יש לי חום. אמא ריסקה לי כדור אקמול וערבבה עם סירופ. זה עדיין מגעיל. אני בולעת.
-היא הלכה לעבודה. היום סבא שומר עלי.
-אני מתעוררת, מישהו נושא אותי למיטה של אמא ואבא.
-המכנסיים שלי מופשלים. גם התחתונים. אצבעות מפשפשות לי בפנים.
-"ששש... תשני. כשתקומי כבר תרגישי יותר טוב".
הציטוט מלמעלה הוא לא מהספר. הוא שלי מהבית. זה התחיל כשהייתי בת 8, כך אני זוכרת. זה קרה תמיד כשהוא התנדב לשמור עלי כשהייתי חולה. זה נגמר כשהצלחתי לשכנע את אמי שמותר לי להישאר לבד בבית כשאני חולה.
כתבתי כאן הרבה ביקורות אישיות, ובכל זאת נמנעתי מלכתוב על הנושא הזה. כי זה משהו שלא מדברים עליו. הוא יותר מדי, גם בסבך הביקורות החושפניות.
הפעם הרגשתי שאין לי ברירה. לא יכולתי לכתוב ביקורת על הספר הזה ללא הסיפור שלי, ולא יכולתי פשוט לעבור עליו בשתיקה.
הספר מדבר על איב סאן ולורן, שלושה ילדים הגדלים בבית עם הזנחה פושעת של ההורים. האם, לבנה, מנקה את המקרר במקלות אזניים טבולים באלכוהול, בעוד רצפת המטבח מעלה גוונים שונים של שחור. היא מאוהבת בבעלה כמו ביום שהכירה אותו, אדישה לילדיה, בעוד הוא מתעלל בה ללא הפסק. היא מעלה לקורבן את לורן, בתה האמצעית היפה, כמנחה לאהבה הזו, מוסרת אותה מדי ערב לאביה שיעשה בה כחפצו, על הספפה החדשה שקנה רק לילדה, בחדר השלישי, קן האהבים הנורא של האב ובתו. אין לה שום נקיפות מצפון, הרגש היחיד שלה הוא שנאה לילדה היפה הזו שגזלה ממנה את אהבתו של בעלה. האב, מיכאל, בז לשני ילדיו
האחרים, איב הבכורה המכוערת, וסאני המכוער המחונן. הוא מתיחס רק ללורן אהובתו, קונה לה מתנות של גבר למאהבת שלו, ומסרס את ילדיו ואישתו.
איב סאן ולורן, תוצר בלתי נמנע של בית כה נורא, הופכים בעל כורחם להיות מבוגרים פגועים והרוסים רגשית. לורן שנפרדה מבעל שאוהב אותה ללא גבולות, יוצאת מדי ערב עם גברים ומזניחה את בתה עד שהיא עיוורת להתעללות המינית שעוברת הילדה.
סאני נשוי לאישה שמאוהבת בו אך אינו מסוגל להרגיש אליה דבר, הוא מובטל שלא מימש את כישוריו. איב, ששינתה עצמה לחווי, היא האחות הבכורה, זו שבילדותה ניסתה להציל לשוא את אחיה, וגם בבגרותה היא הממונה על השפיות המשפחתית.
מה ששובר את השיגרה הוא התאבדותו של אב המשפחה, מאורע שמכנס את כל בני המשפחה לשבעה מטורפת, המעלה את מוגלות העבר.
הספר גרם לי לתחושות סותרות. מצד אחד נתן לי אגרוף בפנים, מעלה באופן לא נשלט את הילדות שלי, הבית המטורף שגדלתי בו, ההתעללויות שאני חוויתי, והשתיקות מסביב כאילו זה מעולם לא קרה. אני יודעת שסבי התעלל גם באמי, ואפילו הרבה יותר מאשר בי. אני פשוט יודעת זאת, למרות שהנושא מעולם לא עלה. שברי מבטים, מילים שלא מתחברות בתחילה, אך מסתדרות מאוחר יותר לסיפור מפלצתי. מה שאני לא יכולה להבין בשום אופן זה איך היא נתנה לי להיות איתו לבד. האם לא היה לה אכפת? האם הדחיקה הכל עד שבאמת שכחה? מעולם לא העזתי לשאול אותה, ועכשיו מאוחר מדי.
בתור האחות הגדולה אני יכולה להזדהות עם איב בנסיונה לשמור על אחיה ממשפחתם. אבל איב נכשלה. לא היה בה כוח להתמודד באמת מול הוריה. לי היה. אני לא יודעת איך. לא נתתי מעולם לאחותי להישאר עם סבי לבד. אף פעם. איימתי לספר ואמי נחרדה. מאוחר יותר, אחרי התעללות נוספת מצד בן דוד, ניסיתי לספר להורי. אמי האשימה אותי בשקר והעניין הפך לריב ענק בין הורי ואני התקפלתי. רק אחרי שראיתי אותו מסתכל על אחותי, איימתי שאפרק אותו ממכות אם הוא יגע בה. פשוט כך. וזה נפסק.
מצד שני, הספר נראה לי לא אמין וחד מימדי. הוא נורא מדי. עוד ועוד מכה, עוד ועוד סבל. כמו ניתוח מדוייק של שיעור בפסיכולוגיה של ילד שעובר התעללות. סבל עודף, שמרוב שהוא זוועתי הוא גורם לניכור במקום להזדהות. הדמויות פשוטות מדי, חד מימדיות, והפאסיביות שלהן מחרידה ומכעיסה. כאילו למי שעבר ילדות כזו אין ברירה אלא להיות פגום באופן מהותי ובסיסי, כאילו אין לו שום אפשרות להחלים ולחיות חיים נורמליים. לא מוכרחים להיות פאסיביים ושבורים. אפשר להחלים, גם אם נשארות שריטות. היה קל לי הרבה יותר להתחבר לסיפור שיש בו קצת פחות רוע וקצת יותר אופטימיות, ובעיקר יותר מורכבות, כמו שהחיים באמת.
עוד דבר שהפריע לי מאוד הוא דווקא התודות בסוף הספר. הסופרת מודה למשפחתה שוב ושוב, תוך הדגשה שמשפחתה הפרטית נהדרת, ושלא נחשוב לרגע, חלילה וחס, שהיא חלק מהאנשים הפגועים כל כך עליהם כתבה. זה חיזק אצלי את התחושה שהספר מבוסס על מקרים שיצא לסופרת לקרוא ולא משהו שחוותה. כך או כך, זה נראה כמו התנשאות, וחבל.
בסך הכל ספר קשה מאוד לקריאה מחד, אך בד בבד גם קולח וכתוב היטב.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
