ביקורת ספרותית על השליח מאת מרקוס זוסאק
ספר מעולה

---

אד קנדי הוא דביל. לפני שתתחילו להיכנס בי, תקשיבו עד הסוף.
אם הייתם מנסים לכתוב רב מכר, איזו דמות ראשית הייתם בונים?
א. יפה.
ב. חכמה
ג. מוצלחת
ד. כל התשובות נכונות.

זוסאק שובר את הכללים. אד קנדי הוא לא חתיך. הוא גם דיי טמבל, בקושי סיים תיכון. ומוצלח? לגמרי לא. רק בן תשע עשרה וכבר מרגיש שאין שום דבר 'שישבור את רצף כשלון חייו', עובד כנהג מונית, לא עשה שום דבר אמיתי בחיים, ואפילו לא מצליח להשיג את הבחורה שהוא אוהב, כי היא אוהבת אותו. (לא פספסתי מילה. זה באמת כך. תקראו ותבינו)

אם תפגשו בחור כזה ברחוב, מה הסיכויים שתחשבו עליו משהו חיובי? שתרצו להיות ידידים שלו? שתזמינו אותו אליכם לארוחת ערב? ואם נרחיק עוד לכת, אם הבחור הזה יציע לכם – "בואו לסיבוב בתוך הראש שלי." תסכימו?
בחיים לא.
בקושי לבית שלו נסכים. בייחוד אם הכלב בסביבה.

אבל זוסאק הצליח לגרום לי להיכנס לראש של אד, ולהתרשם עמוקות ממורכבות סמטאותיו. במבט מרחוק נראה שלבחורים כמוהו יש בטח במוח רק רחוב ראשי אחד, שבו מאוחסנים בערך שני ג'יגה של ידע מכל תשע עשרה שנות חייהם. אבל אם רק ניתן לאנשים הפשוטים האלה צ'אנס, נגלה שהם גוגל שלם של מחשבות מרתקות, רגשות אמיתיים ותכונות אופי מקסימות.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

יש משהו בכתיבה של זוסאק, שנראה שהוא מצייר במקום לכתוב. המילים שלו מקוריות, כנות, וצבועות בצבעים שלא הכרתי עד היום.
"אני כמעט אף פעם לא צופה בטלוויזיה, ולכן אני צופה מידי פעם בתמונה. זאת תוכנית לא רעה, באמת."
"אני שומע את השם בראשי ומניח אותו בעדינות על פניה. הוא מתאים לה מאוד."
"הרוח מעבירה אצבעותיה בשערי."
"מחוסר בית זקן נעמד מולי בשקט עם זקנו, שיניו החסרות והעוני שלו.
הבעתו מדממת."
רואים? על זה דיברתי. על הדימויים המקסימים והכל כך ייחודים האלה. מרגיש לי כאילו זוסאק חלם להיות צייר ולא הלך לו, אז הוא החליט לצייר בעזרת מילים ואותיות. והוא עושה את זה כל כך טוב.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

יש אימרה חמודה שאומרת: "לחיות זו פריבילגיה. רוב האנשים פשוט קיימים."
מעולם לא הבנתי אותה כל כך טוב כמו הרגע שבו קראתי את הקטע הבא:
"אני מרגישה שאתה מתרחק. השתנית מאז שכל זה התחיל."
"השתניתי?"
"כן. פעם פשוט היית קיים. עכשיו אתה מישהו, אד."

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
"אני הולך משם בתחושת פחד.
פחד, מפני שאני לא רוצה שההלוויה שלי תהיה אומללה וריקנית כל כך.
אני רוצה שיישאו מילים בהלוויה שלי.
אבל אני מניח שזה אומר שאתה צריך שיהיו לך חיים."

השבוע עליתי לקברם של סבא וסבתא שלי. היה יום יפה, ואני הלכתי לי בשביל, הסתכלתי על שתי המצבות שלהם שהציצו לעברי מהקצה, וחשבתי על היום שבו אולי יישאו אותי בשביל הזה בדיוק.
אני יודעת, זאת מחשבה מוזרה בשביל אדם בן עשרים. אבל המקום הזה, כל אלפי האנשים הדוממים סביבך שפעם היו להם חיים, שפעם באו לכאן על שתי רגליים והיום הם רק זכרון ושיש – זה עושה לך את זה.
לכן כל כך הבנתי את אד קנדי שהלך להשיג לעצמו חיים, כדי שיישאר ממנו משהו כשימות. חשבתי מה יגידו עליי כשאמות. והאם גם הנכדה שלי תגיע לפעמים להניח אבן על קברי. והאם יהיה לי משעמם שם לבד. והאם בעולם הבא יש קצת שוקולד. טוב, למען האמת על זה אני חושבת עכשיו.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"אנחנו יושבים על המדרגות הקדמיות, שחציין בצל וחציין בשמש. יצא שאני יושב בצד החשוך וטומי באור. סמלי למדיי, כשחושבים על זה. רציתי להישאר איתו על המרפסת עד שהשמש תזרח במלוא הבוהק על שנינו, אבל לא עשיתי את זה. אני מעדיף לרדוף אחר השמש מאשר להמתין לה."

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

לא מצאתי דרך טובה יותר לסיים את הביקורת עתירת – הציטוטים הזו, אלא בעוד ציטוט נפלא.
"אם בחור כמוך יכול לעשות מה שעשית, אז אולי כולם יכולים. אולי כולם יכולים לחיות מעבר למה שהם מסוגלים לו."

תחיו, אנשים. אל תתנו לעצמכם לעצור אתכם.

» ביקורות נוספות של קריקטורה
» ביקורות נוספות על השליח