ביקורת ספרותית על טירת הזכוכית - סיפור אמיתי מאת ג'אנט וולס

---

פעוט בן שנתיים שקשור בסלסלה בירכתי הארלי דיוידסון, חוצה מדינות על 160 קמ"ש, אמא שלו הנהגת. ילד בן ארבע שנעזב אצל חברים של ההורים לחודשיים כי אמא שלו צריכה להיות בחול מטעם העבודה, ואבא שלו סתם לא יכול לטפל בו. ילד בן שש שאמא שלו מלמדת אותו איך לירות באקדח שלה, אף פעם אי אפשר לדעת מתי יצטרך להגן על עצמו. ילד בן שמונה שמשוטט לבדו בחולות טנטורה, שוחה לתוך מערות נסתרות, ראשו נחבט בסלעים בעוד הוריו משתזפים על החוף עם חבריהם. אחרי שעות הוא מצליח לחזור אליהם. אף אחד לא שם לב שהיה חסר. בן 13 הוא משאיר פתק "הלכתי לטייל ביער" ויוצא עם הבוקסר שלו ליער השחור. שלושה שבועות הוא מסתובב שם, ניזון מדובדבנים ודומדמניות וכל פרי שיש לעצים להציע לו. כשנמאס לו הוא חוזר כאילו זה הכי טבעי בעולם.

לא היה חסר כסף בבית שלו, ותמיד היה אוכל. אבל כל כמה חודשים משפחתו אורזת את חפציה ועוברת למדינה אחרת. הוא כמעט שלא מגיע לבית הספר ואף אחד לא בודק כי הרשויות משוכנעות שהוא עבר דירה. במקום בית הספר הוא קורא ספרים, בכל נושא שבעולם. כל מה שהוא מצליח לשים עליו את ידו. הוא תמיד עסוק, בונה איזה מתקן חדשני, או מתכנן באדיקות את הדבר הבא. כשהוא כבר מגיע לבית הספר הוא מסתבך בצרות ומסולק שוב ושוב, ותמיד מוחזר לבסוף. פעם כי צריך נציג שינאם בפני משלחת תלמידים, פעם נציג לאולימפיאדה למתמטיקה, פעם אמא שלו הופכת שולחן על מנהל בית הספר. כשהוא גדל הוא מתגורר לבדו בכל פעם שהוריו נוסעים.

כיום הוא כבר גדול. הוא לא חושב שילדותו היתה רעה. הוא זוכרת אותה כשמחה ועליזה רוב הזמן. הוא זוכר איך אמא שלא לימדה אותו לתפוס צפרדעים ולשים ביומן של המורה. הוא זוכר איך כשהתלונן בבית שמישהי מהכיתה לוקחת לו את הכריכים אמא שלו הכינה לו כריך מושקע במיוחד מרחה אותו בנוזל לשטיפת כלים וציוותה עליו להשאיר אותו בתיק בבית הספר. גנבת הכריכים לקחה ביס, ירקה לפח ומאז לא נגעה בכריכים שלו. כדי לטפל בשוד תפוזים היא אספה שתן של הכלב. את הסוף אשאיר לדמיונכם...
האיש הזה הוא בעלי, ומה שמתואר למעלה הן אנקדוטות אמיתיות לגמרי מילדותו. ישנן אינספור כאלה.

*************

כשקראתי את הספר הזה הדבר הראשון שעשיתי היה לקום לחבק את בעלי. לא יכולתי להימנע מהדמיון לילדותו של בעלי, וגם הדמיון של האב שבספר לבעלי כאיש בוגר. כמובן שלמרבה המזל יש גם הרבה שוני. אבל בהחלט יתכן שאילו בעלי היה נושא איזה גן לאלכוהוליזם הדמיון היה עולה על השוני.
ההורות המתוארת בספר היא איומה בכל קנה מידה, אבל יש בה גם הרבה נקודות אור. בתקופות שהאב פיכח יחסית הוא מלא קסם וכובש. גאוות היחידה שהוא בונה בילדיו ראויה להערכה. ודאי שאני לא רואה בספר מודל להורות, אבל הוא חושף נקודות תורפה רבות בהורות המקובלת, לפחות כאן בישראל. האמנם ההורות העכשווית הסופר מגוננת היא מתכון מנצח ליצירת בני אדם שידעו להתמודד עם החיים? האם החופש והעצמאות שקיבלו ילדי משפחת וולס בעל כורחם לא תרמו להיותם אנשים טובים יותר וחזקים יותר, ואפילו מאושרים יותר?

*************

בשבתות אנחנו נוסעים לפעמים לאיזו חורשה. בעלי בונה לילדות מתקנים מכמה חבלים וקרשים והן מאושרות עד הגג. תוך כדי בניה הן מקבלות הסברים פיזיקליים ומתמטיים. תמיד במקרים כאלה יש תור של ילדים שרוצים לטפס על המתקנים, ובנותי מנהלות אותם ביד רמה. הן חושבות שיש להן את האבא הכי מגניב בעולם.
מה הן תחשובנה כשתגדלנה?

» ביקורות נוספות של בלו-בלו
» ביקורות נוספות על טירת הזכוכית - סיפור אמיתי