ביקורת ספרותית על טירת הזכוכית - סיפור אמיתי מאת ג'אנט וולס
ספר מעולה

---

זה כמו שיר ערש לתינוק
הוא לא יודע למה
הוא נרדם בלי שאלות

כך שרים כנסיית השכל (המילים של רן אלמליח). מתי זה קורה בחיים, שההורים שלך מכסים אותך בלילה בשמיכה עד הצוואר וככה, פשוט, נרדמים, כי זה מה שיש, ומה שיש הוא טוב. ויש בזה שלווה קסומה, של משפחתיות, קרבה, בית. ותמימות. כי יש לנו לא ארמון עצום, ולא את כל הכסף שבעולם, וזה לא מסנוור עד השתאות, זהו האושר הצנוע - ממלכת הילדות.
תקוות גדולות יכולות להיות מסוכנות. זוהי טירת הזכוכית. היא גדולה כל כך, גדושה כל כך. תקוות ושאיפות, שמיים כחולים וצלולים, חלומות.

מי מאיתנו לא מפחד לחלום? את החלומות הפרועים ביותר, המאושרים, ההזויים, אלו שבאמת... הם דפוקים, משוגעים לגמרי, מהיסוד שלהם הם מטורפים. אני חושבת שרוב בני האדם מפחדים לחלום, לחלום באמת. ולמה? אולי כי אנחנו יודעים, איפשהו שם מהבהב לנו קצת בראש, שכשחולמים משהו בגדול, משהו מהחלום באמת קורה, ונכנס לנו לחיים. ובעצם, למרות שאנחנו מתלוננים ורוטנים, ואוהבים להגיד כמה זה קשה, השגרה הזאת, וכמה זה לא נוח, ולא נכון לחיות ככה, אנחנו מפחדים, מפחדים מהשינוי, מהלא ידוע. אנחנו אוהבים קצת בסתר ליבנו להיות מתורגלים, ושקטים, ואולי קצת מדוכאים על ידי הכוח הזה, כוח שאנחנו נושאים עינינו אליו למרות שאנחנו מקורו, הכוח שכופה עלינו להמשיך. עוד יום, עוד יום, עוד אחד.

יצאתי מהרבה שגרות בחיים שלי, וזה חסר. זה חסר לי כי אני מתגעגעת, אני מתגעגעת המון למה שאין לי, מה שהיה לי פעם, ואפילו למה שלא היה. האם יש שגרה אחת? אפשר לקרוא גם לשינויים שגרה? לחיי מעברים ונדודים?

טירת הזכוכית היא פסגת החלומות. היא גדולה, נוצצת ומרהיבה. הבוהק שלה נשקף מן המילים. בשפה עשירה ומדויקת מאוד, מלאת תובנות עצמיות חושפת וולס את סיפורה המיוחד. בכנות מטלטלת היא כותבת בשטף זהיר את קורותיה. היא לא מסתירה את הכיעור, ולא מתפתה להיסחף, או לבחור להציג דברים בצורה לא מאוזנת. המינימליסטיות מאפשרת לראות את הסיפור הרחב, מלא העוצמות הזה בצורה כל כך אמיתית. ויש בו צדדים קהים, של חוסר תפקוד, ואחריות, ושאלות נוקבות שגם אני, וכנראה בעיקר הורים שקראו את הספר מתמודדים איתן, על חינוך, ועל מה באמת טוב לילדים, והאם החיים הם הרפתקה גדולה.

טירת הזכוכית היא החלומות שלי, ואני רואה את איך שהם שבירים, ויכולים להתנפץ בקלות נוראה כל כך. ואת איך שהם יכולים לנצוץ, ולהתעלות אל הנודע. וזהו הסיפור הזה. בריאליסטיות צובטת לב מספרת וולס על המסע המתעתע, המטורף, מלא האפשרויות הזה, ומשקפת לנו עולמות שונים בתוך אותו עולם, שבתחילתם ישנה ילדה שקופצת עם הידיים באוויר. מעלה, מעלה.

» ביקורות נוספות של Lali
» ביקורות נוספות על טירת הזכוכית - סיפור אמיתי