“אלכס בן ה-17 נעצר בדובר, אנגליה כשהוא במכוניתו חוזר משוויץ. במכונית נמצאו 113 גרם מריחואנה שלטענתו אינם לשימוש אישי או מסחר. בסופו של דבר שוחרר. שנים קודם קורה לאלכס בן העשר מקרה חריג ביותר. אור בהיר חולף בטיסה מסחררת בשמי צפון אירלנד, ממשיך בדרכו ומטאוריט במשקל 2.3 ק"ג מתרסק במהירות אדירה על גג ביתם של אלכס וודס ואמו תוך גרימת הרס. לרוע מזלו, המטאוריט פוגע קלות בראשו ואחרי טיפול ממושך בבית החולים שמשאיר אותו עם צלקת הוא מתחיל לסבול מהתקפים אפילפטיים. ככל הידוע, המקרה היחיד מאז החלו מתעדים פגיעות מטאוריט באדם שסבירותם אפסית היה חצי מאה קודם, באלבמה. אלכס מתבגר ופחות או יותר לומד לחיות עם מצבו. יום אחד, עימות עם שלושת בריוני בית הספר שהוא מכנה בפשטות 'בבונים'- דקלן הפטיש הוא ה'נמסיס' הראשי, סוסווין ופסיכו מסתיים במרדף, אלכס מצליח להימלט אלא שלרוע מזלו מנוסתו נבלמת בפגיעה מרסקת בחממה של אייזק פיטרסון. מכאן מתחיל ביניהם הקשר יוצא הדופן כשאלכס בהנחיית אמו המטורללת קמעה החובבת קלפי טארוט, קריאת עתידות ומעט וודו מבין שעליו לכפר על ההרס. הידידות מתהדקת בין הנער הבריטי לאמריקאי הקשיש, האלמן יוצא וייטנאם שהגידוף האהוב עליו הוא 'בחיי ישו המ***** ואשתו'. אלכס מבקר אותו תכופות ומסייע לו בביתו, ידידו קורא לו בפשטות 'ילד'. השניים יוזמים מועדון קריאה לחובבי ספרי קורט וונגוט (כלבו של מר פיטרסון נקרא על שמו) ו'מילכוד 22' ומר פיטרסון הופך לדמות חשובה בחיי אלכס בנוסף לאמו, האסטרופיזיקאית דר' ויר המגלה עניין רב במקרה ואלי, הלומדת בבית ספרו, גותית בהופעתה ואישיותה ועובדת בחנותה של האם. המפנה הדרמטי חל כשמר פיטרסון מאובחן כלוקה במחלה נדירה שאין אפשרות לרפא, מצבו ידרדר וימיו ספורים. הוא מקבל החלטה ואלכס מתנדב לסייע לו ולקחתו לשוויץ. משהו בסיפור עניין אותי. מעבר לכך היו לי ציפיות בשמיים מהספר ממה ששמעתי עליו טרם קריאתו. אממה, הן התבדו חלקית. עם הכתיבה בה שזורים הומור ורגש חלקים לא מבוטלים שעממו. פירוט יתר שתחילה היה משעשע מפי ילד בן עשר ובהמשך הפך לעמוס מדי. לא גיבוב אינסופי של פרטים מיותרים אבל גרע. חדר המלון בשוויץ, למשל. מכתביהם של אלכס לדר' ויר אחד לשנייה. תיאורים ופרטים שאפשר היה לוותר על חלקם, עובדות ונתונים מדעיים דרך עיני אלכס הילד והמתבגר. בתוך כל אלה סיפור הקשר המיוחד בין השניים שהוא-הוא לב הספר הופך למשהו שטוח יותר, לוקה בחסר. הספר לא ממש מצליח להעביר את הקשר העמוק שציפיתי שיהיה. אלכס עושה המון למענו, החיבה והנאמנות בין שותפים לגורל אקראי עם פער הגילאים אינם מוטלים בספק אך ברמה הרגשית משהו חסר. 2.5 כוכבים.”

“פעם האיש שלי תפס תלמידה קוראת ספר באמצע השיעור. הוא לקח את הספר, ראה את השם שלו, והעניש אותה בצורה הקשה ביותר שאפשר להעניש אנשים מסויימים: הוא גילה לה את הסוף. כן, בעולמנו זה נחשב פשע בל יתואר, לגלות את הסוף של ספר. או של סרט. או לגלות פרטי עלילה כלשהם. לא ברור למה, אבל ככה זה. לדעתי אפשר להנות מקריאה גם כשיודעים את הסוף. מגילת אסתר, למשל. כולנו יודעים את הסוף, ובכל זאת ממשיכים לקרוא. מלחמה ושלום, כולם יודעים על מה הוא מדבר, ובכל זאת קוראים אותו. שלא לדבר על סרטים שאנשים רואים *אחרי* שקראו כבר את הספר. באופן כללי אני יכולה לגלות לכם את הסוף של החיים, היקום, וכל השאר: בסוף כולם מתים. קשה לכתוב על הספר הזה בלי לשלב בו קלקלנים, פרטי עלילה או רעות חולות מהסוג הזה. מי שלא סובל את הדברים האלה, מוזמן בשמחה לדלג ולעבור הלאה. בסקירה הזאת יופיעו פרטים רבים, ואני לא מתכוננת להתנצל על זה יותר מפעם אחת. אבל לפני זה אני חייבת להגיד שהוטעיתי. הוטעיתי והולכתי שולל. אין לי להאשים אלא את עצמי, אבל ספר שכולל את המילה "היקום" בשם שלו, המון כוכבים באיור הכריכה ומטאוריט בתקציר העלילה, נראה כמו ספר מדע בדיוני. אז אף אחד לא אמר את זה בפירוש, ובכל זאת לקחתי את הספר לחופשה, על תקן ספר מד"ב קליל, וזו היתה טעות. כלומר קליל הוא כן, לפחות באופן הכתיבה וההומור, אבל מד"ב הוא לא הז'אנר. המטאוריט, אגב, לא קשור. הוא תופס חלק נכבד מהספר, אבל לא קשור. נא להכיר: אלכס וודס, נער בריטי בן 17 נתפס במעבר הגבול כשברשותו סמים וכד מלא אפר. בחקירתו הוא מודה בהאשמות שיוחסו לו. כמו כן, וודס דנן נפגע מנפילה בלתי סבירה בהחלט של מטאוריט אל ביתו בהיותו בן עשר. וכך הספר נחלק לשניים. חלק א': קורות הפגיעה מהמטאוריט והשפעותיה לאורך השנים. חלק ב': הפגישה של וודס עם מר פיטרסון והתפתחות מערכת היחסים ביניהם. הקשר בין שני החלקים הוא קלוש למדי, ונועד להסביר למה וודס גדל להיות כזה ילד כאפות חנון, מסתגר, חובב מדע, וחלש בספורט. וזה הכרחי כי ככה נוצרה ההיכרות שלו עם פיטרסון שהוא אלמן מבוגר וזועף. בנוסף החלק הראשון יכול להסביר למה יש לוודס קשר חזק כל כך עם נוירולוג מהשורה הראשונה, וכך להבין שהמחלה של מר פיטרסון אכן קשה כמו שהוא חושב שהיא. למה אהבתי את הספר? כי הוא כתוב טוב, יש לו קצב טוב, והומור סביר. הדמות של אלכס די אמינה. למרות שהוא בן נוער הוא לא יוצא מבוגר מדי, או ילדותי מדי, אלא נקרא מתאים לגיל הכרונולוגי שמוצמד אליו. ולמה פחות אהבתי את הספר? בגלל הקשר הרופף בין החלקים, כי חוץ מאלכס יש שלוש דמויות בקושי, והן משורטטות בשטחיות ובסטיגמטיות רבה. כי מר פיטרסון אוהב את קורט וונגוט, והפילוסופיה הוונגוטית משפיעה על הספר מאוד. למעשה מהרגע שראיתי שמר פיטרסון קורא לכלב שלו על שמו של קורט וונגוט, הייתי צריכה לחזות את העתיד, ולהבין לאיזה מקום הספר חותר. ובעיקר, לא אהבתי את היחס החיובי שמובא בספר למה שנקרא המתת "חסד" אקטיבית. זו הנקודה שמחייבת הכי הרבה קריאה ביקורתית, כדי לא ללכת שולל אחרי האידיליה שמצייר גאווין אקסטנס. התאבדות של אדם החולה במחלה קשה היא נקודה אחת, קיום ארגון כמו דיגניטאס, וסיוע פעיל להתאבדות מהסוג הזה, מעלה שאלות אתיות מורכבות. אף אחת מהן לא עולה בספר, מה שהופך אותו לספר מגוייס ועל כן מפוספס למדי.”

“על פי הכריכה הקדמית והאחורית, ניתן להבין שהספר הזה הוא על: *פגיעה של מטאוריטים *איזה "חנון" אחד וכמה בריונים שעושים לו את המוות בבית הספר *ילד שיש לו אמא מגדת עתידות *ידידות מופלאה *סחר בסמים אבל בעיניי, יותר מכל, זהו פשוט סיפור עם דמות ראשית, 'אלכס וודס' שמה, שמספרת לנו, הקוראים, בדרכה הייחודית, על חייה, על המחשבות שעוברות בראשה, ועל הדיעות שלה במגוון נושאים שבוערים בעצמותיה. הקול שמשמיע וודס, הוא קול אחר ושונה, ללא ספק צודק (לפחות בעיניו), ומעורר הזדהות ואמפתיה - אך לצערו הרב של וודס, הסביבה מתקשה להבין אותו ולעכל את מה שהוא בוחר לשדר. ובכך, האמפתיה וההזדהות שחשתי כלפיו, רק מתגברת, דבר המעצים עוד יותר את חווית הקריאה המעניינת שלי עם הספר הזה. ספר מקסים, וגם משעשע לפרקים (ההומור של אלכס וודס קצת הזכיר לי את ההומור הציני של מגנס צ'ייס מ'האלים של אוסגרד' של ריק ריירדן), שבראשו עומדת דמות ספרותית חיה ובועטת, במעטפת של סיפור חצי-בדיוני-חצי-מציאותי על ידידות מופלאה בין שני אנשים שבאים מרקעים שונים ונפגשים ממש במקרה, וכן, גם על מוות ועל הדילמות שעולות בעקבותיו. מומלץ.”

“ספר פשוט מצוין. אני מבין שזהו ספר הביכורים של הסופר, ואני מבין בהחלט מדוע הוא זכה לשבחים רבים כל כלך. הספר כתוב נפלא. האאוטסידריות של הגיבור מעצימה את הסיפור. למרות שמעמד המוכה והחנון הופיע בסיפורים רבים, בעיקר בספרים שהראו שבסוף היום אותו ילד מוכה וזב חוטם הפך לגיבור-על סקסי ונחשק. אלא שכאן הגיבור עדיין לא בשל, עדיין הוא "הרבה מאד ילד", ובכל זאת - גיבור. ההתמודדות של המחבר עם הנושא הקשה של הציפייה למוות אצל אנשים זקנים ובודדים, הדיון (או הבריחה מדיון) בנושא ההתאבדות בשווייץ עם או בלי סיוע של האדם הקרוב והאוהב ביותר - כל אלו הוכנסו בצורה כשרונית לסיפור ואפשרו (לפחות לי) להתמודד עם הנושא. היה לי קשה לעזוב את הספר. אהבתי את הגיבור ואת אופן הכתיבה וההצגה שלו. אהבתי את "יושרתו המתמטית" ואת העובדה שהוא אינו יכול ואינו רוצה "לשחק את המשחק" (כמו שההיגיון מחייב על מנת לשרוד). ובכל נקודה כמעט שאלתי את עצמי - "מה הייתי עושה אם": אם הייתי במקומו, אם הייתי במקום הזקן, אם הייתי במקום האמא. ספר טוב, מהנה ומעורר מחשבה.”

“אלכס בן ה-17 נעצר בדובר, אנגליה כשהוא במכוניתו חוזר משוויץ. במכונית נמצאו 113 גרם מריחואנה שלטענתו אינם לשימוש אישי או מסחר. בסופו של דבר שוחרר. שנים קודם קורה לאלכס בן העשר מקרה חריג ביותר. אור בהיר חולף בטיסה מסחררת בשמי צפון אירלנד, ממשיך בדרכו ומטאוריט במשקל 2.3 ק"ג מתרסק במהירות אדירה על גג ביתם של אלכס וודס ואמו תוך גרימת הרס. לרוע מזלו, המטאוריט פוגע קלות בראשו ואחרי טיפול ממושך בבית החולים שמשאיר אותו עם צלקת הוא מתחיל לסבול מהתקפים אפילפטיים. ככל הידוע, המקרה היחיד מאז החלו מתעדים פגיעות מטאוריט באדם שסבירותם אפסית היה חצי מאה קודם, באלבמה. אלכס מתבגר ופחות או יותר לומד לחיות עם מצבו. יום אחד, עימות עם שלושת בריוני בית הספר שהוא מכנה בפשטות 'בבונים'- דקלן הפטיש הוא ה'נמסיס' הראשי, סוסווין ופסיכו מסתיים במרדף, אלכס מצליח להימלט אלא שלרוע מזלו מנוסתו נבלמת בפגיעה מרסקת בחממה של אייזק פיטרסון. מכאן מתחיל ביניהם הקשר יוצא הדופן כשאלכס בהנחיית אמו המטורללת קמעה החובבת קלפי טארוט, קריאת עתידות ומעט וודו מבין שעליו לכפר על ההרס. הידידות מתהדקת בין הנער הבריטי לאמריקאי הקשיש, האלמן יוצא וייטנאם שהגידוף האהוב עליו הוא 'בחיי ישו המ***** ואשתו'. אלכס מבקר אותו תכופות ומסייע לו בביתו, ידידו קורא לו בפשטות 'ילד'. השניים יוזמים מועדון קריאה לחובבי ספרי קורט וונגוט (כלבו של מר פיטרסון נקרא על שמו) ו'מילכוד 22' ומר פיטרסון הופך לדמות חשובה בחיי אלכס בנוסף לאמו, האסטרופיזיקאית דר' ויר המגלה עניין רב במקרה ואלי, הלומדת בבית ספרו, גותית בהופעתה ואישיותה ועובדת בחנותה של האם. המפנה הדרמטי חל כשמר פיטרסון מאובחן כלוקה במחלה נדירה שאין אפשרות לרפא, מצבו ידרדר וימיו ספורים. הוא מקבל החלטה ואלכס מתנדב לסייע לו ולקחתו לשוויץ. משהו בסיפור עניין אותי. מעבר לכך היו לי ציפיות בשמיים מהספר ממה ששמעתי עליו טרם קריאתו. אממה, הן התבדו חלקית. עם הכתיבה בה שזורים הומור ורגש חלקים לא מבוטלים שעממו. פירוט יתר שתחילה היה משעשע מפי ילד בן עשר ובהמשך הפך לעמוס מדי. לא גיבוב אינסופי של פרטים מיותרים אבל גרע. חדר המלון בשוויץ, למשל. מכתביהם של אלכס לדר' ויר אחד לשנייה. תיאורים ופרטים שאפשר היה לוותר על חלקם, עובדות ונתונים מדעיים דרך עיני אלכס הילד והמתבגר. בתוך כל אלה סיפור הקשר המיוחד בין השניים שהוא-הוא לב הספר הופך למשהו שטוח יותר, לוקה בחסר. הספר לא ממש מצליח להעביר את הקשר העמוק שציפיתי שיהיה. אלכס עושה המון למענו, החיבה והנאמנות בין שותפים לגורל אקראי עם פער הגילאים אינם מוטלים בספק אך ברמה הרגשית משהו חסר. 2.5 כוכבים.”

“פעם האיש שלי תפס תלמידה קוראת ספר באמצע השיעור. הוא לקח את הספר, ראה את השם שלו, והעניש אותה בצורה הקשה ביותר שאפשר להעניש אנשים מסויימים: הוא גילה לה את הסוף. כן, בעולמנו זה נחשב פשע בל יתואר, לגלות את הסוף של ספר. או של סרט. או לגלות פרטי עלילה כלשהם. לא ברור למה, אבל ככה זה. לדעתי אפשר להנות מקריאה גם כשיודעים את הסוף. מגילת אסתר, למשל. כולנו יודעים את הסוף, ובכל זאת ממשיכים לקרוא. מלחמה ושלום, כולם יודעים על מה הוא מדבר, ובכל זאת קוראים אותו. שלא לדבר על סרטים שאנשים רואים *אחרי* שקראו כבר את הספר. באופן כללי אני יכולה לגלות לכם את הסוף של החיים, היקום, וכל השאר: בסוף כולם מתים. קשה לכתוב על הספר הזה בלי לשלב בו קלקלנים, פרטי עלילה או רעות חולות מהסוג הזה. מי שלא סובל את הדברים האלה, מוזמן בשמחה לדלג ולעבור הלאה. בסקירה הזאת יופיעו פרטים רבים, ואני לא מתכוננת להתנצל על זה יותר מפעם אחת. אבל לפני זה אני חייבת להגיד שהוטעיתי. הוטעיתי והולכתי שולל. אין לי להאשים אלא את עצמי, אבל ספר שכולל את המילה "היקום" בשם שלו, המון כוכבים באיור הכריכה ומטאוריט בתקציר העלילה, נראה כמו ספר מדע בדיוני. אז אף אחד לא אמר את זה בפירוש, ובכל זאת לקחתי את הספר לחופשה, על תקן ספר מד"ב קליל, וזו היתה טעות. כלומר קליל הוא כן, לפחות באופן הכתיבה וההומור, אבל מד"ב הוא לא הז'אנר. המטאוריט, אגב, לא קשור. הוא תופס חלק נכבד מהספר, אבל לא קשור. נא להכיר: אלכס וודס, נער בריטי בן 17 נתפס במעבר הגבול כשברשותו סמים וכד מלא אפר. בחקירתו הוא מודה בהאשמות שיוחסו לו. כמו כן, וודס דנן נפגע מנפילה בלתי סבירה בהחלט של מטאוריט אל ביתו בהיותו בן עשר. וכך הספר נחלק לשניים. חלק א': קורות הפגיעה מהמטאוריט והשפעותיה לאורך השנים. חלק ב': הפגישה של וודס עם מר פיטרסון והתפתחות מערכת היחסים ביניהם. הקשר בין שני החלקים הוא קלוש למדי, ונועד להסביר למה וודס גדל להיות כזה ילד כאפות חנון, מסתגר, חובב מדע, וחלש בספורט. וזה הכרחי כי ככה נוצרה ההיכרות שלו עם פיטרסון שהוא אלמן מבוגר וזועף. בנוסף החלק הראשון יכול להסביר למה יש לוודס קשר חזק כל כך עם נוירולוג מהשורה הראשונה, וכך להבין שהמחלה של מר פיטרסון אכן קשה כמו שהוא חושב שהיא. למה אהבתי את הספר? כי הוא כתוב טוב, יש לו קצב טוב, והומור סביר. הדמות של אלכס די אמינה. למרות שהוא בן נוער הוא לא יוצא מבוגר מדי, או ילדותי מדי, אלא נקרא מתאים לגיל הכרונולוגי שמוצמד אליו. ולמה פחות אהבתי את הספר? בגלל הקשר הרופף בין החלקים, כי חוץ מאלכס יש שלוש דמויות בקושי, והן משורטטות בשטחיות ובסטיגמטיות רבה. כי מר פיטרסון אוהב את קורט וונגוט, והפילוסופיה הוונגוטית משפיעה על הספר מאוד. למעשה מהרגע שראיתי שמר פיטרסון קורא לכלב שלו על שמו של קורט וונגוט, הייתי צריכה לחזות את העתיד, ולהבין לאיזה מקום הספר חותר. ובעיקר, לא אהבתי את היחס החיובי שמובא בספר למה שנקרא המתת "חסד" אקטיבית. זו הנקודה שמחייבת הכי הרבה קריאה ביקורתית, כדי לא ללכת שולל אחרי האידיליה שמצייר גאווין אקסטנס. התאבדות של אדם החולה במחלה קשה היא נקודה אחת, קיום ארגון כמו דיגניטאס, וסיוע פעיל להתאבדות מהסוג הזה, מעלה שאלות אתיות מורכבות. אף אחת מהן לא עולה בספר, מה שהופך אותו לספר מגוייס ועל כן מפוספס למדי.”

“על פי הכריכה הקדמית והאחורית, ניתן להבין שהספר הזה הוא על: *פגיעה של מטאוריטים *איזה "חנון" אחד וכמה בריונים שעושים לו את המוות בבית הספר *ילד שיש לו אמא מגדת עתידות *ידידות מופלאה *סחר בסמים אבל בעיניי, יותר מכל, זהו פשוט סיפור עם דמות ראשית, 'אלכס וודס' שמה, שמספרת לנו, הקוראים, בדרכה הייחודית, על חייה, על המחשבות שעוברות בראשה, ועל הדיעות שלה במגוון נושאים שבוערים בעצמותיה. הקול שמשמיע וודס, הוא קול אחר ושונה, ללא ספק צודק (לפחות בעיניו), ומעורר הזדהות ואמפתיה - אך לצערו הרב של וודס, הסביבה מתקשה להבין אותו ולעכל את מה שהוא בוחר לשדר. ובכך, האמפתיה וההזדהות שחשתי כלפיו, רק מתגברת, דבר המעצים עוד יותר את חווית הקריאה המעניינת שלי עם הספר הזה. ספר מקסים, וגם משעשע לפרקים (ההומור של אלכס וודס קצת הזכיר לי את ההומור הציני של מגנס צ'ייס מ'האלים של אוסגרד' של ריק ריירדן), שבראשו עומדת דמות ספרותית חיה ובועטת, במעטפת של סיפור חצי-בדיוני-חצי-מציאותי על ידידות מופלאה בין שני אנשים שבאים מרקעים שונים ונפגשים ממש במקרה, וכן, גם על מוות ועל הדילמות שעולות בעקבותיו. מומלץ.”

“ספר פשוט מצוין. אני מבין שזהו ספר הביכורים של הסופר, ואני מבין בהחלט מדוע הוא זכה לשבחים רבים כל כלך. הספר כתוב נפלא. האאוטסידריות של הגיבור מעצימה את הסיפור. למרות שמעמד המוכה והחנון הופיע בסיפורים רבים, בעיקר בספרים שהראו שבסוף היום אותו ילד מוכה וזב חוטם הפך לגיבור-על סקסי ונחשק. אלא שכאן הגיבור עדיין לא בשל, עדיין הוא "הרבה מאד ילד", ובכל זאת - גיבור. ההתמודדות של המחבר עם הנושא הקשה של הציפייה למוות אצל אנשים זקנים ובודדים, הדיון (או הבריחה מדיון) בנושא ההתאבדות בשווייץ עם או בלי סיוע של האדם הקרוב והאוהב ביותר - כל אלו הוכנסו בצורה כשרונית לסיפור ואפשרו (לפחות לי) להתמודד עם הנושא. היה לי קשה לעזוב את הספר. אהבתי את הגיבור ואת אופן הכתיבה וההצגה שלו. אהבתי את "יושרתו המתמטית" ואת העובדה שהוא אינו יכול ואינו רוצה "לשחק את המשחק" (כמו שההיגיון מחייב על מנת לשרוד). ובכל נקודה כמעט שאלתי את עצמי - "מה הייתי עושה אם": אם הייתי במקומו, אם הייתי במקום הזקן, אם הייתי במקום האמא. ספר טוב, מהנה ומעורר מחשבה.”