ביקורת ספרותית על טווס בחדר מדרגות מאת גלית דיסטל אטבריאן
ספר לא משהו

---

ספר קשה לקריאה, מנוכר ומנכר.
משפחה שמנסה לשרוד, עם שמות מוזרים : בת בכורה אייב, לא על שם חווה ( המקורית),הבן סאן והבת לורן, שהרעיון המרכזי זה שהם מיצגים, את הבושם ובית האופנה. ללורן נולדת בת ולכן טבעי שתקרא :..קשרל.
לא מבין מדוע לא לקרוא לילדה אופיום , גם זה בושם כמה שידיעותי מגיעות.
הפרק הראשון הותיר אותי, אדיש. איני יודע אם זה בגלל הציניות,המבט המתנשא של הכותבת או התחושה כי קל להגיד : "זה לא שלנו".
הפרק השני מעורר סקרנות, הבן שנרדף על ידי אישתו ועדיין אוהב אותה.
רק הפרק השלישי שכתוב בשפה "אני" ( לא של פוליטיקאי),מתחיל לעורר הזדהות.
ככל שמתקדמים בקריאה , יש תחושה של אי נוחות וחוסר הזדהות עם הדמויות.הן פסיביות,תקועות בפינה משלהן, אטומות כלפי חוץ ונאטמות לרחשים הפנימיים שלהם.
ברגעים מסויימים הרגשתי שאני קורא דוח של עובדת סוציאלית ולא סיפור.
טרגדיה חופפת טרגדיה,דמויות אבטיפוס לקורס "הטרגדיות בחברה הישראלית" בחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטה.
זה מזכיר לי סיפור על שמואל גורודיש כשפיקד על חטיבה שבע.
במסגרת מלחמתו בתאונות הדרכים, היו כנסים של נהגי החטיבה ובהם הוצגו תאונות דרכים, עם תמונות זוועה.
התגובה הראשונית של הצופים היתה הלם, כשהמפגשים נמשכו, החלו להשמע תגובות ציניות,והומור מקברי.
ואז בעצם הושגה התוצאה ההפוכה: ניכור.
כך גם כאן, באמצע הספר הרגשתי ניכור. סיפור רודף סיפור, הבתים המוזנחים חוזרים וצצים ,אנשים מנוצלים בצורות כאלה ואחרות, ומה הלאה? אין שם שום דינמיקה.
גם הסביבה החיצונית אינה קיימת, לא מעורבת. כאילו המשפחה הזאת חיה בבועה. האומנם ?
ויש גם הומור בספר. לורן מתארת את מות אימה , ש.."חטפה התקף באמצע הרחוב, התנדנדה ימינה, שמאלה, ובום נפלה על הזכוכית של חנות נעלים, והיה שם מבצע של שני זוגות במאה ותשעים שקל ובום!", לורן צוחקת....
"בטח חטפה התקף לב מהמחירים" אומר המלווה שלה שעסוק בסקס.
אפשר לכתוב ספר כך. ואולי אחרת כמו ב"סיפור הפרברים" , אפשר לצחוק על העובדים הסוציאלים שחושבים או לפעמים מנציחים מצב זה , בשיר המפורסם " אופיסר קרופסקי".

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על טווס בחדר מדרגות