ביקורת ספרותית על טירת הזכוכית - סיפור אמיתי מאת ג'אנט וולס
ספר מעולה

---

לרגע אחד קטן הרשיתי לעצמי לדמיין שאני בן משפחת וולס.
שיש לי 3 אחיות, שלאחת מהן קוראים ג'נט, לשנייה קוראים לורי ולשלישית מורין.
שיש לי גם אח (שמעולם לא היה לי) ושמו בריאן.
שלאמא ואבא שלי קוראים רוז ורקס. שאבי הוא ראש המשפחה, הוא לא עובד בעבודה קבועה, וכל הזמן צריך להחליף עבודות. הוא מרבה להשתכר ומבזבז את חסכונותינו, אבל אחר כך, כשכל זה עובר לו, הוא נוהג לספר לנו סיפורים על כדור הארץ, על הירח, על נוגה, על שאר הכוכבים וגם על החיים. ואמי, שהיא לגמרי תלויה באבא שלי, לעולם לא תעזוב אותו, גם ברגעים הקשים מכל. היא אמנית וציירת, ולא רוצה להיות מורה כמו אמה, שהיא בעצם סבתא סמית'. והיא גם תמיד אומרת לנו שהיא מכורה לריגושים (וגם לשוקולד).
וכולנו מתגוררים יחד בקרוואן ונודדים כל הזמן ממקום למקום.
וישנים בתוך שממה שנקראת מדבר.
חיים ברעב, בעוני ובסיפוק במועט- אך איכשהו מצליחים בסוף לשרוד. יש כאלו אנשים אפילו שאומרים לנו שאנחנו חיים בזבל. אני לא מסכים עם מה שהם אומרים. לדעתי, אנחנו לא חיים בזבל- הזבל הוא זה שחי איתנו.
ולעתים, כשאנחנו מצליחים להרוויח קצת כסף, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לבקר בברים מפוארים.
או בבתי חתולים.
אנחנו גם נאלצים להלחם בסוטים.
וכשהיינו ממש ממש קטנים, היינו מאמינים בשדים.
אבל כרגע אנחנו חולמים על טירות מזכוכית.
ומנסים בינתיים להשיג בבית הספר כמה שיותר ציונים טובים.
וכן, לפעמים אנחנו רבים מכות עם כמה תלמידים אחרים.
ולא רק אם תלמידים אחרים, לפעמים גם בינינו לבין עצמנו, ועם הורינו.
אבל לא משנה עם מי רבים, בסוף אנחנו תמיד אבל תמיד משלימים.
לפעמים זה לא רק אנחנו. לפעמים זה רק אני ועוד אחד מבני המשפחה, או שניים. וגם עם אנשים זרים, אחרים.
לפעמים זה נחמד ונעים, ולפעמים זה מסוכן ומפחיד.
לפעמים אני מרגיש כל כך קרוב אליהם, עד שאני יכול ממש להושיט יד וזהו, אני יכול לגעת בהם ולהרגיש את החום האנושי שבוקע מגופם.
ולפעמים, אני מרגיש קצת יותר מרוחק מהשאר, בתוך מן פינה מבודדת שבניתי במיוחד בשביל עצמי, לרגעים מהסוג הזה.
לפעמים אני מרגיש שחזרתי אחורנית, אל הילדות.
ולפעמים אני מרגיש דווקא שההרפתקה המסעירה שעברנו ביחד, רק הקפיצה אותי כמה צעדים קדימה, אל הבגרות.
לפעמים כן ולפעמים לא.
אבל תמיד תמיד שם. יחד איתם, עם בני משפחת וולס.

**********************************************************************************************

מצטער שזה יצא כזה קצר. פשוט זו הדרך היחידה שבאמצעותה הצלחתי לבטא את הרגשות והתחושות שליוו אותי במשך כל קריאת סיפורה הלא ייאמן מצד אחד של ג'נט וולס, אבל מצד שני גם הכל כך אמיתי, כנה, חי, ונוגע ללב.

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על טירת הזכוכית - סיפור אמיתי