1. מוות

ביום שמתתי הייתי מאושרת, הבטתי בפני מלמעלה.
בשיער החלק הכהה שנפרש כמו מניפה מסביב.
הדם , כל הדם הזה, לא הכתים כמעט את פני, עיניי הפקוחות כאילו הביטו אליי בברכת פרידה עצובה.
אך כה ריקה.
ידעתי שנשמתי לא תנוח עד שהרוצח שלי ילכד.
ידעתי שהם בוכים. הכאב שלהם דקר אותי בלב- כה חזק.
ביקשתי שלא יבכו עליי, בשניותיי האחרונות לחשתי.. שלא יבכו, אך הם לא שמעו .
לא שמעו את קולי הגווע.
אני צריכה שיצחקו, שלא יבכו עליי.
אני לא רוצה להישאר תקועה בעולם הזה.
לא נותר לי כאן כלום, אפילו גופי הגשמי כבר לא שייך לי.
דמי הוא שמחלחל לתוך האדמה היבשה הזאת. ואין לי דרך לעצור זאת.
מתי ימצאו אותי כבר ? מתי ימצאו את הרוצח ההוא הכה אכזר ?
תשחררו אותי מכאן!! הכאב גדול מידי ! אני רוצה את המנהרה שבסופה אור גדול.
זה מה שהבטיחו שיש בצד השני .
כל כך הרבה פעמים שמעתי על מה שיש שם, אור גדול.
מנוחה מהרוע שמקיף אותי כל חיי.
היכן היא?!

נכתב לפני 13 שנים ו-4 חודשים

2. המשך ..

המשימה הוכתרה כהצלחה , כולם היו מרוצים ונרגשים, אך קתרין הרגישה בנימה משונה מסביב להילה של נטשה, כאילו אורה עומעם . היא הביטה בה בקימוט מצח, מנסה להבין , היא חשדה שמשהו השתנה בנערה , אך שום דבר בהתנהגותה לא הראה את השינוי. היא המשיכה לחייך כרגיל , ולצחוק עם כולם. גם אם חיוכה היה פחות זוהר.
בחשש מה , קתרין הסירה מעל ליבה את הרעד ההוא , היא לא שיערה אפילו בליבה שיכול היה לקרות מצב שנטשה תפר את ההוראות המדויקות שלה בנוגע להתמודדות עם האבן. לא נטשה. לא הנערה המבריקה ביותר בקבוצה אלפה בי.
היא לא תעשה שטות כזאת. הנערים שלה יודעים שטעויות כאלו מובילות למוות בטוח .
היא החליטה שמגיע להם ערב חופשי , פרס עבור הצלחת המשימה והחלה לארגן סעודה מיוחדת לחגוג את שובם של אלפה בי בלי פגע.
היא צריכה לשבח אותם , שלא יחשבו אפילו לרגע שהיא לא אסירת תודה להם על עזרתם במאבק הכה מסוכן .
היא רצתה לעורר את יצר התחרות שלהם. לא בצורה הרסנית אך שתהיה להם טיפה יותר מהניצוץ ההוא שמוביל אותם לניצחון .
היא קמה ממקום מושבה הנוח שליד החלון , ומשם השקיפה אל עבר השערים הגדולים.. עיניה בודקות בפעם המיליון שאין שינויים. שאין עוד ניסיון לתקיפה.
שהילדים שלה בטוחים שוב.
בשבילה הם תמיד יהיו ילדים.
חריקה. ועוד אחת . אופאל התעוררה שוב באמצע הלילה. יושבת על הנדנדה הקטנה שלה .
קתרין ידעה שעליה לגשת אליה. אך כאב לה לחשוב על הסיוטים הפוקדים את הילדה בימים האלו. כל פעם שהיא מסבירה לה את תוכן החלומות המפחידים שלה. קתרין עצמה לא יכולה לישון .. היא חישלה את ליבה ופסעה לעבר חדרה של אופאל.
היא קיוותה שהפעם היא תתנהג כמו ילדה רגילה ופשוט תבקש לשתות .כשפתחה את הדלת הקטנה המפרידה בין החדרים שלהן ראתה אותה יושבת בחושך מחבקת את הבובה הקטנה שלה ושמעה את שירתה החורקנית ,קול עמוק שנשמע לה כה מוכר אך בכל פעם שניסתה להיזכר לאיזו אישה מבוגרת שייך הקול,נחסמה.
"זה סיפור עגום על בן אדם עצוב ,
שכרת לעצמו את הראש ,
והדם שלו זרם
וזרם כמו נהר ארור ..
וילדה יפה קטנה השיטה בו
סירות מנייר זהוב"
היו מילות השיר שלא הפסיקה לחזור עליהן .
מחייכת חיוך מפחיד לבובה שלה. היא הרימה את מבטה לעבר אימה, והחיוך המפחיד השתנה לחיוך הרגיל הכה אהוב שלה.
"אופאלי.. אני לא חושבת שבאטן רוצה לשמוע את השיר הזה. אני חושבת שהיא קצת מפחדת, את לא רוצה לשיר לה את השיר ההוא ששמענו לא מזמן ? " היא החלה לזמזם לה את המנגינה העליזה. מנסה להוציא אותה ממצב הרוח העגמומי שתפס אותה .
"לא. היא אוהבת את השיר הזה.. היא ביקשה אותו במיוחד היום! " לחשה הילדה.
"טוב אז שרת לה יפה מאוד, בואי נשים אותה במיטה שלה כי מחר היא צריכה לקום מוקדם ולהיות ערנית, ובכל מקרה אימא רוצה לדבר איתך על עניין כלשהו."
"אני רציתי לצייר. אבל לא היה לי דף מתאים. "
"לצייר מה מלאך ?"
"אותך.. רציתי לצייר לך ציור מיוחד , אמרת שאת אוהבת שאני מציירת לך"
"אני מאוד אוהבת את הציורים שלך, את כל כך מוכשרת מלאכית שלי. "
"אני דואגת לך אימא " אמרה וקימטה את מצחה , בחיקוי כה דומה לפניה של קתרין כשחשבה, שקתרין רצתה לפרוץ בצחוק .
"למה דואגת ? קטנטונת .. הכול בסדר, אני אשמור עלייך " חייכה אליה .
"ומי ישמור עלייך בנתיים ? הוא עוד רחוק "
"הוא . ? מי זה הוא ? " קתרין ידעה שמשהו מתקרב, היא הרגישה זאת בעצמות.
אך האישור של אופאל הלם בבטנה והיא כמעט ולא הצליחה לנשום.
"אני לא מכירה אותו " חיוכה התמים הבזיק שוב "אימא , אני לא מכירה אותו אבל.. " היא החלה לצחוק "למה שאני אכיר אותו ? הוא עוד לא בא ! "
קתרין הרימה בידיה את הילדה והושיבה אותה על ברכיה בעדינות, מחבקת אותה ומתנדנדת איתה על הנדנדה הקטנה.
מנשקת את ראשה הכהה וליטפה את שערה הרך , צוחקת ביחד איתה, על בדיחה שכנראה רק ביתה הקטנה מבינה.
לרגע, אופאל חזרה להיות ילדה קטנה ומקסימה.
רק לרגע.

נכתב לפני 13 שנים ו-5 חודשים

3. קטע מספר בהתהוות .

השעון תקתק בקול חלול . כל שניה נשמעה כמו רעם תופים . נטשה ניסתה לא לנשום בקול , שמה לב לכל צעד, שלא תפגע ברהיט כלשהו, שלא תחשוף את מיקומה שם .
הזיעה זלגה במורד גבה. הפחד ניסה להקפיא אותה . אך היא לא נתנה לו . החדר היה כה חשוך, כה קר..
רק לקחת את האבן ולהסתלק משם. המשימה הכי פשוטה שתהיה לה כנראה. והיא משקשקת מפחד. היא מאכזבת את עצמה .
הרהיטים הכבדים הטילו צללים כהים על הרצפות , כל דבר נראה לה גדול ומפלצתי .
הדבר היחיד ששיפר את הרגשתה מעט היה הידיעה שהשאר נמצאים קרוב , אם היא תכנס לצרות הם יבואו לעזרתה .
רגלה התחככה בארון הגדול.
מגרה שלישית משמאל . הזכירה לעצמה ושיננה זאת בראשה , אך כשהושיטה ידה אל הידית נוכחה לדעת שהארון נעול.
היא חשקה את שניה והוציאה בלי רחש את ערכת פריצת המנעולים החדישה שלה . בימים רגילים, בחדר האימונים, בין בדיחה אחת לאחרת יכלה לסיים פריצה כזאת בתוך פחות מדקה. אך הלחץ גרם לידה לרעוד, לכול להראות הרבה יותר קשה ומפחיד .
בניסיון השלישי היא החליטה שהגיע הזמן להתאפס על עצמה .
היא העלתה בראשה זיכרונות נעימים, ומצחיקים מהאימונים . את מבטה הנחוש של קתרין כשעשתה את החתך, בלי להניד עפעף . אם היא יכולה .גם אני יכולה .
ברגע שמעה את המנעול נפתח . הצליל הרעיד את גבה.
היא נשמה עמוק והחזיקה את האוויר בפנים מודעת לכל רחש שיכול להיגרם אם היא תמצא , אך המקום דמם כמקודם .
היא פתחה את הארון ובמהירות פתחה את המגרה השלישית משמאל . היא נפתחה בקלות, אך עם חריקה קלה ומצמררת, אך בשלב זה היא כבר לא הרגישה את הפחד ההוא, היא הרגישה נעלה. האושר הציף אותה, היא הכינה את ידיה לחוש את המשקל הרב של האבן היקרה שבטח תראה .
אך המציאות הממה אותה. בפינת המגרה שכבה אבל שחורה קטנה ומצולקת . היא לא האמינה שקתרין סיכנה חיים של חמש מהסוכנים הכי מובחרים שלה בשביל אבן כזאת מכוערת .
הכעס בעבע בה כשהרימה את האבן והחזיקה בה, היא הרגישה מתוסכלת . שחיה לא שווים. המלכה מצווה עליהם ללכת, והם, החיילים הנאמנים שלה יעשו הכול בשבילה . בשביל שתוכל לשבץ עוד אבן מכוערת בתליון דומה לתליון שעל צווארה. בטח בשביל הילדה המפחידה ההיא שלה .
היא יכלה לתאר לעצמה איך קבוצה אחרת של לוחמים נשלחו למקום דומה . בטח שחצי מהם נהרגו. והאחת הנבחרת שנשלחה לגוב האריות הביאה לה אבן מכוערת אחרת שאותה שיבצה בתליון שעל צווארה. מכשפה.
היא צריכה לשלם על זה, צריכים להעמיד אותה לדין על רצח של תמימים חפים מפשע. חיי אדם שווים אצלה פחות מכל המותרות שהיא מרשה לעצמה, רוצחת בני אדם וחיות מסכנות וחסרות ישע."
היא צריכה לשלם על זה, אני אגרום לה לשלם על זה!! " חשבה בזעם.
ידה נסגרה כה חזק מסביב לאבן הקטנה שנוצרו בה סימנים , וחיוך מטורף עלה על פניה.
היא לא הרגישה כיצד האבן המסוכנת משתלטת על ההיגיון הבריא שלה , ומרעיל אותה כנגד אלו שהיא אהבה יותר מכל.

נכתב לפני 13 שנים ו-5 חודשים