ביקורת ספרותית על טירת הזכוכית - סיפור אמיתי מאת ג'אנט וולס

---

ברוכים הבאים לבית שלי.
בית דו קומתי ביישוב בפריפריה, עם גינה גדולה מלאה קוצים ואדמה סלעית.
כאן גרים בכיף אבא ואמא ושמונה ילדים. אני הבכור. לקטן ימלאו מחר שנתיים.
הבית הזה גדול ומבולגן.
הבית הזה מלא צחוק ומריבות ווויכוחים.
הבית הזה מאוכלס בכאלף ספרים, חלקם בארונות, חלקם על כל משטח פנוי: הספות, השולחן, השירותים, השיש במטבח, המדף של הטלפון. סליחה, אמא.
הבית הזה הוא קרוב להפליא ורועש להחריד.
הבית הזה הוא ביתם של שבעה אחים נפלאים, מעצבנים, מקסימים ויוצאי דופן, ושל שני הורים שאני אפילו לא מתכוון לנסות לתאר בחמש מילים.
הבית הזה נשען על שתי משכורות של עובדי הוראה, שהולכות ברובן על חשמל, מים, גז, אוכל, ארנונה, חינוך, ביגוד, הנעלה. אין בו הרבה כסף, אבל יש בו הרבה דברים אחרים: ציורי גואש על הקיר שציירנו עם אמא, בקומה העליונה, שסבתא לא תראה. למשל.

הבית הזה הוא אני.

כל מה שאני היום יונק מהבית הזה, ויותר מכל משני האנשים שבנו אותו. ההורים שלי.
ההורים שלי הם לא אנשים יוצאי דופן. הם לא אלכוהוליסטים, הם לא אמנים, הם לא נדדו איתנו לאורכה ולרוחבה של ישראל הקטנה. הם לא נתנו לנו במתנה כוכבים. הם לא חישלו אותנו בדרך הקשה.
הם כן גידלו אותנו, באהבה, בסבלנות, בעייפות, כמו שמן הסתם גם אתם עושים.
הם קמים בבוקר אל סלון הפוך ומכינים סנדוויצ'ים לכל הילדים.
הם נוסעים לבית הספר אל יום חדש של חינוך ושל הוראת עברית, של ניגוב אפים נוזלים וטיפול בילד שנפל ממגלשה ומתן שיעורי בית ושיחה אישית עם בן עשרה שמבריז כבר חודש מהשיעור השלישי.
הם חוזרים הביתה אל סלון שעדיין הפוך, שאליו מגיעים בזה אחר זה ילדים בגילאים שבין 18 לשנתיים.
היא מכינה ארוחת צהריים של פסטה ברוטב אדום וקציצות טונה. הוא מסדר את אלף הניירות שהוא השאיר על השולחן.
במטבח כולם מדברים על מה קרה היום בגן ובבית הספר, על פוליטיקה, על ספרים, על המשפחה המורחבת ועל מה ששמענו ברדיו.
אחר כך יש המון עיסוקים קטנים: יש מי שקורא ויש מי שמשחק ויש מי שיוצא החוצה לשחק עוקבת ויש מי שעושה שיעורי בית ויש מי שמצייר ויש מי שכותב עבודה לתואר שני ויש מי שכותב הערכות לתעודה ויש מי שמדבר בטלפון.
ואז ארוחת ערב של סלט וחביתה ולחם מטוגן.
ואז מקלחות וצחצוח שיניים וסיפור ולילה טוב.
ואז קצת שקט.
מול היצירות מהגן ומבית הספר, במטבח עם ערמות הכלים, אבא ואמא יושבים על טוסט גבנ"צ (אבא) וכוס שוקו (אמא).
הם מדברים בשקט, ואני לא יודע על מה. בעיקר על הילדים. גם עלי לפעמים. אני מתגנב אל קצה המדרגות ועוצר את הנשימה ואז מתחרט. זה הזמן הכמעט יחיד שלהם לבד ביחד. ואני חומק על קצות האצבעות בחזרה למיטה, מתכרבל מתחת לפוך ועוצם עיניים.
מאוחר בלילה גם האורות במטבח כבים. מחר יש יום חדש של סנדוויצ'ים ובית ספר ופסטה ושיעורי בית וילדים ובלאגן וחביתות וסלט ומקלחות ושינה.
אבא ואמא עולים בשקט לחדר שלהם. בשלושת חדרי השינה ישנים שמונה ילדים, פנים רגועות, שער רטוב, רגל אחת משתרבבת מתוך השמיכה.
וזהו. עוד יום נגמר, ויש כמה שעות הפוגה עד היום הבא.

הבית הזה הוא לא מדהים או מזעזע או נוגע ללב.
אבל הוא כן אוהב ללא תנאים, והוא כן מגדל, לאט אבל בטוח, ילדים עצמאיים ואינטליגנטיים, עם חוש הומור ועם הרבה אהבה.
ילדים שמתווכחים עם המורים שלהם כי המורה אמר משהו לא נכון, שמתקנים זה לזה שגיאות דקדוק בגילאים ארבע ושבע, שלכל אחד מהם יש אופי משלו וכשרונות ייחודיים משלו ואף על פי כן כולם רקמה אנושית אחת. אני אוהב את הבית הזה יותר מכל דבר אחר.

ההורים שלי לא קראו את טירת הזכוכית. אני לא יודע מה הם היו חושבים עליו.
אבל למען האמת, את הביקורת הזאת כתבתי לא על הספר, שהוא נפלא בעיניי, אלא על הביקורות האחרות כאן באתר.

הורים, אתם טועים. אני לא מכיר אתכם, אני לא יודע איך אתם מתנהלים כהורים ומה הילדים שלכם חושבים עליכם.
אני גם לא יודע מה הם יחשבו עליכם בגיל ארבעים.
אני יודע דבר אחד: מה ששובה את הלב בספר הזה הוא האהבה. ג'נט וולס מספרת על הזנחה, על עוני, על רעב והשפלה ומכות - באהבה.
וגם אצל הילדים שלכם, כשיום אחד הם יחשבו עליכם כהורים: הטעויות שלכם, והמרחק, ואי ההיענות המספקת - גם הם ישוקללו בתמונה כוללת של אהבה.
אתם לא צריכים להיות אנשים אחרים. אתם צריכים להיות אתם. אתם תעשו את הטעויות שלכם ולא של אף אחד אחר. אתם תעשו את המקסימום שלכם, וזה יספיק.

בין הזכרונות היותר מוקדמים שלי נמצא הסיפור הבא: אני יורד לקומה למטה להביא משהו, ובדרך פותח את הארון, דוחף את האצבע לקופסה של השוקו ומלקק. אבל אני נמוך מדי, אפילו כשאני עומד על השיש, וכשאני מחזיר את הקופסה היא נופלת וכל המטבח מתמלא אבקת שוקו. אני מבוהל, מנער מעליי את השוקו ורץ למעלה בפרצוף תמים. כשאמא מגלה את הנזק, אני ואח שלי מכחישים כל קשר, אף על פי שברור שאחד משנינו עשה את זה. אחרי כמה ימים אנחנו יושבים מכורבלים עם אמא בכורסה, וטוב לנו וחמים. אח שלי מספר שהוא זה ששם את חיות הפרווה ליד הארובה של התנור וכמעט גרם לשרפה. ואז גם אני מעז לספר מי שפך את השוקו. אנחנו נשארים מכורבלים בחיבוק של אמא. אף אחד לא זז. לאט לאט אני נרדם. בבוקר אני מתעורר במיטה שלי.
ועוד סיפור: אחי מציק לאחותי ואבא אומר שאם הוא ממשיך הוא לא מקבל שוקו בבוקר - האיום הכי מקובל אצלנו, שמעולם לא התממש. אני אומר לאבא, "נו באמת, זה אף פעם לא קרה". ואבא עונה לי ברצינות, "כי אני לא יכול לעשות את זה לילד. יום חדש הוא דף חדש. לא מתחילים יום בכעס."
ומהשבוע האחרון: אבא שלי מנסה להוכיח לאחותי בת החמש שהשעון שלה הוא שעון של צפרדעים. "ראית פעם צפרדע עם שעון כמו שלי? סימן שיש להן שעון כמו שלך."
"לא, אבא, לצפרדעים אין שעונים!"
"איך יכול להיות שאין להן שעונים? איך אפשר להגיע בזמן לפגישות בלי שעון?"
אחותי משתתקת לרגע ואז מחייכת חיוך זוהר.
"אבא, ראית פעם צפרדע עם שעון כמו שלי? סימן שיש להם שעון כמו שלך!"
ועוד אחד, שאני מוסיף באיחור, אבל הוא חייב להיות כאן:
ביום שישי לפני כמה שבועות אני רב עם אמא שלי. באותו יום אני במצב רוח קרבי ושולח הערות קטלניות לכל הכיוונים. אני מתחיל לומר משהו לאחותי - זה דווקא היה אמור להיות מחמאה - ועוד לפני שאני גומר אמא שלי קוטעת אותי: "די! אם לא נוח לך להיות איתנו לך לחדר שלך או משהו!"
"זאת דווקא היתה אמורה להיות מחמאה," אני עונה זועם, "אבל כשלא נותנים לבן אדם לגמור משפט..."
"נו באמת, מחמאה," אומרת אמא שלי בציניות. אמא שלי, שתמיד נוזפת בי שאני ציני.
"מי ציני עכשיו?" אני שואל כמו בן עשרה מטומטם, כי כזה אני.
"אתה לא חייב תמיד להגיד את המילה האחרונה," אומרת אמא שלי את המילה האחרונה ויוצאת כועסת מהמטבח.
בשבת בצהריים אני שוכב במיטה עם ספר כשאמא שלי נכנסת. היא נראית נבוכה. כמוני, היא לא משהו במצבים רגשיים.
"באתי לבקש סליחה," היא אומרת. "לא הייתי בסדר ביום שישי."
המחווה הזאת מרגשת אותי עד דמעות, לכן במקום לומר לה כמה היא נגעה בי, אני מתחמק ואומר לה בחצי חיוך שהיא בטח עייפה ושתלך לישון. ההומור, מפלטו האחרון של נער מתבגר.
"אני לא עייפה," עונה אמא שלי ברצינות תהומית. "אני מצטערת, ואני אוהבת אותך."
כשאני לא עונה, טמבל שכמוני, היא משעינה את הראש שלה אל הראש שלי לרגע ואז קמה ויוצאת.
ועד עכשיו עוד לא אמרתי לה כמה שימחה אותי בקשת הסליחה שלה.

הזכרונות האלה אינם יוצאי דופן בשום צורה. אין כאן חוויה גדולה או משהו מסעיר, מדהים, שונה. יש כאן הורות פשוטה וקשה ונהדרת, מה שקורה בבית שלכם ובאלף בתים אחרים.
עם זכרונות כאלה יקומו יום אחד הילדים שלכם ויגידו לכם את מה שאני אומר עכשיו להורים שלי:

אבא, אמא, אני אוהב אתכם.

» ביקורות נוספות של אריאל
» ביקורות נוספות על טירת הזכוכית - סיפור אמיתי