ביקורת ספרותית על טווס בחדר מדרגות מאת גלית דיסטל אטבריאן
ספר בסדר

---

שמות זה נושא מרתק. את כולם. אם קורה ואתם נמצאים באירוע והסמול-טוק גווע, הרי שנושא "הכרתי ילד שקראו לו...." הוא מושיע שתיקות ופודה מבוכות ידוע. בדוק. זו גם אינדיקציה לאינטראקציה אנושית המתרחשת בסביבה. אם אתם מארחים והשיחה מתגלגלת לכדי "שמעתי על ילדה שההורים שלה קראו לה", אות הוא שמצב האירוח הוא בכי רע, והגיע הזמן לקינוח. יום אחד שמעה גלית דיסטל אטבריאן על שלושה אחים הנושאים את השמות איב, סאן ולורן, והחליטה לחבר רומן העוסק בקורותיהם של שלושה אחים שאלה שמותיהם. ברבות הימים והזמנים האגדה האורבנית הפכה למציאות, ואכן יש אחים הנושאים את שלישיית השמות הזאת, אבל זה לא ממש משנה. גם אם השמות הספציפיים לא היו קיימים, הרי שמספיק לצפות בשלוש עונות של תכנית הטלוויזיה בית הספר למוזיקה ולראות את המכלוא המוזר של שמות פרטיים ושמות משפחה של הילדים המשתתפים בהן, כדי להבין שהמציאות קיימת.

בשיכון ברמת גן, ללבנה ומיכאל עמיזדה נולדו איב, סאן ולורן. את לבנה אנחנו מכירים רק מהזכרונות, מיכאל הוא קשיש נרגן ומר נפש. הקורא פוגש את איב, סאן ולורן המבוגרים. איב החליפה את שמה לחווי, והיא עובדת רווחה רווקה ומתוסכלת בת ארבעים ושלוש, והיא מספרת חלק ניכר מהסיפור בגוף ראשון. סאן, הקרוי סאני, ולורן, הקרוייה לורן, נשואים שלא באושר. לורן חיה בנפרד מאיציק טשש שהיה השכן שלה באותו שיכון ובאותו בניין, ושהיה מאוהב בה מגיל שתים עשרה. סאני חולק דירה עם רחלי, אבל לא הרבה יותר מזה. ואם להורים קוראים סאן ולורן, תהיו בטוחים שהדור הבא הוא אושר וקשרל. וכולם יחד הם משפחה גדולה וממש לא מאושרת. הטווס הוא בכלל רקמת גובלן שתלויה בחדר המדרגות, ושאמורה להיות מטפורה סמלית כלשהי. ואולי היא באמת כזאת.

כל המשפחות האומללות דומות זו לזו. כל משפחה מאושרת היא מאושרת בדרכה שלה. כן, אני יודעת שהציטוט המקורי של טולסטוי הוא הפוך, אבל הוא לא העביר את הקביעה שלו במבחן סטטיסטי, ואף אחד לא מתחייב שדווקא הגירסה שלו היא הנכונה. משפחת עמיזדה לענפיה השונים היא משפחה אומללה, אבל לפחות מבחינתי בדרך שחוקה ונדושה, כזאת שכבר קראנו לא מעט בספרים מהארץ ומחו"ל.

גלית דיסטאל אטבריאן מיטיבה לכתוב. היא שולטת בטכניקה היטב, וגם בשפה. מייצרת דימויים, מטפורות, חודרת אל הנפש של הגיבורים שלה, ומתארת אותם מזוויות שונות. אבלי היא לא ממש יודעת לספר סיפור. חמש מאות עמודים שבהם לא הרבה קורה, ואירועים נטחנים משלוש זוויות שונות. עשר דמויות שאף אחת מהן לא ממש מתפתחת לשום כיוון. כולם תקועים במקום באותה שחיקה, שרוטים מזכרונות ילדותם המזניחה, ולכודים יחד בסחרחורת של האשמה הדדית. איב-חווי מייצרת איזו שהיא הזדהות, וגם מזכירה לי מאוד את גברת ורבורג של עירית לינור משום מה. חוץ ממנה כולם נשארים שטוחים כמו דיקט. אולי הכתיבה עצמה היא נוצות הזנב היפהפה בתוך חדר המדרגות העייף והמלוכלך של העלילה.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על טווס בחדר מדרגות