ספר לא משהו
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 28 באוגוסט, 2013
ע"י אריאל
ע"י אריאל
המחשבה על העתיד היא מובנת מאליה. כולנו מדמיינים איך נראה בעתיד, עם מי נתחתן, אם יהיו לנו ילדים, במה נעבוד, איזה חברים נרכוש, מה יקרה בחיים שלנו. אנחנו מעדיפים לדמיין עתיד ורוד, חיים פחות או יותר מאושרים. מה לעשות שהחיים לא תמיד כאלה, אבל המחשבה על חיים כאלה בעתיד גורמת לנו להיות שמחים קצת יותר. לפעמים אנחנו יכולים גם לתכנן אותו לפרטי פרטים. איך נקרא לילדים שלנו, איך תיראה החתונה שלנו, מדמיינים את הדירה שבה נגור ואיך נעצב אותה ואת העבודה המושלמת בשבילנו. אבל כמו שג'ון לנון אמר, החיים הם מה שקורה בזמן שאנחנו מתכננים תוכניות, ובזמן שאנחנו עסוקים בלתכנן את החיים העתידיים שלנו, שקרוב להניח לא יהיו מושלמים כפי שתיכננו, אנחנו מחמיצים ומפספסים את ההווה, העיקר.
אבל בואו נעזוב את העתיד שלנו, של כל אחד לעצמו. העתיד של העולם. מישהו פעם חשב עליו? נראה שאנחנו קצת עסוקים איש איש בבעיותיו מפני לחשוב על עתיד של עולם שלם. זה מובן. כמו כולם גם אנחנו מזהמים ומשחיתים, אפילו בלי לשים לב את העולם שלנו. אפשר להגיד שאנחנו אנוכיים, אבל זה לאו דווקא נכון. אנחנו פשוט עיוורים- ועד שלא תהיה בעיה אמיתית שתאיים עלינו באופן בירור (למרות שיש כאלה והרבה- אנחנו פשוט לא שמים לב) אנחנו נמשיך להיות כאלה. אבל כמו כל בני האדם (ואולי אני קצת סותרת את עצמי כאן) אנחנו שואפים למצוא פתרונות לפגמים שלנו- מחלות, עוני, רעב. להיות מושלמים. ולפעמים דווקא הניסיון הזה לתקן פגמים טבעיים אצלנו, מוליך לדברים שליליים עוד יותר. אנחנו לא מוסגלים לקבל את העובדה שאנחנו לא מושלמים. שואפים להשאיר עולם יותר טוב, אבל לא מסוגלים לעשות משהו ממשי בשביל זה. רובינו, לפחות.
הסיפור מתמקד בריין, שחיה בעולם עתידני. כל העולם נחרב מפצצות גרעיניות והאיזור היחיד ששרד הוא צפון אמריקה. בעולם שלה, לפני כמה שנים מצאו תרופה מושלמת לסרטן- ואנשים נולדו מושלמים- חזקים וחסינים מפני כל מחלה. גם הילדים שלהם נולדו מושלמים אפילו יותר מהם, חזקים יותר מהוריהם. אלא שמשהו השתבש בדרך, ובמקום שהם יזכו לחיות עד גיל מאה ועשרים בעושר ואושר, הם זכו רק לעשרים או עשרים וחמש שנים של חיים. אם את נולדת בת, בגיל 20, בוודאות תחלי בווירוס שיקצור את חייך. אם יש לך מזל ונולדת בן, אז זכית בעוד חמש שנות חסד. העולם הזה יצא מכלל שליטה, והחיים איבדו את הערך שלהם ואתה קנה המידה שלהם. האנשים חיים בתנאים מכפירים, בנות צעירות נמכרות לזנות, ואחרות נחטפות ונמכרות ככלות צעירות לאנשים עשירים כיצורי הרבעה. בתוך העולם הזה המבולבל, שאיבד את האיזון, מתייחסים אל אנשים כחפץ, ילדים קטנים גוועים ברעב בבתי יתומים, ילדות קטנות נכנסות להריון ויולדות בגיל צעיר, אנשים עשירים חיים בתוך בועה ולא רואים את המתרחש סביבם, והורים צעירים לא זוכים לראות את בניהם ובנותיהם גדלים. בין כל זה ריין, הגיבורה, נחטפת ונמכרת ככלה ללינדן, אדם עשיר. שתי הבנות האחרות שנבחרו לשמש ככלות יחד איתה משלימות עם גורלן, אבל היא רק מייחלת לברוח, לאפשרות לחופש, לחזור לאחיה התאום ולבלות את ארבע שנותיה האחרונות במקום אחר. הספר מתאר את חייה באחוזה של לינדן ואביו, המשמשת עבורה כמעין בית כלא.
עוד לא נתקלתי בספר שמעז לדמיין עולם אפל כל כך. גם לא משחקי הרעב, כאוס מהלך או מפוצלים, למשל, לא מעיזים לדמיין עולם כל כך נורא. העולם שבו ריין חיה הוא חסר כל תקווה, הייאוש והטירוף שולטים באנשים. זה עולם שבו כל אחד כבר מזמן השלים עם גורלו. עולם שאנשים איבדו את התקווה להילחם ושכחו מהו ערכו של החופש.
הספר הזה הזכיר לי את המשפט הידוע: "אנחנו חולמים להשאיר עולם יותר טוב לילדים שלנו, אבל שכחנו להשאיר ילדים טובים יותר לעולם שלנו." ולמרות שהוא קצת קלישאתי, הוא נכון. רצנו בניסיון לתקן את הפגמים בעולם שבנינו, וחלקינו שכחנו מה צריך להעביר הלאה.
הסיפור מתואר ברמה מאוד שטחית, הן מבחינת הכתיבה, העלילה ודמויות. זאת מן הסתכלות לרחוק לאופציה איומה לעתיד, אבל זה רק מבט מלמעלה. הסיפור לא מעמיק, סיפור האהבה שטחי מאוד והתיאורים שלו מרגישים קרים ורחוקים (כנראה שבחיים כל כך קצרים אין זמן להעמיק), העלילה חוזרת על עצמה שוב ושוב ולא נותנת לנו שום ערך מוסף. הדמויות כלואות בבועה של עצמן ושוב לא רואות שום דבר מעבר, שטחיות וחלקן גם סטריאוטיפיות. בנוסך לכך הוא כמובן, איך לא, מאוד צפוי. בשלב מסוים הוא מפסיק לעניין אבל ממשיך לדכא.
בקיצור, לא ממליצה. סתם מדכא ולא שווה את הדיכאון שלו הוא גורם. סופר אחר היה מצליח להעביר את הסיפור הזה הרבה יותר טוב, להעניק משהו מעבר ולא רק מעין הצצה מהצד.
הלכתי להשאיל ספר בדיחות מהספריה שישפר לי את המצברוח, בתקווה שלא יקנסו אותי במאה שקל על הספר שלא החזרתי ממרץ.:)
9 קוראים אהבו את הביקורת
9 הקוראים שאהבו את הביקורת
