקלתי בו. והיי, אולי התקווה לספרות הישראלית לא אבדה למרות הכול.


דרך אגב, שמתם לב שלא ציינתי את שמו של הכלב?
כורש, זליג, וילהלם, בליץ.
אלה כול השמות שלו.





"אני נובח משמע אני קיים"

» ביקורות נוספות של Pipes
» ביקורות נוספות על הכלב היהודי