ביקורת ספרותית על טווס בחדר מדרגות מאת גלית דיסטל אטבריאן

---

זה השם, השם של הספר וגם הכריכה שלו, הם אלה שמושכים את העין ומעוררים את הסקרנות, וזאת סקרנות עצומה שמתעוררת, מה טווס, איזה טווס, למה טווס נמצא בחדר המדרגות, טווס שהוא ססגוני ואקזוטי ויפה ומיוחד, מה הוא עושה בבנאליות החשוכה שבחדר המדרגות, אחד מני רבים להחריד בין כל הבניינים חסרי הייחודיות בעולם, כמה זה מוזר שהטווס שם, וכשקוראים את הספר מבינים שזה העניין, שאלו החיים שלהם, של הגיבורים בספר, כל כך משונים והזויים כמו טווס בחדר המדרגות, וכמה כל אחד מהם אומלל, כמה כל אחד מתרפק על אומללותו, מתהדר בה כמו טווס בנוצותיו, מתגאה בשונותו הבודדה, הנשגבת, האומללה, וכמה הספר מתסכל כי אני יודעת משהו והם לא יודעים, וכמה הספר הזה מהנה כי כשרוצים שמישהו כבר יאמר משהו, מישהו אומר אותו, וכמה זה נחמד שיש גיבורים עם שכל לשם שינוי, שלא מפחדים לשאול, ללמוד, לדעת, לנתח, את עצמם, את העולם, אחד את השני, ובאיזו כישרון כתבה הסופרת את הסיפור הזה, שלא קורה בו כלום אבל קורה בו הכול, כמה רגיש התיאור, כמה חד ומדויק הפירוט, כמה חכמה היא הייתה, ובכל זאת נראה שלא הצליחה לתפוס את תפקיד הנקודה, שמטרתה להתקיים, לתת מנוחה בין המשפטים מרובי הפסיקים, מרובים מדי, לחצוב משפטים לא רק בין פיסקאות אלא גם בתוך אחת מהן, איך היא לא הצליחה להבין את זה, לתפוס את הצורך הזה שבמספר מספק של נקודות. זה. ממש. מעצבן.

» ביקורות נוספות של מרים
» ביקורות נוספות על טווס בחדר מדרגות