פעם האיש שלי תפס תלמידה קוראת ספר באמצע השיעור. הוא לקח את הספר, ראה את השם שלו, והעניש אותה בצורה הקשה ביותר שאפשר להעניש אנשים מסויימים: הוא גילה לה את הסוף. כן, בעולמנו זה נחשב פשע בל יתואר, לגלות את הסוף של ספר. או של סרט. או לגלות פרטי עלילה כלשהם. לא ברור למה, אבל ככה זה. לדעתי אפשר להנות מקריאה גם כשיודעים את הסוף. מגילת אסתר, למשל. כולנו יודעים את הסוף, ובכל זאת ממשיכים לקרוא. מלחמה ושלום, כולם יודעים על מה הוא מדבר, ובכל זאת קוראים אותו. שלא לדבר על סרטים שאנשים רואים אחרי שקראו כבר את הספר. באופן כללי אני יכולה לגלות לכם את הסוף של החיים, היקום, וכל השאר: בסוף כולם מתים.
קשה לכתוב על הספר הזה בלי לשלב בו קלקלנים, פרטי עלילה או רעות חולות מהסוג הזה. מי שלא סובל את הדברים האלה, מוזמן בשמחה לדלג ולעבור הלאה. בסקירה הזאת יופיעו פרטים רבים, ואני לא מתכוננת להתנצל על זה יותר מפעם אחת. אבל לפני זה אני חייבת להגיד שהוטעיתי. הוטעיתי והולכתי שולל. אין לי להאשים אלא את עצמי, אבל ספר שכולל את המילה "היקום" בשם שלו, המון כוכבים באיור הכריכה ומטאוריט בתקציר העלילה, נראה כמו ספר מדע בדיוני. אז אף אחד לא אמר את זה בפירוש, ובכל זאת לקחתי את הספר לחופשה, על תקן ספר מד"ב קליל, וזו היתה טעות.
כלומר קליל הוא כן, לפחות באופן הכתיבה וההומור, אבל מד"ב הוא לא הז'אנר. המטאוריט, אגב, לא קשור. הוא תופס חלק נכבד מהספר, אבל לא קשור. נא להכיר: אלכס וודס, נער בריטי בן 17 נתפס במעבר הגבול כשברשותו סמים וכד מלא אפר. בחקירתו הוא מודה בהאשמות שיוחסו לו. כמו כן, וודס דנן נפגע מנפילה בלתי סבירה בהחלט של מטאוריט אל ביתו בהיותו בן עשר. וכך הספר נחלק לשניים. חלק א': קורות הפגיעה מהמטאוריט והשפעותיה לאורך השנים. חלק ב': הפגישה של וודס עם מר פיטרסון והתפתחות מערכת היחסים ביניהם. הקשר בין שני החלקים הוא קלוש למדי, ונועד להסביר למה וודס גדל להיות כזה ילד כאפות חנון, מסתגר, חובב מדע, וחלש בספורט. וזה הכרחי כי ככה נוצרה ההיכרות שלו עם פיטרסון שהוא אלמן מבוגר וזועף. בנוסף החלק הראשון יכול להסביר למה יש לוודס קשר חזק כל כך עם נוירולוג מהשורה הראשונה, וכך להבין שהמחלה של מר פיטרסון אכן קשה כמו שהוא חושב שהיא.
למה אהבתי את הספר? כי הוא כתוב טוב, יש לו קצב טוב, והומור סביר. הדמות של אלכס די אמינה. למרות שהוא בן נוער הוא לא יוצא מבוגר מדי, או ילדותי מדי, אלא נקרא מתאים לגיל הכרונולוגי שמוצמד אליו.
ולמה פחות אהבתי את הספר? בגלל הקשר הרופף בין החלקים, כי חוץ מאלכס יש שלוש דמויות בקושי, והן משורטטות בשטחיות ובסטיגמטיות רבה. כי מר פיטרסון אוהב את קורט וונגוט, והפילוסופיה הוונגוטית משפיעה על הספר מאוד. למעשה מהרגע שראיתי שמר פיטרסון קורא לכלב שלו על שמו של קורט וונגוט, הייתי צריכה לחזות את העתיד, ולהבין לאיזה מקום הספר חותר. ובעיקר, לא אהבתי את היחס החיובי שמובא בספר למה שנקרא המתת "חסד" אקטיבית. זו הנקודה שמחייבת הכי הרבה קריאה ביקורתית, כדי לא ללכת שולל אחרי האידיליה שמצייר גאווין אקסטנס. התאבדות של אדם החולה במחלה קשה היא נקודה אחת, קיום ארגון כמו דיגניטאס, וסיוע פעיל להתאבדות מהסוג הזה, מעלה שאלות אתיות מורכבות. אף אחת מהן לא עולה בספר, מה שהופך אותו לספר מגוייס ועל כן מפוספס למדי.

















