• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
טווס בחדר מדרגות

טווס בחדר מדרגות

מאת גלית דיסטל אטבריאן

הביקורת של בלו-בלו

תמונה של בלו-בלו
טווס בחדר מדרגות

טווס בחדר מדרגות

מאת גלית דיסטל אטבריאן

הביקורת של בלו-בלו

תמונה של בלו-בלו
הוצאה לאור:כנרת זמורה ביתן
שנת הוצאה:2014
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
נצחיה
לפני 10 שנים

“שמות זה נושא מרתק. את כולם. אם קורה ואתם נמצאים באירוע והסמול-טוק גווע, הרי שנושא "הכרתי ילד שקראו ל”

2/32
ביקורות על טווס בחדר מדרגות
הבאה
חגית
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 11 שנים

“חגגו לי יום הולדת בראש השנה. הבת שלי, בת ה-8, שאלה אותי שבועיים קודם לכן: "אמא, מה את הכי אוהבת?",”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 10 שנים•4 דקות קריאה

יש לי חום. אמא ריסקה לי כדור אקמול וערבבה עם סירופ. זה עדיין מגעיל. אני בולעת.
-היא הלכה לעבודה. היום סבא שומר עלי.
-אני מתעוררת, מישהו נושא אותי למיטה של אמא ואבא.
-המכנסיים שלי מופשלים. גם התחתונים. אצבעות מפשפשות לי בפנים.
-"ששש... תשני. כשתקומי כבר תרגישי יותר טוב".

הציטוט מלמעלה הוא לא מהספר. הוא שלי מהבית. זה התחיל כשהייתי בת 8, כך אני זוכרת. זה קרה תמיד כשהוא התנדב לשמור עלי כשהייתי חולה. זה נגמר כשהצלחתי לשכנע את אמי שמותר לי להישאר לבד בבית כשאני חולה.

כתבתי כאן הרבה ביקורות אישיות, ובכל זאת נמנעתי מלכתוב על הנושא הזה. כי זה משהו שלא מדברים עליו. הוא יותר מדי, גם בסבך הביקורות החושפניות.

הפעם הרגשתי שאין לי ברירה. לא יכולתי לכתוב ביקורת על הספר הזה ללא הסיפור שלי, ולא יכולתי פשוט לעבור עליו בשתיקה.

הספר מדבר על איב סאן ולורן, שלושה ילדים הגדלים בבית עם הזנחה פושעת של ההורים. האם, לבנה, מנקה את המקרר במקלות אזניים טבולים באלכוהול, בעוד רצפת המטבח מעלה גוונים שונים של שחור. היא מאוהבת בבעלה כמו ביום שהכירה אותו, אדישה לילדיה, בעוד הוא מתעלל בה ללא הפסק. היא מעלה לקורבן את לורן, בתה האמצעית היפה, כמנחה לאהבה הזו, מוסרת אותה מדי ערב לאביה שיעשה בה כחפצו, על הספפה החדשה שקנה רק לילדה, בחדר השלישי, קן האהבים הנורא של האב ובתו. אין לה שום נקיפות מצפון, הרגש היחיד שלה הוא שנאה לילדה היפה הזו שגזלה ממנה את אהבתו של בעלה. האב, מיכאל, בז לשני ילדיו
האחרים, איב הבכורה המכוערת, וסאני המכוער המחונן. הוא מתיחס רק ללורן אהובתו, קונה לה מתנות של גבר למאהבת שלו, ומסרס את ילדיו ואישתו.

איב סאן ולורן, תוצר בלתי נמנע של בית כה נורא, הופכים בעל כורחם להיות מבוגרים פגועים והרוסים רגשית. לורן שנפרדה מבעל שאוהב אותה ללא גבולות, יוצאת מדי ערב עם גברים ומזניחה את בתה עד שהיא עיוורת להתעללות המינית שעוברת הילדה.
סאני נשוי לאישה שמאוהבת בו אך אינו מסוגל להרגיש אליה דבר, הוא מובטל שלא מימש את כישוריו. איב, ששינתה עצמה לחווי, היא האחות הבכורה, זו שבילדותה ניסתה להציל לשוא את אחיה, וגם בבגרותה היא הממונה על השפיות המשפחתית.
מה ששובר את השיגרה הוא התאבדותו של אב המשפחה, מאורע שמכנס את כל בני המשפחה לשבעה מטורפת, המעלה את מוגלות העבר.

הספר גרם לי לתחושות סותרות. מצד אחד נתן לי אגרוף בפנים, מעלה באופן לא נשלט את הילדות שלי, הבית המטורף שגדלתי בו, ההתעללויות שאני חוויתי, והשתיקות מסביב כאילו זה מעולם לא קרה. אני יודעת שסבי התעלל גם באמי, ואפילו הרבה יותר מאשר בי. אני פשוט יודעת זאת, למרות שהנושא מעולם לא עלה. שברי מבטים, מילים שלא מתחברות בתחילה, אך מסתדרות מאוחר יותר לסיפור מפלצתי. מה שאני לא יכולה להבין בשום אופן זה איך היא נתנה לי להיות איתו לבד. האם לא היה לה אכפת? האם הדחיקה הכל עד שבאמת שכחה? מעולם לא העזתי לשאול אותה, ועכשיו מאוחר מדי.

בתור האחות הגדולה אני יכולה להזדהות עם איב בנסיונה לשמור על אחיה ממשפחתם. אבל איב נכשלה. לא היה בה כוח להתמודד באמת מול הוריה. לי היה. אני לא יודעת איך. לא נתתי מעולם לאחותי להישאר עם סבי לבד. אף פעם. איימתי לספר ואמי נחרדה. מאוחר יותר, אחרי התעללות נוספת מצד בן דוד, ניסיתי לספר להורי. אמי האשימה אותי בשקר והעניין הפך לריב ענק בין הורי ואני התקפלתי. רק אחרי שראיתי אותו מסתכל על אחותי, איימתי שאפרק אותו ממכות אם הוא יגע בה. פשוט כך. וזה נפסק.

מצד שני, הספר נראה לי לא אמין וחד מימדי. הוא נורא מדי. עוד ועוד מכה, עוד ועוד סבל. כמו ניתוח מדוייק של שיעור בפסיכולוגיה של ילד שעובר התעללות. סבל עודף, שמרוב שהוא זוועתי הוא גורם לניכור במקום להזדהות. הדמויות פשוטות מדי, חד מימדיות, והפאסיביות שלהן מחרידה ומכעיסה. כאילו למי שעבר ילדות כזו אין ברירה אלא להיות פגום באופן מהותי ובסיסי, כאילו אין לו שום אפשרות להחלים ולחיות חיים נורמליים. לא מוכרחים להיות פאסיביים ושבורים. אפשר להחלים, גם אם נשארות שריטות. היה קל לי הרבה יותר להתחבר לסיפור שיש בו קצת פחות רוע וקצת יותר אופטימיות, ובעיקר יותר מורכבות, כמו שהחיים באמת.

עוד דבר שהפריע לי מאוד הוא דווקא התודות בסוף הספר. הסופרת מודה למשפחתה שוב ושוב, תוך הדגשה שמשפחתה הפרטית נהדרת, ושלא נחשוב לרגע, חלילה וחס, שהיא חלק מהאנשים הפגועים כל כך עליהם כתבה. זה חיזק אצלי את התחושה שהספר מבוסס על מקרים שיצא לסופרת לקרוא ולא משהו שחוותה. כך או כך, זה נראה כמו התנשאות, וחבל.

בסך הכל ספר קשה מאוד לקריאה מחד, אך בד בבד גם קולח וכתוב היטב.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Shirley
Shirley
תמונה של מושמוש
מושמוש
תמונה של נועה הולצר
נועה הולצר
תמונה של ריצ' רצ'
ריצ' רצ'
תמונה של נילי
נילי
תמונה של fanbooks
fanbooks
תמונה של חני
חני
תמונה של shila1973
shila1973
31קוראים|גיל ממוצע51|68%נשים

על המבקרת

תמונה של בלו-בלו

בלו-בלו

ותיקה
חברה מזה 15 שנים
173 ביקורות•21 נבחרות•4,437 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של בלו-בלו
בלו-בלו
ותיקה
חברה באתר מזה 15 שנים
ביקורות173
ביקורות נבחרות21
לייקים שקיבלה4,437
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת51ספרות מקורית40מתח ריגול והרפתקאות17

דיון על הביקורת

21 תגובות
חני
חני •לפני 10 שנים

בלו זה נראה שהדברים הקשים הללו לא יגמרו לעולם.

מפלצתי מדי בשבילי.. תודה על עוד סקירה מרגשת
בלו-בלו
בלו-בלו•לפני 10 שנים

תודה לך shila1973, את צודקת.

בלו-בלו
בלו-בלו•לפני 10 שנים

תודה לך puapua

בלו-בלו
בלו-בלו•לפני 10 שנים

תודה זשל"ב

shila1973
shila1973•לפני 10 שנים

קראתי את הספר

וכמוך, הרגשתי הקצנה עצומה בספר. הרגשתי כאילו היא הקצינה בכוונה את המאורעות כדי להשיג יותר רייטינג ואולי הם באמת מבוססים על סיפור אמיתי, זאת לא אדע. אך עם זאת, את יודעת, את הרגשת זאת על בשרך. הערכתי הרבה נתונה לך על ההיחשפות, זה וודאי לא קל אך עוד יותר קשה לדחוס הכל בפנים ולשתוק.
puapua
puapua•לפני 10 שנים
תודה שסיפרת והארת נקודות ביקורת על הספר, בהחלט גרמת לי לחשוב שוב על הביקורת ה"ורודה" שלי.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 10 שנים
בהחלט הביקורת הכי אינטימית שלך. כמו שאמרו, מאוד מזעזע. מקווה שהאתר והתגובות התומכות שלהן את זוכה משפרות, ולו בקצת, את המצב.
בלו-בלו
בלו-בלו•לפני 10 שנים

תודה רבה רץ!

רץ
רץ•לפני 10 שנים

בלו בלו - את אמיצה - באופן שאת משתפת את חייך המתכתבים עם הספרים - אני אישית חושב שחווית חייך חזקה ואמתית מכל ספר.

בלו-בלו
בלו-בלו•לפני 10 שנים

תודה רוויטל. אני מניחה שאת צודקת לגבי התודות, אבל בכל זאת ההגזמה שבהן צרמה לי.

בלו-בלו
בלו-בלו•לפני 10 שנים

אפרתי, מסכימה איתך.

בלו-בלו
בלו-בלו•לפני 10 שנים

יעל, נכון, צרת רבים אינה חצי נחמה, וגם הפגיעה של מי שאמור לגונן נשארת, אבל היכולת לנהל חיים טובים אח"כ כן מרפאה במידה מרובה.

בלו-בלו
בלו-בלו•לפני 10 שנים

אוקי, צודקת. אני חושבת שככל שהפוגע הוא אדם קרוב יותר, הפגיעה קשה יותר.

רויטל ק.
רויטל ק.•לפני 10 שנים

אוי, בלו-בלו.

כמה נורא. ואין ספק שאת משתקפת מהכתיבה שלך כמי שנמצאת בקיצוניות השניה מבחינת היכולת להחלים, לבנות לעצמך משפחה ועולם שפוי. רק בנוגע לתודות בסוף - לא קראתי את הספר, אבל יכול להיות שהתודות לא נועדו לבדל את הסופרת עצמה מאנשים שנפגעו, אלא להגן על המשפחה. מן הסתם, אנשים שמכירים אותה ואת משפחתה קוראים את הספר ומתחילים להעלות השערות וספקולציות... שלא לדבר על עלבון אפשרי של המשפחה. אולי זו הדרך להתמודד עם החששות האלו.
אפרתי
אפרתי•לפני 10 שנים

בלו בלו היקרה, איזו זוועה!!! אין אין בעולם מרפא לדברים האלה. צריך להרוג את האנשים האלה,

אבל אי אפשר. כמובן שרוב רובם של מקרי ההתעללות לא נעשים על ידי זרים ברחוב.
yaelhar
yaelhar•לפני 10 שנים

אוי בלו בלו, זה כואב.

במקרה הזה כל אחד לעצמו ולכאבו. צרת רבים אינה חצי נחמה. וגם החיים הטובים שאחר כך - למי שמצליח לייצר אותם - אינם מרפאים את הפצע. וזה בעיקר הבגידה האיומה של מי שאמור לאהוב ולגונן.
•לפני 10 שנים
בדיוק היום, הבוקר הזה, נאלצתי במסגרת עבודתי לקבל החלטה לאשפז ילד בן 9 במחלקה הפסיכיאטרית (אשפוז לצורך אבחון) ילד בן 9! נתגלו אצלו סימפטומים של מחלת נפש. המחלה הייתה שם. היא הייתה פורצת בשלב מאוחר יותר כשהיה מתבגר. אולם הסימפטומים פרצו כבר עתה בעקבות טריגר. הטריגר - תגובות להתעללות מינית (כך הסתבר, לאחר חיטוט ביומיים האחרונים) התעללות מינית שביצע בילד בן ה-9 אביו !! לא היה עולה בדעתי לפרסם קטע כזה פרטי מהעבודה, לולא הסיפור שלך. זה לא שהאל לא שומר, אלון ובלו, זה שהאנשים שאמורים ומצופה מהם להיות הקרובים. המגינים מכל משמר. חומת המגן והאהבה לילד מהעולם - לא שומרים. להיפך !
בלו-בלו
בלו-בלו•לפני 10 שנים

אלון, אכן, אלוהים לא שומר בכלל. ואין צורך ללכת סביבי בזהירות. בחרתי לחשוף כי זה חשוב שאנשים ידעו שזה

נפוץ הרבה יותר ממה שחושבים, וגם שלפעמים אפשר להחלים, תלוי בפגיעה. אף אחד לא היה מאמין על המשפחה שלי, כלפי חוץ היינו המשפחה הכי נורמטיבית ומשעממת שיכול להיות. שום מורה לא ניחשה,מעולם לא סיפרתי. הבנות שלי מעולם לא ישנו מחוץ לבית. עבור הגדולה יש לי תירוץ (אמיתי) של סוכרת, והקטנה מבחינתי קטנה מדי. נראה מה יהיה הלאה.. זה נכון שסיפורים זוועתיים הם חד מימדיים, אבל בדיוק בגלל זה כדאי לרכך את הסיפור כדי שהקוראים יוכלו לעכל. פעם כתבתי ספר (שגנזתי למרבה המזל)ובו הסיםור האישי שלי. בתשובה שקיבלתי מההוצאה נכתב שהסיפור לא אמין, שנראה שבחרתי לדחוף לדמות אחת יותר מדי התעללות. נעלבתי מאוד כי הכל היה אמת. במחשבה לאחור, זה היה נכון
בלו-בלו
בלו-בלו•לפני 10 שנים

גלית, אני מזדהה מאוד עם הרצון להגן בכל מחיר. למרבה הצער אני לא רואה איך אפשר להמשיך להגן ככל שהן גדלות.

לא היתה לי דילמה אם להשאיר עם סבא או דוד לבד כי זה לא עמד על הפרק. לא מזמן הקטנה שלי (בת 6) היתה צריכה להיות אצל חברה חדשה, ופתאום הסתבר לי שהן תהינה לבד עם האב. דחיתי את הביקור. מצאתי תירוץ וביטלתי, והרגשתי נורא על זה כי זה היה רק בגללי ולא קשור אליו. בדרך כלל אני לא חרדתית בעניין.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 10 שנים

הייתי כותב אלוהים ישמור, אבל הוא לא שומר. לא על הדברים האלה.

אני לא יודע אם לשבח אותך על החשיפה הזו או לעשות מה שאני עושה תמיד, וזה ללכת מסביב בזהירות, ולהמשיך ללכת, להדחיק את העובדה שיש אנשים שמתמודדים עם חוויות איומות כאלה, ודווקא כן מנהלים חיים טובים אחר כך. בייחוד שאני בא מבית רגיל, אף אחד לא התעלל בי בילדותי, ואני לא יודע כלום. אני מכיר משפחה שזה כן קרה, גם עם הסבא שנגע בילדות, אחת המשפחות המדהימות שאני מכיר, משפחה מגובשת, מצויינת, שלכל הפחות גדעה את העניין הזה ברגע שהוא נודע, כמו כריתה של רגל פצועה ומזוהמת בשדה הקרב. אני בעצמי חרד מאוד אם לאפשר לילדה המתבגרת שלי לישון אצל חברות שלה, ולקח לי כמה שנים והרבה דמעות (שלה) עד שהתחלתי להרשות את זה, טיפין טיפין. ובאשר לספר - לא קראתי, אבל אני מאמין ומבין לגמרי את מה שכתבת כאן. מצד שני, לעתים דווקא חוויות איומות כל כך משטחות את הסיפור למשהו חד מימדי, כמעט בלתי אמין, כי אנחנו מנסים, מבחוץ ובאופן אוטומטי, אנושי, להוציא את עצמנו מכלל החוויות האלה - גם אם עברנו משהו דומה בעצמנו. אנחנו לא כאלה. לנו זה לא יקרה.
גלית
גלית•לפני 10 שנים

וואו...

כולם אמרו לי שאני חרדתית שאני מגזימה ... לא נתתי לבנות שלי להיות עם אף גבר לבד. גם לא עם הסבים שלהן. ולא לא לעברתי על בשרי. משהו בנשמה שלי בער בי להגן עליהן. אין בי שום חרטות ולא אצליח לעולם להבין אמהות שלא חשבות על זה... הסליחה זה כנראה תפקיד של אלוהים מבחינתי אין מחילה!
21 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של בלו-בלו

כל העומרים שהיו לה

כל העומרים שהיו לה

אורנה ורכובסקי

"מי זה?" הוא שואל, קולו מנסר, אחוז חרדה.
"זו אני." אני נעצרת. אבוד לי.
"את פתחת את החלון?"
"אמא פתחה. היא רצתה שיכנס קצת אויר."
קולות ילדים משחקים עולים מבחוץ. אני תוהה אם אפשר כבר לצאת.
"אתן יודעות שאסור לפתוח את החלון," הוא כועס, "הם יכולים להיכנס."
"מי?" אני שואלת ביאוש.
"הם מרעילים את האויר. הם מנסים להרוג אותי."
"אם האויר היה מורעל הייתי מרגישה מייד," אני עונה, שמה מבטחי בהגיון כאילו הוא עדיין נוכח כאן.
"תסגרי את החלון אני אומר לך!" הוא זועק, ספק בבהלה ספק בזעם.
אני מצייתת וסוגרת את החלון. ההגיון לא יוכל להיכנס לחדר אפילו אם ירצה.
"הם עדיין כאן. הם נכנסים דרך הצינורות של הרדיאטור."
אני לא מוותרת. יותר מדי תלוי בוויכוח הזה. "כלום לא יכול להיכנס דרך הצינורות האלה. מערכת ההסקה לא עובדת עכשיו."
"הם השתלטו על הצינורות, את לא מבינה?"
אני לא מבינה בכלל. איך זה יכול להיות. לאן הוא הלך.
"שמעת אמבולנס עכשיו?"
"לא".
"הם באים לקחת אותי, אני אומר לך. הם לא יוותרו."
"לא שמעתי כלום. אף אחד לא בא לקחת אותך. אני לא אתן."
מבטו ערמומי לפתע, הוא מתבונן בי ואש זרה בעיניו.
"גם את מנסה להרוג אותי, נכון?"
"מה פתאום? איך אתה יכול לחשוב דבר כזה?" אני נעלבת באמת. חשבתי שהוא אוהב אותי. חשבתי שיראה כמה כל זה לא הגיוני.
"אז מי הזיז את מחוגי השעון? זו את או הם."
אני שותקת, מוותרת.

***************

הכתוב למעלה אינו לקוח מתוך הספר, למרות שהוא מתואר בו כמעט במדוייק. הוא שלי ונכתב לפני הרבה שנים. כמעט בכל שנה, בסביבות פסח אבא שלי היה מתכנס בעצמו, מסתכל סביב במבטים משונים, כאילו מישהו רודף אותו, ממעט לדבר וכשהיו מנסים לדבר איתו היה עונה "יופי יופי". שמחה רבה שמחה רבה אביב הגיע לאבא רע. זה היה מתחיל תמיד בצורה הפכפכה כזו, יום כן, יומיים לא. רגע אחד מבטים בוהים בחלל, לא מתמקדים בשום דבר, ורגע אחר כך הוא לגמרי עצמו, ממשיך את השיחה כאילו כלום. כשזה התחיל תמיד קיוויתי מחדש שהפעם זה לא ימשיך. שאיכשהו יהיו רק המבטים וזהו. בכל פעם שראיתי אותו ניסיתי להעריך – בסדר/ לא בסדר. זה תמיד המשיך. לאט לאט החלק החולה היה בולע את זה שבריא.

"כל העומרים שהיו לה" עוסק בנושא שממעטים לכתוב עליו – מחלת נפש. עומר היה חולה בסכיזופרניה שנים ארוכות עד שלבסוף, לאחר שהמחלה עיכלה את החיות שבו, התאבד. הספר מתרחש במהלך השבעה של עומר בקיבוץ שבו גדל. הוריו של עומר מנסים להתמודד עם האבל הכבד, וגם להבין מתי השתבש הכל. כיצד יתכן שהילד המתוק וזהוב התלתלים, זה שהקסים את כל הקיבוץ, התקלקל פתאום? האם היה רגע מסויים שבו התרחש הקילקול? והחשוב ביותר – האם אפשר היה לתקן לפני שנהיה מאוחר מדי?

ורכובסקי מעלה את השאלות אך לא מציגה תשובה, וטוב שכך. לא לכל דבר יש תשובה. ורכובסקי מטיבה לתאר את השיגעון שמסתתר בהבלחות של שפיות, את ההדרדרות שלא נראית בתחילה, את הנסיון לשכנע את עומר בקולו של ההגיון, ללא שום הצלחה. היא מתארת את השפעתה של המחלה על הוריו של עומר, אחותו, יחסם של חברי הקיבוץ.
עומר הוא נוכח-נפקד בספר. הוא זה שאינו עוד, אך עצם הליכתו הוא הבסיס לכל הספר. נקודת המבט של עומר לא נמצאת בספר, וזה רק מדגיש בעיני את חוסר היכולת להבין את השגעון. "כל העומרים" הם אותו עומר בגירסאות שונות, כפי שהצטייר בעיני משפחתו וחבריו, לפני ואחרי.

זהו אמנם ספר ביכורים אך הוא בשל וכתוב להפליא. למרות שהנושא כבד והספר עצוב מאוד, הכתיבה לא מחניקה. יש בספר הומור, חמלה, קבלה, הבנה של הטבע האנושי והרבה צניעות. זהו ספר קטן במובן הכי חיובי של המילה.

התלבטתי זמן לא מבוטל האם לכתוב ביקורת לספר הזה, והאם לכתוב ביקורת כל כך אישית. בסופו של דבר החלטתי שלא אוכל לותר. לא על ביקורת לספר מעולה כל כך, ולא על הצד האישי שלי.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•בלו-בלו
לרגל הנסיבות

לרגל הנסיבות

רוית ראופמן

אחד המשחקים האהובים עלי ביותר בילדותי היה להתחבא בארון. הייתי לוקחת ספר ופנס ומתגנבת לארון הענק בחדר השינה של הורי. מעולם לא הצלחתי להיות שם יותר מכמה דקות. לפעמים נבהלתי כי נראה היה לי שאני נחנקת. בדרך כלל אמי מצאה אותי וכעסה מאוד על שפגעתי בקודש הקודשים הפולני - לכלכתי את שמיכות הפוך המאופסנות בתחתיתו של הארון. הייתי מאוד מאוכזבת מעצמי – איך אוכל לשרוד אם אני אפילו לא יכולה לשהות בארון שכובה על שמיכות פוך?

אבי שרד בארון בלי שמיכות אבל עם ספרים. ככה הוא למד לקרוא בפולנית. אני חושבת שהוא היה שנתיים בארון, אבל אני לא בטוחה. הוא גם היה בבור, בגטו, ברח מהגטו מחופש לילדה, הוחבא במרתף של ביתו שהפך למפקדה של הגסטאפו, היה במנזר. אני מכירה אנקדוטות, חסר לי רצף הזמן. מה היה קודם? כמה זמן? היכן סבתי הייתה בכל השנים הללו? איך אבא וסבתא מצאו אחד את השני אחרי המלחמה?
מעולם לא שמעתי את הסיפור כולו. בתחילה אבי סרב כי הייתי קטנה מדי. את מה שסיפר, סיפר כאילו מדובר בהרפתקאות מלהיבות ורחוקות. זה היה מחושב, כדי ש"לא אהפוך לדור שני קלאסי שחי את השואה בעצמו".

אחר כך כבר לא שאלתי. זה כאב מדי. ניילנתי את עצמי מהשואה ולא קראתי שום ספר בנושא מזה יותר מעשרים שנה. ואז נתקלתי בספרה של רוית ראופמן. לא היה לי מושג על מה הספר. פשוט נתקלתי בו בספריה הדיגיטלית והוא היה פנוי ולא היה לי משהו אחר לקרוא. כשגיליתי שזה "ספר שואה" כבר היה מאוחר מדי, הייתי עמוק בתוך הסיפור. ראופמן כותבת את סיפורה הלא יאמן של בת אמא וסבתא, האם הוחבאה מגיל 7 בבור קטנטן למשך שנתיים על ידי נוצריה זרה שבדיוק איבדה ילד. הסבתא נשארה בחיים בנסיבות שגם הן לא תאמנה, בתקווה קלושה לחזור ולמצוא את בתה בחיים. גיבורת הספר היא הנכדה שגדלה בקיבוץ, המספרת על יחסיה הטעונים עם אמה, כשסיפורה ארוג בקורותיהן של האם והסבתא. תעלומת העלמו של חבר הנעורים של הגיבורה מרחפת על פני הספר עד שנפתרת בסופו הלא יאמן. הייתי כותבת לא אמין אלמלא הייתי מכירה סיפורים פחות מסתברים. אלו החיים שלא יאמנו, במיוחד בתקופה ההיא.

ראופמן כותבת נפלא. הגיבורה שהיא פסיכולוגית (כמו ראופמן עצמה) מנתחת את מטופליה אך עיוורת למה שמפעיל את אמה. היא כותבת על תפקיד סיפור השואה כמפתח בהצלחת ההשרדות עצמה. היא מטיבה לספר על ההשלכות של קורות הדור הראשון על הדור השני. ספר קשה לקריאה וגם קריא מאוד וקולח באותה נשימה.

במהלך הקריאה הרגשתי את הסכין חותכת בבשר. הניילון נקרע. מי שלא היה שם לא יוכל להבין לעולם. הרגשתי גם אשמה. הנה אני, קוראת סיפור שואה של מישהו אחר, בעוד שאת סיפורו של אבי אני מכירה רק בחלקו. ביד ושם ממתין לי סיפורו המוקלט של אבי במסגרת פרוייקט שפילברג. אני לא מסוגלת להביא את עצמי לשמוע אותו, למרות בקשות חוזרות ונשנות של בכורתי.

אולי אחרי הספר הזה אעזור את הכוחות לעשות זאת. אני קצת סולחת לעצמי, כי "לרגל הנסיבות" אני שפויה. ואולי אפילו אגייס את הכוחות כדי לכתוב את סיפורו של אבי ומשפחתי. הספר של ראופמן הוא בדיוק הספר שהייתי רוצה לכתוב.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•בלו-בלו
פליאה

פליאה

צרויה שלו

"הייתי בכיתה" סיפר לי אבי, "וראיתי שבחוץ יש איזושהי התרחשות. לא ידעתי בדיוק מה, אבל היה ברור לי שקורה משהו. חשבתי מייד שאולי צריכים אותי. יצאתי מהכיתה וקפצתי החוצה מהחלון במסדרון. נחתתי על המדרכה וכמעט שפגעתי בבן גוריון. הוא פשוט עמד שם ואמר לי 'ילד, כדאי שתסתכל לאן אתה הולך'. מזל שלא היה לו מושג ."

הסיפור הזה (שהוא אמיתי לגמרי) היה אחד מהרבה סיפורים משעשעים ששמעתי מאבי על ימיו כנער שהצטרף לשורות הלח"י. דמיוני הוצת מספורי ההרפתקאות – פעולות, אקדחים, מעקבים. ממש הרבה אקשן. היה מדהים לראות את אבי, איש המחשבים החנון, מפרק אקדח ומרכיב אותו במהירות. "הייתי אלוף, מפקד כיתה כבר בגיל 16" אמר בגאווה לא מוסתרת. הרבה שנים עברו עד שהתחלתי להבין שההרפתקאות האלו לוו במחיר נפשי לא פשוט בכלל. "איך סבתא קיבלה את זה?" שאלתי אותו כשהפכתי לאמא בעצמי. "היא התחננה שאעזוב, שאני כל מה שנשאר לה אחרי השואה. שאתן לאחרים לסכן את עצמם. אבל איך יכולתי. הרי לא קיבלו אותי לפרטיזנים כי הייתי צעיר מדי. ללח"י קיבלו אותי וסוף סוף יכולתי להילחם בחזרה. הייתה שם חברות שאת לא יכולה להבין. היינו שם מכל העדות, דתיים וחילונים, גברים ונשים. כולם ביחד."
רק בזקנתו החל אבי להבין את המחיר ששילם. "לא יכולתי להתקבל לרפאל. לא היה לי סיווג בטחוני מספיק כי הייתי בלח"י. בנס בכלל התקבלתי לטכניון. הם לא קיבלו אנשים מהלח"י. המדינה זרקה אותנו. היו לוחמים שאחרי קום המדינה לא היה להם מה לאכול. הרדיפות בארץ אחרי שעברתי רדיפות בשואה הן אלו שגמרו אותי."

"פליאה" של שלו מדבר על חייהם של לוחמי חירות ישראל אחרי קום המדינה ומפנה את הזרקור אל הקשיים של אותם לוחמים. גם הקשיים בחיים במחתרת וגם הקשיים להמשיך בחיי שגרה לאחר קום המדינה. עטרה היא בתו של איש לח"י שנפטר, המנסה להבין את עברו של אביה ואת נישואיו הראשונים כדי להבין את עצמה. חייה של רחל, האישה הראשונה, משתרגים בחייה של עטרה, בתה של האישה השניה, והתרת תעלומות העבר חורצת גורלות בהווה. הכתיבה של שלו מעולה. היא מטיבה לכתוב על כאב ועל רגשות בכלל, על גורל ועל אשליית הבחירה. העלילה מתרחשת בעיקר בירושלים הכבדה והמכבידה בהסטוריה שלה, ובחיפה, עיר הים וההר, אליה בורחת עטרה, כאבי. כאבתי ודמעתי ובעיקר התגעגעתי לאבי שאיננו עוד. המון שאלות עלו בי במהלך הקריאה לגבי העבר הפרטי שלי. שמות הלוחמים שמוזכרים בספר הם שמות של אנשים שנלחמו עם אבי. כל כך רציתי לשאול ואין את מי.

"פליאה" הוא ספר שנכנס לקרביים ועוצר נשימה. חשיבות מאורעות העבר לזהות בהווה מתוארת בהרבה ספרים, אבל שלו היא כל כך כישרונית עד שהיא חותכת בבשר החי. הספר קל לקריאה וכבד בו זמנית. הרבה מאוד משלו עצמה נמצא בספר הזה. לעיתים התבלבלתי מי זו עטרה ומי זו צרויה. מרדכי שלו, אביה של צרויה, היה בעצמו איש לח"י. נראה כי הכמיהה של עטרה לגלות את עברו של אביה היא גם החיפוש של צרויה.

הקלישאה שהמציאות עולה על כל דמיון נכונה לעיתים. הסיפור הפרטי שלי משתלב בזה של צרויה. אבי הוא זה שגייס את אביה של צרויה ללח"י. היא כנראה לא יודעת את זה. אני לא בטוחה שאביה ידע. אבי היה עולה חדש שנאלץ לקפוץ שלוש כיתות. "הילד שלי לא ישאר כיתה" אמרה סבתי. שואה מבחינתה לא היוותה תירוץ. היא לקחה לנער בן ה-15 מורה פרטי לעברית, תנ"ך ותלמוד. המורה היה מרדכי שלו. "הבנתי שאנחנו חייבים שהוא יכתוב במעש" סיפר אבי. "אבל זה לא מכובד שתלמיד יגייס את המורה שלו. אז שלחתי אליו מגייס אחר, מבוגר יותר." מרדכי שלו ואבי נשארו חברים עשרות שנים. הוא היה האדם היחיד שאבי העריץ.

אבא, אני מקדישה לך את הביקורת הזו. אני מתגעגעת אליך יותר מכפי שאפשר לתאר.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•בלו-בלו
סטייל משלך

סטייל משלך

שירה ברויאר

השנה האחרונה דרדרה באופן משמעותי את הסטייל שלי. לא שקודם הייתי חובבת אופנה, אבל לפחות הייתי לבושה ביותר מטישרט מהוה ומכנסי טרנינג. תוסיפו לזה התקף אלרגיה שלא מאפשר לי ללבוש בגד שלא נופל ממני וקבלו את הסטייל הנוכחי המופלא שלי. סגנון הלבוש המסמורטט מתמזג להפליא עם נפשי הדהויה. העולם החליט, כך נראה, שהקורונה נעלמה. לצערי, אני כרגיל באיחור לא אופנתי בעליל. הגדולה שלי בקבוצת סיכון, אבל לא מספיק. רופא המשפחה איחר ביום אחד בהגשת הבקשה לחיסון מוקדם לילדים, וביום המחרת הוצאה ילדתי באופן רשמי מקבוצות הסיכון. רק שהוירוס לא יודע את זה. כך אנחנו נאלצים להמשיך ולהסתגר בבית, בעוד העולם יוצא לחופשי. הבנות עדיין לא בבית הספר, קיבלתי אישור מיוחד מהעבודה להישאר בבית ולהתלבש כהומלסית.

הסגר הכפוי הדביק את הקטנה שלי למסכים. מסתבר שגידלתי גיימרית. היא משחקת בכל מני שרתים עם אנשים מכל העולם, מורידה אפליקציות, משתפת, מייעצת. אחת ההתקנות חייבה אותה לפתוח חשבון ג'מייל. היא ניסתה שם משתמש סטנדרטי, כזה הכולל שם משפחה ושם פרטי. "אמא, השם שלי תפוס!" היא הודיעה לי. מי יכול היה לקחת לי את השם ועוד לכתוב אותו נכון כמו בגרמנית?" זה באמת היה מוזר. גיגלנו, וכך מצאנו שהשם של הקטנה שלי אכן תפוס, וגם מצאנו את הספר הזה של בעלת השם. זה באמת כבר היה יותר מדי. הקטנה שלי, ששמה בביקורות שלי תמיד היה "קרילך" משום שהייתה מביאה לי ספרים, דוחפת אותם בפרצופי ודורשת "קרילך!", מלאת סטייל, אבל לא כזה שכותבת הספר התכוונה אליו. מה שמעניין אותה בבגדים הם שיהיו רחבים ונוחים ולא יפריעו לה בתחביבי הספורט השונים שלה, שכרגע מתמקדים בקיר הטיפוס שבנינו בבית אחרי הסגר הראשון. מכיוון ש"בגדי בנות" לא מאפשרים לה את חופש התנועה שהיא אוהבת, אני קונה לה "בגדי בנים". "זה ממש לא פייר שמישהי לקחה לי את השם וגם כתבה ספר בנושא שאני הכי שונאת! זה בכלל לא חשוב מה לובשים. בנות שקוראות את הספר רק ימשיכו לחשוב שהן חייבות להתלבש יפה."

אז אני כותבת את הביקורת הזו. "סטייל משלך" זה חשוב, בתנאי שהוא כולל את החופש ללבוש מה שאתם רוצים ולעשות מה שאתם בוחרים.

מצחיק לחזור לכתוב כאן ביקורת דווקא על ספר בנושא הזה, במיוחד שקראתי כל כך הרבה בתקופה האחרונה ולא הצלחתי לכתוב ביקורת על כלום.

לפני 5 שנים•בלו-בלו
הַדֶּבֶר (1963)

הַדֶּבֶר (1963)

אלבר קאמי

כדור שני לשואה מחשבות אפוקליפטיות עולות בראשי גם בימי שיגרה. מה אם תהיה שואה נוספת? טילים? רעידת אדמה? מאז שבתי הבכורה חלתה בסוכרת נעורים החרדות שלי קיבלו תפנית לכיוון מחלות. מה אם תתפשט מגפה? מה אם יגמר האינסולין? איך אשיג לה תרופות בזמן מחסור. ובכלל – היא פגיעה יותר, והכל מלחיץ יותר. מגיפת הקורונה המתפשטת, איך לומר, לא בדיוק באה לי בטוב. אני בודקת עשרות פעמים ביום את מצב הנדבקים והנספים. בכל "הרגעה" המציינת שחולים עם מחלות רקע כגון סוכרת הם בסיכון גבוה הרבה יותר, הלב שלי מתכווץ.

קניתי אתמול ערימה של תרופות, ככל שמכבי איפשרה לי. למותר לציין שרוקנתי חצי סופר. שיהיה. כרגע בכל פינה בחדרים מתחבאת לה ערמת שימורים או שישית מים. אפילו שוטטתי באתרים בחיפוש אחרי מסיכות, ולא כאלו של פורים. לא הזמנתי כי בדקתי שהן לא עוזרות יותר מויטמין C ליפוזומי. אבל אני יודעת שאם אנשים יתחילו להסתובב איתן אני בכל זאת אכה על חטא שלא קניתי, ולעזאזל קול ההגיון השפוי. בעלי והבנות מבודחים מהקניות הללו, אבל הם רגילים להכיל את חרדותי ומעלים רעיונות נוספים ומוצרים שטרם עלה בדעתי לקנות. בהבלחות צלילות אני יודעת שהם צודקים, אבל אולי הפעם תתרחש אפוקליפסה אמיתית והצדק יהיה אתי? אם כן לפחות תהיה לי הזדמנות לומר את ה"אמרתי לכם" הפולני. הרי בכל מצב חירום אנשים חשבו תחילה שהכל יעבור במהרה ושלא יכול להיות שהדברים יהיו ממש רעים.

מגיפת הקורונה המתפשטת העלתה מייד בזכרוני את הספר הזה, שהיה קריאת חובה בספרות בבית הספר. ברומן מתאר קאמי את התפשטות מגיפת הדבר באוראן. גם שם הכל מתחיל כאירועים מינוריים. חולדות מתחילות למות. בתחילה בודדות, אחר כך מתגלות גופותיהם בערמות. ואז בעלי חיים אחרים מתחילים למות, ולבסוף גם בני אדם. מרגע לרגע נראה שהמצב הולך ומחמיר, יותר ויותר בני אדם מתחילים למות, ולבסוף סגר מוטל על התושבים והם בעצם בכלא – אין יוצא ואין נכנס. שאר החלקים של הספר מתארים את המציאות הנוראית של התושבים עם המגיפה, המתים הרבים, הצורך להשיג צרכים בסיסיים, הרצון לברוח מההסגר.

כל הילדים בכיתתי שנאו את הספר, מלבדי. הוא נראה לכולם עונש, משעמם ומשמים, חוזר על עצמו, פאסימי ובעיקר חסר סיכוי מול רוח הנעורים הצוהלת שעמידה בפני הפחדות כאלה. אהבתי את הספר מאוד, כלומר, "אוהבת" הוא לא בדיוק המונח המתאים לספר דכאוני ושחור משחור. התחברתי לדיון הפילוסופי של קאמי על אקזיסנציאליזם. העולם הוא ללא אלוהים וללא תכלית. המציאות היא ההווה בלבד, העבר והעתיד לא רלוונטיים. בהעדר אלוהים לאדם יש זכות בחירה ועליו מוטלת האחריות למעשיו. העולם הוא מקום שרירותי, הכל יכול לקרות, אין סדר ואין משמעות, הכל מקרי ושרירותי. מגפה היא כר נוח להדגמת אקזיסטנציאליזם. בחיי היומיום נדמה לנו שיש סדר וארגון, ואילו במצב חירום של מגפה הסדר החברתי הקיים מתפורר, החיים והמוות שרירותיים. אין צדק במוות ממחלה.

הספר מתאר הרבה קונפליקטים בין הגיבור הראשי, ד"ר רייה, שעושה ככל יכולתו לעזור לחולים, לבין האב פנלו. האב פנלו מייצג את גישת הכנסייה, ואילו ד"ר רייה הוא אקזיסטנציאליסט. העולם מבחינתו הוא חסר משמעות וצדק, אך בכל זאת ד"ר רייה בוחר להעניק לו משמעות משלו בכך שהוא בוחר לעזור ללא הפוגה לחולים. האדם מחפש משמעות, אמרו את זה קודם, לפני. קשה לאדם לחיות בעולם של כאוס.

גם בראיה לאחור הספר עדיין מרתק בעיני, למרות שכיום אני יכולה לראות שהוא מציג מודל פשטני מדי. ספר קשה לקריאה, לא מומלץ לקריאה לכל אחד, בטח שלא בימים אלו, ובכל זאת מומלץ מאוד.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•בלו-בלו
תעשו לי טובה

תעשו לי טובה

גייל פארנט

אני שונאת להשאיר מנוי לא מנוצל בספריה. זו מן שריטה שלי. אין מצב שמותר לי לקחת מספר מסויים של ספרים ואקח פחות. בזמן האחרון קרה שהגעתי לבד לספריה – לבנות היו עיסוקים משלהן, הבעל היה בעבודה. איימתי שאם אני הולכת לבד אני חוזרת רק עם ספרים לעצמי. זה איום חזק אצלנו בבית כי כולם מכורים לספרים, רק שלא העזתי לממש אותו עד לפני כמה ימים. הפעם החלטתי שאני אכן שואלת ספרים רק לי. אז היו לי שנים עשר מנויים לנצל.
כל ההקדמה הארוכה הזו באה להסביר איך יתכן שלקחתי את "תעשו לי טובה". מה לי ולספר הזה? הרי זה ספר שני של סופרת של רב מכר שלא סבלתי, הנושא לעוס ושחוק – רווקה שרוצה ללדת ילד בכל מחיר, שמסבירה כמה קשה לאישה בעולם של גברים, ועוד פעם יהודיה אמריקאית. גם הכריכה האחורית המסבירה כמה הספר נועז ושנון רק הרתיעה אותי. בדקתי בסימניה ומצאתי את הביקורת הקטלנית והמצויינת של yaelhar. לא הייתי אמורה אפילו להרים אותו מהמדף. אבל היו לי שנים עשר מנויים. אז שאלתי אותו, ולא ציפיתי לכלום.
למרבה ההפתעה שלי חיבבתי את הספר. ודאי שהוא לא יצירת מופת, אבל הוא מצא חן בעיני. קודם כל הספר הצחיק אותי – למרות ההומור הירוד. אני מניחה שזה תלוי מצב רוח שלי יותר מאשר איכות הכתיבה, אבל מודה שצחקתי. מעבר לכך – הספר נכתב ב-1980. גם עשור אחר כך החינוך שקיבלתי בבית שלל מכל וכל אמהות יחידניות, סקס של נשים לא נשואות, וודאי שלא סקס עם מספר גברים שאף לא אחד מהם הוא "חבר רציני". אני מדמיינת את הורי ז"ל מצקצקים בלשונם. לאישה כזו יש כינוי ראוי שלא מזכירים ב"בית טוב".
מעבר לכך – סגנון הספר קליל וקולח, הרעיון של יצירת רשימה להשגת מטרה הוא למיטב ידיעתי מקורי וחדשני לתקופתו. במהלך הקריאה ראיתי דמיון רב ל"פרויקט רוזי". אני משוכנעת שהיתה כאן השפעה לא מבוטלת, ו"תעשו לי טובה" קדם בהרבה.

כאמור, לא מדובר ביצירת מופת, אבל מדובר בספר שמציג גיבורה שבסך הכל שלמה עם עצמה, לא שרוטה מדי, עצמאית, מתמודדת בהצלחה עם תלאות העולם ומצליחה למרות שאין לה גבר. זה הישג לא מבוטל גם בימנו, וודאי שב-1980.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•בלו-בלו
זמן שאול

זמן שאול

עמליה רוזנבלום

לילה. כולם ישנים. אני יושבת ליד המחשב ועוברת על טיוטת מאמר שאני אמורה להגיש עד הבוקר (23:59 זמן ניו-יורק ליתר דיוק). זה לא עובד. המשפטים כבר מנוסחים היטב, בדקתי את ההוכחות, אבל אני לא מצליחה לכתוב את המבוא שאמור להסביר את החשיבות של העבודה הזו. הספק מתחיל לנקר. אולי היא בכלל לא חשובה? אולי המודל שהגדרתי מיותר לחלוטין? אני חייבת להתרכז אבל אני לא בפוקוס. אין לי שום הפרעת קשב, אבל החיים מספקים הפרעות למכביר. מד הסוכר של בתי הבכורה מצפצף. הסוכר גבוה. אני מדליקה אור קטן, מקווה שאף אחד לא יתעורר, שואבת אינסולין מהאמפולה והולכת להזריק לה. היא לא מתעוררת. אני יכולה לזקוף לזכותי הצלחה קטנה. אני מתיישבת שוב ליד המחשב. הקטנה משחררת כמה שיעולים קטנים. אני קופצת. היא שוב מצוננת, אחרי שתי שפעות ועוד שתי הצטננויות החורף הזה. רק שהגדולה לא תדבק. לפחות זה לא קורונה. אני בודקת שניה בוואינט את מניין הנספים. כבר יותר מאשר מהסארס. אבל כשהיה הסארס לא היו לי ילדים ולא חרדות והייתי כל כך מרוכזת. הלב שלי דופק מהר, אזני כרויה לכל התהפכות במיטה. איפה הייתי?

אם הייתי מעשנת זה כנראה היה הזמן לקחת הפסקת סיגריה. אבל אני לא מעשנת, שונאת את הריח. אני יכולה למזוג לעצמי משהו אבל שתיתי כבר כוס יין היום. אם היה לי כדור כזה, ג'יני, שישחרר אותי מכל כבלי ויתן לי אנרגיה בלתי נגמרת האם הייתי בוחרת להשתמש בו?

שאול סמל בן ה-52 הוא סופר ישראלי מפורסם של סיפורים קצרים שפרסם לאחרונה לפני עשור. הוא מחלק את חיו לסירוגין בין ניו-יורק לישראל. בניו-יורק הוא מרצה מן החוץ. בישראל מחכים לו גרושתו ירמה שני ילדיו נוח ונעמי, וכן גם אמו וצפיותיה. כצפוי מסופר מפורסם, שאול הוא נרקיסיסט רב קסם שמעמיד את עצמו ויצירתו במרכז הוויתו. הכל מותר לו בדרך ליצירה הגדולה הבאה. אלכוהול ללא סוף, סמים, נשים. הוא דורש מכולם, מנצל וזורק ללא רגשי אשמה. כמעט ללא רגשי אשמה כשזה נוגע לילדיו. אבל, כפי ששם הגיבור מרמז, (רמז שקוף מדי לטעמי), שאול חי על זמן שאול. מפלס הכבוד שהוא מנפיק מפרסומי העבר כבר מגרד את תחתית כוס הוויסקי שהוא מרבה לשתות, המשרה ביו-יורק בסכנה, מתחרה צעיר ומבטיח צץ בשמי הספרות הישראלית, וכולם כבר התייאשו שהוא יפרסם. האמנם בגיל 52 השיא מאחוריו? שאול פוגש באלונה, צעירה מבריקה וחסרת השכלה, וגם מתוודע לג'יני, סם המאפשר להגיע לפסגת השמיים אך הנחיתה ממנו היא לתהומות השאול. כצפוי, שאול מתפתה לעיסקה עם השטן, והקורא מבין שהסוף המר בדרך.

הכתיבה של רוזנבלום קולחת ומצויינת למרות העלילה הצפויה. הגיבור הוא קלישאה – גבר פריווילגי בגיל העמידה, אדם שיכול ליצור רק כשהוא שיכור/מסומם תוך התעלמות מוחלטת מהסובבים אותו ורגשותיהם, בחורה צעירה שלמרות שהיא חסרת השכלה היא כמובן מוכשרת כמו שד וכותבת טוב יותר מבוגרי פקולטאות יוקרתיות. הנרקיסיסטיות של הגיבור הפריעה לי להתחבר אליו ולהזדהות איתו. גם כמות כותרי הספרים והסופרים שנזרקו לאוויר במהלך הקריאה נראתה לי מוגזמת. כמו התייפייפות כזו "תראו כמה אני משכילה. אל תפספסו את ההתכתבויות ששתלתי בטבעיות בעלילה עם סופרים כל כך חשובים". מה שמציל בעיני את הספר הוא ההומור שבו. שאול סמל אמור להיות סמל לקלישאה. הוא אמור ליפול כי גברים לבנים כבר לא יכולים להיות גיבורים של רומן, עבר זמנם, כפי שאומרת לשאול הסוכנת הנחשבת ברברה סטיין (לשעבר אתי עבאדי). רוזנבלום לוקחת גיבור כזה וקוצצת אותו בקלילות חתיכה אחרי חתיכה מבלי שנשנא אותו או נאהב אותו, יותר כתרגיל ספרותי. ההומור הזה מכסה דיון כואב מאוד – האם אפשר להיות יצירתי מבלי להיות, סלחו לי, חרא של בנאדם? הדיון בספר נראה לי אמיתי, כזה שבאמת מעסיק את רוזנבלום, יוצרת, וגם בתו של אדם ברוך ובת זוגו של יובל בנאי.

טוב, אני חוזרת למאמר שלי. מדהים מה שאנחנו נוטים לעשות כשאנחנו אמורים לעשות דברים אחרים לגמרי. הרבה מאוד זמן לא כתבתי כאן. כי היו הרבה הפרעות. גם רעות וגם טובות. היו החיים. התגעגעתי.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•בלו-בלו
מסעותי עם חמותי

מסעותי עם חמותי

מאירה ברנע-גולדברג

ביום רביעי, ערב יום השואה, חזרתי הביתה מהעבודה אחרי הצהריים. בבית מצאתי את חמותי משגיחה על בנותי. היא החזיקה בידה נר זיכרון ועיינה בתשומת לב בתווית שעל הנר.
"מאיפה הנר הזה? "
"קיבלנו בבית הספר" ענתה הגדולה שלי, "לזכר הנספים בשואה."
"טוב, זה לא של המשפחה שלנו. אבל חבל לזרוק. אני יכולה להביא לכם טפט שאפשר להדביק על התווית ולא יראו כלום. את יכולה לשים את הנר לקישוט בחדר."
"אבל סבתא" התמרמרו שתיהן, "זה לא יפה. זו מישהי שנרצחה בשואה."
"שטויות" פסקה חמותי, ורק אז שמה לב שבעצם הגעתי.
"אני בדיוק עושה איתן יצירה עם הנר הזה" היא הסבירה לי.
הרגשתי שהדם עולה לי לראש. איך היא מעזה?!! ואני עוד דור שני.
שנים שלא אמרתי לה כלום. זה אף פעם לא הועיל. תמיד נהיה מזה ריב, כאשר בעלי תקוע באמצע. אבל הפעם לא יכולתי לשתוק.
"אצלנו בבית מכבדים את יום השואה!!" אמרתי בקול רם, חצי צעקתי. "אנחנו מדליקים בערב את הנר, ובוודאי שלא עושים ממנו עבודת יצירה!"
חמותי אספה את חפציה והלכה. תהיתי אם התקשרה לבעלי להתלונן או לא. קוויתי בשבילו שלא. ידעתי שהוא יקח את זה קשה.
"סבתא הגזימה הפעם" אמרה הגדולה שלי.
"זה היה ממש מגעיל מצידה" אמרה הקטנה.
שתקתי. לא רציתי ללבות עוד את האש. זו בכל זאת סבתא שלהן. לצערי.

"מסעותי עם חמותי" עוסק בעיקר ביחסי כלה/ חמות. שירה היא אמא לשני ילדים קטנים, שצריכה להסתדר עם חמות בלתי נסבלת, ובנוסף גם אמא איומה. שירה וחמותה דליה לא סובלות אחת את השניה, ובתווך נמצאים הבעל/בן וכן הילדים. דליה היא החמות מהגיהינום. היא לא חוסכת את ביקורתה מכלתה, גם בפני הילדים. יחסית לחמות המתוארת בספר חמותי היא זהב טהור. בכל פעם שדליה נעלבת היא מתקשרת לבנה כדי לתנות את צרותיה ולהסביר לו כמה אישתו נוראית. שירה עצמה לא מסוגלת להתמודד עם דליה, ולכן שותקת או מתקשרת לבעלה כדי שיסביר לאמא שלו במה טעתה. כמובן שאף אחת מהשיחות העקיפות הללו לא עוזרת. גם אצלנו זה מעולם לא עזר. כצפוי, שירה ודליה נאלצות לשתף פעולה, ומגלות שבעצם השד לא כל כך נורא.

ספר קליל וקולח, שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. אני לא חושבת שיש הרבה כלות שלא תזדהנה עם שירה. כערך מוסף, הספר מטפל בהרבה נושאים חשובים מלבד יחסי כלה/חמות – יחסי אמהות בנות, הפרעות אכילה, וכן בעיות בנישואים.
החסרון העיקרי לדעתי הוא שהספר מאוד שטחי וצפוי. הרגשתי שדליה היא חסרת מימד, מן גרוטסקה צבעונית של חמות שבעצם אינה דמות ממשית אלא אוסף של קלישאות. מצד שני, הספר כאמור לא מתיימר להיות רציני ועמוק, אז בהחלט אפשר להנות ממנו כספר כיפי ולא מחייב.

אסיים בעוד אנקדוטה משלי. כשהגדולה שלנו נולדה היינו מותשים כמו כל הורים טריים לילד ראשון. הורי לא היו בקו הבריאות אז לא היתה אפשרות שיבואו לעזור, ולחמותי לא התחשק. מה שכן, לא היתה לה שום בעיה להעיר לי על הטיפול בתינוקת. "את צריכה לדאוג שהיא תמיד תהיה מכוסה, אחרת היא תצטנן. כל הזמן לעמוד ולכסות אותה."
"אבל איך אני אשן" עניתי ברצינות, "הרי דקה אחרי שאני מכסה אותה היא מעיפה את השמיכה."
"הכי חשוב שלא יהיה לה קר. את אמא. את צריכה לדאוג לבת שלך!"
ההורמונים עלו לי לראש.
"את יודעת מה? את מוזמנת לבוא אלינו ולבדוק את השמיכה. הכורסא בחדר שלה פנויה. אני הולכת לישון."
מאז לא שמעתי ציוץ על השמיכה...


***********
כיף לחזור לכאן. התגעגעתי

לפני 8 שנים•בלו-בלו
אדם

אדם

יהושע סובול

לקראת יום השואה הקרב ובא, החלטתי לשוב ולעלות את הביקורת הזו, לאחר שנמחקה ע"י מנהלי האתר, ללא התראה. כשערערתי על ההחלטה נאמר לי שאני יכולה להעלות אותה שוב, ללא הסיום שלה כי היא פוגענית.

לקחתי מאוד קשה את המחיקה הזו, ביחוד את ההאשמה שאני היא הפוגענית. תחילה נעלמתי מכאן, אבל חשבתי שנית לאחר תגובות מחממות לב שקיבלתי. זו לא הדרך הנכונה. אני מעדיפה שאנשים יגיבו לביקורת הזו, ואולי גם יחוו את דעתם על עצם המחיקה, מתי ראוי להעלים ביקורת, מהו גבול חופש הביטוי.

אז הנה הביקורת, ללא סופה המקורי. בבקשה כתבו כל מה שעולה על דעתכם.

******************************
אני נוהגת לכתוב ביקורות אישיות. ספרים תמיד מזכירים לי את החיים שלי, ואני נוטה לשלב את חיי עם עלילת הספר.

הפעם זה אחרת. הפעם הספר הוא החיים שלי. סלחו לי אם זה הולך להיות מקוטע, כי הספר הזה גדול עלי. זה בעצם לא ספר אלא מחזה. נתקלתי בו לגמרי במקרה. מחזות זה לא הקטע שלי בכלל. אני שונאת תיאטרון, והפעם האחרונה שהייתי בהצגה היתה כשחייבו אותי בבית הספר. מחזות ישראלים אפילו לא קראתי. זה התחיל משיחה אקראית. מישהו ששמע שאני דור שני לשואה הזכיר את הטרילוגיה של סובול על גטו וילנה. בקושי היה לי מושג מי זה הסובול הזה, אבל עניין אותי לקרוא על החיים בגטו. במיוחד כשהבנתי שמדובר במחזות שזכו בפרסים רבים, והועלו גם בעולם.

השגתי קודם דווקא את המחזה השני בטרילוגיה - "אדם". אני לא יכולה לתאר את הזעזוע שלי כשגיליתי שאחת מהדמויות הראשיות במחזה היא דודתי, זו שאני קרויה על שמה. ה"עלילה", או אם כבר "עלילת דם" שמתוארת במחזה שונה לחלוטין ממה שסופר לי בבית. לא אפרט כאן. מצד
אחד הסתבר לי שדודתי היתה דמות מפתח במחתרת, הרבה מעבר למה שהעלתי בדעתי. מצד שני, היא מתוארת במחזה כמי שבין השאר עסקה ב"מקצוע" העתיק בעולם.

המחזה נכתב לפי רשימות של אחד מחברי המחתרת בגטו. אף אחד לא טרח לאמת את הדברים באופן הסטורי - הרי הכי קל לכתוב מה שרוצים על אלה שנרצחו. מי יתבע את דמם?

מה שעוד יותר מקומם היא העובדה שכל הגיבורים מלבד אחד מופיעים במחזה בשמם המלא. אני לא יודעת אם זה חוקי, אבל מוסרי זה בטוח לא.

בימים האחרונים, מאז שנתקלתי במחזה, אני לא מצליחה לישון ולא להתרכז בכלום. בפעם הראשונה אני חושבת איזה מזל היה לנו שאבי לא נתקל במחזה הזה, למרות שנכתב כבר ב-1989. הוא היה פשוט מת במקום. הוא לא היה יכול לשאת את הדיבה על אחותו האהובה, האדם שהוא אהב הכי כל חיו.

כל ילדותי הרגשתי את כובד המשא של שמי. אני מרגישה שאני חבה לה, להוציא את האמת לאור. התחלתי לאסוף עדויות ומסמכים, מהקצת שנשאר. אין מישהו אחר לזעוק בשמה.

אני שונא אנשים שמתפרנסים מהשואה" נהג אבי לומר. והנה, מחזאי שתהילתו באה לו מפרסום דברים חסרי שחר, ללא אימות הסטורי, ואפילו לא טרח לשנות את שמות הדמויות. גם לא טרח לחפש את המשפחות ולקבל את אישורן.

לפני 9 שנים•בלו-בלו

ביקורות נוספות על "טווס בחדר מדרגות "

טווס בחדר מדרגות

טווס בחדר מדרגות

גלית דיסטל אטבריאן

שמות זה נושא מרתק. את כולם. אם קורה ואתם נמצאים באירוע והסמול-טוק גווע, הרי שנושא "הכרתי ילד שקראו לו...." הוא מושיע שתיקות ופודה מבוכות ידוע. בדוק. זו גם אינדיקציה לאינטראקציה אנושית המתרחשת בסביבה. אם אתם מארחים והשיחה מתגלגלת לכדי "שמעתי על ילדה שההורים שלה קראו לה", אות הוא שמצב האירוח הוא בכי רע, והגיע הזמן לקינוח. יום אחד שמעה גלית דיסטל אטבריאן על שלושה אחים הנושאים את השמות איב, סאן ולורן, והחליטה לחבר רומן העוסק בקורותיהם של שלושה אחים שאלה שמותיהם. ברבות הימים והזמנים האגדה האורבנית הפכה למציאות, ואכן יש אחים הנושאים את שלישיית השמות הזאת, אבל זה לא ממש משנה. גם אם השמות הספציפיים לא היו קיימים, הרי שמספיק לצפות בשלוש עונות של תכנית הטלוויזיה בית הספר למוזיקה ולראות את המכלוא המוזר של שמות פרטיים ושמות משפחה של הילדים המשתתפים בהן, כדי להבין שהמציאות קיימת.

בשיכון ברמת גן, ללבנה ומיכאל עמיזדה נולדו איב, סאן ולורן. את לבנה אנחנו מכירים רק מהזכרונות, מיכאל הוא קשיש נרגן ומר נפש. הקורא פוגש את איב, סאן ולורן המבוגרים. איב החליפה את שמה לחווי, והיא עובדת רווחה רווקה ומתוסכלת בת ארבעים ושלוש, והיא מספרת חלק ניכר מהסיפור בגוף ראשון. סאן, הקרוי סאני, ולורן, הקרוייה לורן, נשואים שלא באושר. לורן חיה בנפרד מאיציק טשש שהיה השכן שלה באותו שיכון ובאותו בניין, ושהיה מאוהב בה מגיל שתים עשרה. סאני חולק דירה עם רחלי, אבל לא הרבה יותר מזה. ואם להורים קוראים סאן ולורן, תהיו בטוחים שהדור הבא הוא אושר וקשרל. וכולם יחד הם משפחה גדולה וממש לא מאושרת. הטווס הוא בכלל רקמת גובלן שתלויה בחדר המדרגות, ושאמורה להיות מטפורה סמלית כלשהי. ואולי היא באמת כזאת.

כל המשפחות האומללות דומות זו לזו. כל משפחה מאושרת היא מאושרת בדרכה שלה. כן, אני יודעת שהציטוט המקורי של טולסטוי הוא הפוך, אבל הוא לא העביר את הקביעה שלו במבחן סטטיסטי, ואף אחד לא מתחייב שדווקא הגירסה שלו היא הנכונה. משפחת עמיזדה לענפיה השונים היא משפחה אומללה, אבל לפחות מבחינתי בדרך שחוקה ונדושה, כזאת שכבר קראנו לא מעט בספרים מהארץ ומחו"ל.

גלית דיסטאל אטבריאן מיטיבה לכתוב. היא שולטת בטכניקה היטב, וגם בשפה. מייצרת דימויים, מטפורות, חודרת אל הנפש של הגיבורים שלה, ומתארת אותם מזוויות שונות. אבלי היא לא ממש יודעת לספר סיפור. חמש מאות עמודים שבהם לא הרבה קורה, ואירועים נטחנים משלוש זוויות שונות. עשר דמויות שאף אחת מהן לא ממש מתפתחת לשום כיוון. כולם תקועים במקום באותה שחיקה, שרוטים מזכרונות ילדותם המזניחה, ולכודים יחד בסחרחורת של האשמה הדדית. איב-חווי מייצרת איזו שהיא הזדהות, וגם מזכירה לי מאוד את גברת ורבורג של עירית לינור משום מה. חוץ ממנה כולם נשארים שטוחים כמו דיקט. אולי הכתיבה עצמה היא נוצות הזנב היפהפה בתוך חדר המדרגות העייף והמלוכלך של העלילה.

לפני 10 שנים•נצחיה
טווס בחדר מדרגות

טווס בחדר מדרגות

גלית דיסטל אטבריאן

קשה להכיל את העובדה שגלית דיסטל מהפוליטקה כתבה את הספר אבל כנראה יש שם משהו בקופסא הרבה מעבר להצגה ולתדמית שהיא מספקת לציבור.
ספר מושך, יפה, מיוחד שמרבה לספק טלטולים ופניות חדות.
דימויים יפים ומקוריים של סיטואציות יפות ומעביר רגשות בצורה משכנעת ומדוייקת

לפני שנתיים•
★★★★★
•דודי שן
טווס בחדר מדרגות

טווס בחדר מדרגות

גלית דיסטל אטבריאן

ספר ישראלי ביותר, מרתק ומרגש ובטח יש עוד הרבה מה להגיד עליו אבל כרגע זה מה שביטאתי

אבל לא רק שאני ממליץ אלא אומר שלא כדאי לפספס....

אמנם ספר קשה מבחינת התוכן של הסיפור אבל חשוב לקרוא

ולכל המלגלגים בארץ ובעולם. אתם טועים בענק בנוגע אליו..

לפני 4 שנים•מסתלבט לבד
טווס בחדר מדרגות

טווס בחדר מדרגות

גלית דיסטל אטבריאן

חגגו לי יום הולדת בראש השנה.
הבת שלי, בת ה-8, שאלה אותי שבועיים קודם לכן: "אמא, מה את הכי אוהבת?",
ואני עניתי: "ספרים". עוד באותו יום היא סחבה את אחותי לסטימצקי ובחרה את הספר לפי הכריכה שמצאה חן בעיניה.
אחותי קראה את התקציר בגב הספר, ושתיהן החליטו לקנות לי אותו כמתנה.
מהרגע שהתחלתי לקרוא בו, הזמן שלי עצר מלכת. נשאבתי לסיפור הנפלא הזה, שיש בו שנינות, רגישות, הומור ועצב. הרבה עצב.
שלושה אחים עם שמות של בשמים שגדלו במשפחה רקובה ומסריחה, אבל לכל אחד מהם יש ריח נפלא לא ממומש.
רוב העלילה מתרחשת סביב ההתאבדות של אבא שלהם, ואנחנו מתוודעים אל הנפשות העדינות שלהם כילדים וכבוגרים.
הבת שלי שואלת כל הזמן על הטווס, ואני חושבת שהספר מדהים ביופיו כמו החיה הזאת.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•חגית
טווס בחדר מדרגות

טווס בחדר מדרגות

גלית דיסטל אטבריאן

וואו !!!!

כרגע סיימתי את הספר "טווס בחדר המדרגות", ואני גומרת ורצה לספר לחברה... (-;
ראשית, אני רוצה להודות לסופרת גלית דיסטל אטבריאן, על השבוע המרתק, שהיא העניקה לי.
אה, וגם תודה למוכרת מצומת ספרים, נוי המתוקה, שהמליצה לי עליו ((:
לא יכולתי להניח אותו מהיד.
הספר הזכיר לי קצת את "טירת הזכוכית", אך הפעם בגירסה ישראלית, בדירת שיכון סטנדרטית ברמת גן.
מסופר שם על שלושה אחים: איב, סאן ולורן... קורבנות של אב אלים, שמתעלל בהם פיזית ונפשית.
הילדים גדלים בתנאים של אלימות והזנחה רגשית, ובבגרותם סובלים מכל קשת תופעות הלוואי האפשריות.
וכל זה מתואר בעברית משובחת, המתובלת במטאפורות מקוריות, בכתיבה נדיבה ושופעת, אמינה ומדויקת מאוד,
בהומור ובכשרון גדול.
רוצו לקרוא !!!

לפני 9 שנים•
★★★★★
•נילי
טווס בחדר מדרגות

טווס בחדר מדרגות

גלית דיסטל אטבריאן

ספר קשה לקריאה, מנוכר ומנכר.
משפחה שמנסה לשרוד, עם שמות מוזרים : בת בכורה אייב, לא על שם חווה ( המקורית),הבן סאן והבת לורן, שהרעיון המרכזי זה שהם מיצגים, את הבושם ובית האופנה. ללורן נולדת בת ולכן טבעי שתקרא :..קשרל.
לא מבין מדוע לא לקרוא לילדה אופיום , גם זה בושם כמה שידיעותי מגיעות.
הפרק הראשון הותיר אותי, אדיש. איני יודע אם זה בגלל הציניות,המבט המתנשא של הכותבת או התחושה כי קל להגיד : "זה לא שלנו".
הפרק השני מעורר סקרנות, הבן שנרדף על ידי אישתו ועדיין אוהב אותה.
רק הפרק השלישי שכתוב בשפה "אני" ( לא של פוליטיקאי),מתחיל לעורר הזדהות.
ככל שמתקדמים בקריאה , יש תחושה של אי נוחות וחוסר הזדהות עם הדמויות.הן פסיביות,תקועות בפינה משלהן, אטומות כלפי חוץ ונאטמות לרחשים הפנימיים שלהם.
ברגעים מסויימים הרגשתי שאני קורא דוח של עובדת סוציאלית ולא סיפור.
טרגדיה חופפת טרגדיה,דמויות אבטיפוס לקורס "הטרגדיות בחברה הישראלית" בחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטה.
זה מזכיר לי סיפור על שמואל גורודיש כשפיקד על חטיבה שבע.
במסגרת מלחמתו בתאונות הדרכים, היו כנסים של נהגי החטיבה ובהם הוצגו תאונות דרכים, עם תמונות זוועה.
התגובה הראשונית של הצופים היתה הלם, כשהמפגשים נמשכו, החלו להשמע תגובות ציניות,והומור מקברי.
ואז בעצם הושגה התוצאה ההפוכה: ניכור.
כך גם כאן, באמצע הספר הרגשתי ניכור. סיפור רודף סיפור, הבתים המוזנחים חוזרים וצצים ,אנשים מנוצלים בצורות כאלה ואחרות, ומה הלאה? אין שם שום דינמיקה.
גם הסביבה החיצונית אינה קיימת, לא מעורבת. כאילו המשפחה הזאת חיה בבועה. האומנם ?
ויש גם הומור בספר. לורן מתארת את מות אימה , ש.."חטפה התקף באמצע הרחוב, התנדנדה ימינה, שמאלה, ובום נפלה על הזכוכית של חנות נעלים, והיה שם מבצע של שני זוגות במאה ותשעים שקל ובום!", לורן צוחקת....
"בטח חטפה התקף לב מהמחירים" אומר המלווה שלה שעסוק בסקס.
אפשר לכתוב ספר כך. ואולי אחרת כמו ב"סיפור הפרברים" , אפשר לצחוק על העובדים הסוציאלים שחושבים או לפעמים מנציחים מצב זה , בשיר המפורסם " אופיסר קרופסקי".

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אורי רעננה
טווס בחדר מדרגות

טווס בחדר מדרגות

גלית דיסטל אטבריאן

ספר שאי אפשר להניח מהיד, מטלטל, עצוב, מכעיס וקשה לעיכול. כמו ספרה הקודם, גם הספר הזה מצויין אם כי קצת אכזרי מדיי.
סיפור על חיים קשים של שלושה אחים ואם תחת התעללות פיזית ונפשית מצד אבי המשפחה. חיי ילדות בלתי נסבלים שגרמו לחיים הרוסים בהווה.
מסופר על משפחה מרמת גן. אב, אם ושלושה אחים – איב, סאן ולורן.
איב, ששינתה את שמה לחווי, היא רווקה בודדה בת 43, בעלת תואר שני בקרימינולוגיה, מדריכה במועדון של קבוצות סיכון, עדיין גרה עם שותפים בדירה שכורה.
לורן, נשואה לאיציק (השכן שגר דלת מולה בילדותה) ולהם בת , קשרל שמה. היא כועסת על בעלה והוציאה נגדו צו הרחקה.
סאן, שנקרא סאני, נשוי לרחלי שמאוהבת בו עד עמקי נשמתה. יש להם ילדה בשם אושר. מאז שאמם נפטרה מדום לב, הוא איננו עובד ומשמש כעוזרו האישי של צדיק מקומי עילג.
האחים גדלו במשפחה שבה האב ניצל מינית את ביתו לורן. הוא התעלל מילולית באשתו ובשני ילדיו, איב וסאני. רק את לורן הוא אהב ורק לה דאג. הוא היה משפיל את ילדיו, לועג להם, מקניט אותם ונותן להם עונשים קשים כמו הרעבה. אשתו לא עשתה דבר, היתה שותקת ומשתפת איתו פעולה. היא אפילו סידרה חדר מיוחד עם ספה כדי שבעלה יוכל להסתגר בו עם בתו ואף הוליכה את לורן כל ערב לאותו חדר שבעצם היה הקבר של לורן.
חווי, אישה בודדה מאד, כמהה לאהבה אך נותרה נטולת תקווה לחלוטין לאחר שחוותה פעמיים אהבה נכזבת. (היא "כמעט" בתולה) גם כאשר כבר יש מישהו שמעניין בה (הבוס החדש שלה) היא לא נותנת לו צ'אנס להתקרב אלייה. היא מחליטה שאינה זקוקה לבן זוג ונועדה לחיות לבד.
חווי, המצטיירת כחזקה מבין הילדים, התקבלה בילדותה לבי"ס ריקודים והחליטה לוותר מכיוון שלא רצתה להשאיר את אחותה הקטנה לבד עם אביהן. היא לקחה על כתפייה את החיים של לורן ושל סאני, היא ניסתה להצילם.
כל חייה חווי מסתירה את משפחתה וסוחבת בשקט את בעיותיה.
לורן, אישה שבורה מכל מה שעברה, היא היחידה מבין האחים שלא למדה מכיוון שאביה רצח את העתיד שלה. היא כועסת על בעלה ולכן יוצאת כל ערב לבלות עם גברים ומזניחה את בתה. כשהיא יוצאת לבלות, היא משאירה את בתה לבד בלילות. הילדה מלאה בכינים, מתעקשת ללבוש בגד גוף וגרביונים כל יום מתחת לבגדים והאם לא שמה לב למצוקות של בתה, למרות כל מה שעברה בעצמה בילדותה, עד לגילוי הסוד הנורא שמערער שוב את חייה.
סאני, שהיה ילד מחונן וגמר תואר ראשון בגיל 16, הוא בעל דוקטורט לפילוסופיה. הוא כועס על לורן אחותו שגנבה את כל תשומת הלב של אביו, הוא מעין מת מהלך. הוא אדיש, ננעל בתוך עצמו, לא עוזר לאישתו ולא מתייחס לילדתו. הוא חושב שהוא לא שווה כלום ולא ראוי לה. אישתו מנסה לעורר אותו עד כדי כך שבוגדת בו עם אדם שמכה אותה כדי שאולי כך סאני ישים לב אלייה.
יום אחד השכנה של אביהם מזעיקה את שלושת האחים מכיוון שאביהם מסתגר בביתו ולא עונה.
הם באים והאב מכנס אותם במטבח, לוקח אקדח ומתאבד מול עיניהם, לא לפני ששואל את חווי מדוע היא מכוערת.
במהלך השבעה האחים עוברים מסע נפשי, כל אחד בינו לבין עצמו וגם בינו לבין אחיו והוריו.
השבעה מאלצת אותם לשבת ביחד, לדבר, לשחרר ולהתמודד עם העבר (הכעסים, ההאשמות, הפחדים), עם ההווה (החיים שלהם עם בני/ות זוגם/ן) ולהתחיל לחשוב על העתיד, לנסות לשנות את חייהם בכל התחומים (קריירה, משפחה, זוגיות ואהבה).
ספר קשה ועצוב, מסע את תוך הנפש של האחים. רגשות של כעס ורחמים התעוררו אצלי לחלופין.
כעס על האם שידעה ושתקה, רחמים על לורן המסכנה, כעס על לורן האדישה לבתה, רחמים על חווי הבודדה ועל סאני האדיש.
למרות החיים הנוראים שעברו האחים, עדיין נותרה אצלם תקווה לשינוי ולחיים טובים יותר. ממליצה בחום!

לפני 11 שנים•
★★★★★
•תושיק
טווס בחדר מדרגות

טווס בחדר מדרגות

גלית דיסטל אטבריאן

זה השם, השם של הספר וגם הכריכה שלו, הם אלה שמושכים את העין ומעוררים את הסקרנות, וזאת סקרנות עצומה שמתעוררת, מה טווס, איזה טווס, למה טווס נמצא בחדר המדרגות, טווס שהוא ססגוני ואקזוטי ויפה ומיוחד, מה הוא עושה בבנאליות החשוכה שבחדר המדרגות, אחד מני רבים להחריד בין כל הבניינים חסרי הייחודיות בעולם, כמה זה מוזר שהטווס שם, וכשקוראים את הספר מבינים שזה העניין, שאלו החיים שלהם, של הגיבורים בספר, כל כך משונים והזויים כמו טווס בחדר המדרגות, וכמה כל אחד מהם אומלל, כמה כל אחד מתרפק על אומללותו, מתהדר בה כמו טווס בנוצותיו, מתגאה בשונותו הבודדה, הנשגבת, האומללה, וכמה הספר מתסכל כי אני יודעת משהו והם לא יודעים, וכמה הספר הזה מהנה כי כשרוצים שמישהו כבר יאמר משהו, מישהו אומר אותו, וכמה זה נחמד שיש גיבורים עם שכל לשם שינוי, שלא מפחדים לשאול, ללמוד, לדעת, לנתח, את עצמם, את העולם, אחד את השני, ובאיזו כישרון כתבה הסופרת את הסיפור הזה, שלא קורה בו כלום אבל קורה בו הכול, כמה רגיש התיאור, כמה חד ומדויק הפירוט, כמה חכמה היא הייתה, ובכל זאת נראה שלא הצליחה לתפוס את תפקיד הנקודה, שמטרתה להתקיים, לתת מנוחה בין המשפטים מרובי הפסיקים, מרובים מדי, לחצוב משפטים לא רק בין פיסקאות אלא גם בתוך אחת מהן, איך היא לא הצליחה להבין את זה, לתפוס את הצורך הזה שבמספר מספק של נקודות. זה. ממש. מעצבן.

לפני 10 שנים•מרים
טווס בחדר מדרגות

טווס בחדר מדרגות

גלית דיסטל אטבריאן

עמדתי בתור לקופה בצומת ספרים, לפניי על הדלפק עמדה ערמה של "טווס בחדר מדרגות". התצלום על העטיפה משך את עיני, את השם הארוך של הסופרת, לא הכרתי, למרות שספרה הקודם, היה רב מכר. זה זמן אני חווה מפח נפש מקריאת ספרים "שניים", אחרי שקראתי רב מכר של אותו הסופר. כך היה אחרי צלה של הרוח, רודף העפיפונים והרשימה מתארכת. החזקתי בידי את הספר, רפרפתי על הכריכה האחורית, וחשבתי בליבי, הנה אתעתע במוחי, ואכיר סופרת דווקא מספרה השני. בלי הכנה מוקדמת קניתי והתיישבתי לקרוא. לכל הפחות לו לבשתי אפוד מגן, אבל לא, באתי חשופה.

ולא שיערתי את גודל הטלטלה.

כבר מיד עם קריאת השמות של בני המשפחה חשבתי לעצמי, איזו אכזריות, מי קורא לילדים שלו "איב", "סאן" ו"לורן", אין בלבו קצת רחמנות? הרי זה נשמע כמו התחלה של בדיחה. וזה נמשך בתיאור המשפחה הלא מתפקדת הזו, מאחורי הדלת בבניין, ובשכונה, כשכולם ידעו ולא הושיעו. תיאורי הזוועה מדויקים כמו צליפות שוט על פניך. היחסים בין ההורים ובין ההורים לילדים, קורעים את הלב, פוצעים, מחרידים. הכתיבה החדה מרתקת אותך לספר. מאזנת את הכאב ואת גודל הטרגדיה, דמות הגיבורה מכמירת הלב, מלאת החמלה, הנדיבה, הדואגת, החזקה והאמיצה ויחסיה עם המעגלים השונים בחייה. מתווספות לה כמה דמויות משנה שמשקיטות מעט את התבלינים החריפים שנרקחו בספר.

ככל שהספר מתקדם בעלילה עולות השאלות הנוקבות, האם המעשים וההחלטות שלנו הם פרי רצון עצמי או שהם מושפעים מאירועים קודמים שאירעו בחיינו, האם לאדם יש אפשרות לקבוע במידה מסוימת את השתלשלות חייו.

ועוד, מה קורה מאחורי כל הדלתות בבניינים בשכונות שלנו, כמה רווחים מעגלי האלימות? כמה רווחת התופעה של אלימות והתעללות כלפי חסרי ישע? שאלוהים ישמור!

לפני 11 שנים•
★★★★★
•שולי קליין