ביקורת ספרותית על טירת הזכוכית - סיפור אמיתי מאת ג'אנט וולס
ספר מעולה

---

****




איי, הספר הזה שבר לי את הלב.

לא, לא בגלל שהוא עצוב נורא או שמתוארת בו טרגדיה איומה, אלא שהקריאה בו חידדה אצלי כל כך הרבה דברים שמלווים אותי יום יום, בחיים המרופדים עד כדי גיחוך שלי. כל המחשבות שלי על איזה אבא - ובכלל, איזה אדם - אני רוצה להיות, איזה חיים הייתי רוצה שיהיו לי, מה אני מעביר הלאה, מה אני עושה בכלל בחיים האלה...
אני מניח שאם ישאלו את האנשים שמכירים אותי, רובם הגדול יגידו שאני בנאדם טוב ואבא טוב לילדים שלי. אני משחק איתם, מודע לרגשותיהם, מנסה להעניק להם ידע וכוח וערך עצמי, ומסמן "וי" ברוב הסעיפים החשובים ב"החיים ע"פ אדלר פרקים 1-7", וב"הורות סטנדרטית בישראל 2014". אני לא מכה אותם ולא משפיל אותם ולמרות שאני אולי כועס עליהם קצת יותר מדי, אני אוהב אותם נורא (עד שהם נוגעים לי במחשב).

ובכל זאת, לעומת חוויות הילדות של כותבת הספר, מעוותות וקשות ככל שיהיו, לאורך כל הקריאה הלא פשוטה לא הצלחתי להתחמק מהמחשבה שמשהו בסיסי דפוק דווקא... אצלי. כי נכון, רוב שנות ילדותם לילדים האלה לא היה כלום. פשוט כלום. הם היו רעבים וצמאים ומסכנים והיה להם קר וההורים שלהם היו עסוקים יותר בעצמם ובחלומותיהם מאשר בלהזין את ילדיהם באופן פיזי ורגשי. אבל מה שההורים (האיומים?) האלה כן העניקו לילדים שלהם לא יסולא בפז. הם הפכו אותם לבני אדם חזקים, נחושים, שיודעים להתגבר בעצמם על קשיים ולדאוג לעצמם גם כשהתנאים הם לא אידיאליים, בלשון המעטה. הם מילאו את התפקיד הבסיסי והחשוב ביותר של הורים לילדים: להכין אותם לחיים. כי החיים, החיים הם לא כיף. הם לא מגניבים. בחיים לפעמים אין כסף ולא קונים לך צעצוע חדש אם שברת את הקודם. ואני, פיס אוף שיט שכמוני, אני איש עקרונות מאוד מאוד קטן, אוהב להתפנק ושונא להיאבק והרבה יותר מדי פעמים ממה שהייתי רוצה, אני משחק באייפון במקום ללמד את הילדים שלי למצוא את הדובה הגדולה, אם בכלל אפשר לראות אותה בשמי מודיעין. הרבה יותר ממה שהייתי מוכן להודות, איכפת לי מה אנשים חושבים עליי. ואני לוקח אותם להכול כלול מפונפן בכרתים עם מגלשות מים וערימות מופרזות של אוכל בחינם במקום לשכור צריף של איזו זקנה בקרואטיה ליד אגם שכוח-אל, שם הם היו יכולים לרוץ יחפים ולצוד לטאות, ללקט פירות יער ופטריות ולדוג בסירה הישנה את הדגים שהיינו צולים אחר כך לארוחת ערב בחלום המוזר שיש לי על איך אמור להיראות החופש הגדול בעולם מושלם. לא, אין בחלום הזה אקס בוקס על השטיח בסלון וכרטיסיה של חמש מאות שקל לבריכה.
תציצו לרגע בילדה על כריכת הספר, שקופצת על המכונית. היא נמצאת בשממה, סביבה קש ועזובה, היא לבדה, והמכונית נראית גרוטאה ישנה, חלודה, כמו חלום אמריקאי שבור. אבל הילדה קופצת, גבוהה גבוהה מעל המציאות, בעולם משלה, עולם של פנטזיות, של פיות וחלומות, של חופש ושל חוסר-איכפתיות. אילו הילדה שלי היתה קופצת ככה, הייתי אומר לה, אההה, תרדי משם מיד, מה קורה איתך? את עלולה ליפול. להיפצע. תחשבי קצת.
במקביל, בכל פעם שאחד הילדים שלי רץ אליי בוכה כשהוא קיבל מכה מסריחה והתקלפו לו שני מילימטר עור מהרגל, אני מרגיש כישלון כאבא, בלי שום קשר לתגובה שלי בכלל. הילדים בספר רעבים, נכון, אבל הם לומדים על עצמם, ועל הקשר ביניהם, ועל העולם, יותר מכל ילד אחר שהולך עם אח שלו לעוד חוג קפוארה ורב איתו על הלגו עד שמכריחים אותם להשלים למחרת. בספר, הם נאבקים עד שהם מצליחים כי אין דרך אחרת. הם מסתכלים על הכוכבים ולומדים לחלום חלומות, חלומות אמיתיים, לא החלומות הממוסכים והמשועתקים שאני חושד שנשארו לילדים שלי אחרי שאני, החברים שלהם ומערכת החינוך שלהם עקרנו להם את הדמיון בניתוח לא כואב עם יותר מדי חומר הרדמה.
אתה מגזים, תגידו. נכון, ייתכן שאני מגזים. אבל יותר מדי פעמים בספר הזה הלב שלי נצבט מהמחשבה שהאנשים האלה, הורים (ואנשים) בלתי-מתפקדים לחלוטין, הצליחו, מתוך ההזנחה והטיפשות והנכות הרגשית והעקרונות המופרכים ותנאי חיים מחרידים, אבל גם בהרבה כוונה טובה, לתת משהו לילדים שלהם שאין לו תחליף, ושאני, עם כל המשאבים החומריים והרגשיים שלי לא אוכל להעניק לילדיי אף פעם.
אחי סיפר לי לפני כמה שנים שלפעמים, פעם בכמה חודשים, הוא מעכב בכמה ימים את קניית מצרכי המזון הביתה. שהוא חושב שהילדים שלו צריכים לדעת שלפעמים יכול להיות שהמקרר ריק. ואין אוכל בבית. שיכול להיות מצב כזה של רעב - לא רק מארוחת עשר עד ארוחת צהריים. וקינאתי בו שהוא מסוגל לעשות את הדבר הזה. כי אני, הילדים שלי, לא חסר להם כלום. כלום, חוץ מלהבין שיכול להיות שיש דבר כזה "אין".
אחת מחברות הפייסבוק הבלתי-נסבלות שלי היא טבעונית אדוקה. היא תמיד מפרסמת כל מיני קטעי סנאף של עגלים שמובלים לשחיטה וכלבלבים מכוערים לאימוץ. לאחרונה התחלתי לקבל ממנה הזמנות בלתי פוסקות למשחקים בפייסבוק. שלחתי לה הודעה שתחדל לאלתר, או שאראה עצמי רשאי לפרסם לה על הקיר מתכונים עם סטייקים. היא ענתה לי שארגיש חופשי, כי היא כבר "לא טבעונית". מה זאת אומרת, שאלתי, הרי עשית את זה מטעמי חמלה, לא בריאות, ולא הפסקת להטיף לאנשים שבשר זה רצח. כן, היא ענתה, אבל ההריון גמר לי את כל מאגרי הברזל בגוף, אז חזרתי לאכול בשר.
תוך דקה עשיתי לה אנפרנד.
אני לא איש עקרונות. ואנשי עקרונות הם הרבה פעמים אנשים מסוכנים, בלבוש של יפי נפש אוהבי אדם. אבל אני מעריך עקרונות - במידה שהם לא פוגעניים. ולאנשים שמציגים את עצמם כאנשים עם "האמת שלהם", מה שזה לא יהיה, וחוזרים בהם בהזדמנות הראשונה שזה לא נוח, להם אני בז מעומק לבי. בשביל אנשים עם עקרונות גמישים יש לי את עצמי.

להורים של ג'נט וואלס היו עקרונות. עקרונות מטופשים, אולי, שהרסו להם ולילדים שלהם את החיים, ושאינם עומדים בשום קריטריון של הורות שפויה. אבל הם הלכו עם האמת הזאת עד הסוף, כי זה מה שהגדיר אותם. הם לא שמו קצוץ על מה חשבו עליהם, והמשיכו עם דרך החיים ההרסנית והחולמנית שלהם בלי שום קשר לתוצאות הכה-צפויות של מעשיהם. גם אם זה אידיוטי, זה ראוי להערכה. נכון, אני לעולם לא אוכל לחיות ככה או לגדל ככה את הילדים שלי. אני רק מקווה שאוכל, פעם בכמה זמן, להצליח לצאת מעצמי ולצלול איתם למים האלה שבהם אני לא מגיע עם הבהונות לקרקעית, ונוכל לבחון את החיים והחלומות שלנו במבט חדש, טהור.

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על טירת הזכוכית - סיפור אמיתי