עמדתי בתור לקופה בצומת ספרים, לפניי על הדלפק עמדה ערמה של "טווס בחדר מדרגות". התצלום על העטיפה משך את עיני, את השם הארוך של הסופרת, לא הכרתי, למרות שספרה הקודם, היה רב מכר. זה זמן אני חווה מפח נפש מקריאת ספרים "שניים", אחרי שקראתי רב מכר של אותו הסופר. כך היה אחרי צלה של הרוח, רודף העפיפונים והרשימה מתארכת. החזקתי בידי את הספר, רפרפתי על הכריכה האחורית, וחשבתי בליבי, הנה אתעתע במוחי, ואכיר סופרת דווקא מספרה השני. בלי הכנה מוקדמת קניתי והתיישבתי לקרוא. לכל הפחות לו לבשתי אפוד מגן, אבל לא, באתי חשופה.
ולא שיערתי את גודל הטלטלה.
כבר מיד עם קריאת השמות של בני המשפחה חשבתי לעצמי, איזו אכזריות, מי קורא לילדים שלו "איב", "סאן" ו"לורן", אין בלבו קצת רחמנות? הרי זה נשמע כמו התחלה של בדיחה. וזה נמשך בתיאור המשפחה הלא מתפקדת הזו, מאחורי הדלת בבניין, ובשכונה, כשכולם ידעו ולא הושיעו. תיאורי הזוועה מדויקים כמו צליפות שוט על פניך. היחסים בין ההורים ובין ההורים לילדים, קורעים את הלב, פוצעים, מחרידים. הכתיבה החדה מרתקת אותך לספר. מאזנת את הכאב ואת גודל הטרגדיה, דמות הגיבורה מכמירת הלב, מלאת החמלה, הנדיבה, הדואגת, החזקה והאמיצה ויחסיה עם המעגלים השונים בחייה. מתווספות לה כמה דמויות משנה שמשקיטות מעט את התבלינים החריפים שנרקחו בספר.
ככל שהספר מתקדם בעלילה עולות השאלות הנוקבות, האם המעשים וההחלטות שלנו הם פרי רצון עצמי או שהם מושפעים מאירועים קודמים שאירעו בחיינו, האם לאדם יש אפשרות לקבוע במידה מסוימת את השתלשלות חייו.
ועוד, מה קורה מאחורי כל הדלתות בבניינים בשכונות שלנו, כמה רווחים מעגלי האלימות? כמה רווחת התופעה של אלימות והתעללות כלפי חסרי ישע? שאלוהים ישמור!


















