• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
השליח

השליח

מאת מרקוס זוסאק

הביקורת של זה שאין לנקוב בשמו

תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
השליח

השליח

מאת מרקוס זוסאק

הביקורת של זה שאין לנקוב בשמו

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
הוצאה לאור:אופוס
שנת הוצאה:2010
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
ש. בן-אריה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
1.0
לפני 15 שנים

“ב-נ-י-ג-ו-ד לספר גנבת הספרים- ספר זה ממש לא מומלץ. סיפור פרברים שולי וחסר אופי של השוליים- בזבוז זמן”

9/23
ביקורות על השליח
הבאה
הנסיך הקטן
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שנים•2 דקות קריאה

מה הייתם עושים אם הייתם מבחינים בשודד שמתכוון לשדוד בנק?

א. לקרוא למשטרה.
ב. לריב איתו.
ג. לא לעשות כלום.

אז... לפני שאתם בוחרים תשובה, אספר לכם מה אד קנדי(גיבור הספר) בחר.
אד קנדי בחר בשלושת האפשרויות!!! ואיך בדיוק?
ובכן, הוא לא התכוון לעשות כלום. הוא פשוט צפה בשודד. רק צפה. לאחר מכן כשהשודד סיים את השוד, הוא נתקל באד . השודד המסכן גילה שאין לו מכונית לברוח איתה ולכן ביקש מאד, לפנות לו את המכונית של חברו הטוב,מארווין. הבעיה היא שהמכונית שלו בקושי זזה וגם לפני שאד הסכים, הוא התווכח איתו כמה דקות. מה שגרם לכך שהשוטרים באו עוד לפני שהוא הצליח להתניע את המכונית! הם עצרו את השודד! הללויה!
אבל... כפי שקסנדרה קלייר אמרה: "לכל פעולה יש מחיר" וכשאד קנדי חוזר לביתו וכמו בכל יום שגרתי, מוציא את הדואר, הוא נתקל במעטפה ובה קלף אס יהלום שבו כתוב שמות של 3 רחובות.
אד לא מצליח להבין לעזאזל מי שלח לו את המעטפה המסתורית והוא מחליט לעשות את הדבר המתבקש ביותר שיש לעשות במצב כזה והוא: לנסוע למקומות האלה ולברר מה לעזאזל נמצא שם.
אד נוסע לשם ומגלה שלא הכל "ורוד" והמציאות "שחורה" עוד יותר ממה שנדמה. הוא מגלה שגם בעיר ה"בטוחה" שלו, יכולים להתרחש דברים מזעזעים ונוראים כפי שמתואר ברומן זה.
למרבה המזל, אד פותח בצעד נבון ומחליט לקחת על עצמו את האחריות הרבה המוטלת על כתפיו, והוא הופך ל"גיבור על"!
ובתוך כל הבלאגן הזה, נשאלת השאלה: מיהו האיש ששלח לאד את המעטפה המסתורית עם אס היהלום? מיהו האיש האחראי על מעשיו של אד?

בין צחוק לבכי, בין אור לחושך, טווה מרקוס זוסאק סיפור מעולה שאי אפשר שלא להינות מכל עמוד, מכל שורה, מכל משפט, מכל מילה ומכל אות...

נ.ב- לכל אדם יש מסר. המסר של אד הוא "להציל את העולם", המסר של תלמידים הוא ללמוד והמסר שלי... המסר שלי הוא לקרוא כמה שיותר מהר את "גנבת הספרים"!

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של קצר ולעניין
קצר ולעניין
C
Cookie Monster
תמונה של אבק ספרים
אבק ספרים
תמונה של זאבה~
זאבה~
תמונה של ברבי :)
ברבי :)
תמונה של שין שין
שין שין
תמונה של עולם
עולם
ש
שעיונת
11קוראים|גיל ממוצע39|73%נשים

על המבקר

תמונה של זה שאין לנקוב בשמו

זה שאין לנקוב בשמו

ותיק
חבר מזה 13 שנים
626 ביקורות•13 נבחרות•10,875 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מדע בדיוני ופנטזיה•תרגום (נוער)
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
ותיק
חבר באתר מזה 13 שנים
ביקורות626
ביקורות נבחרות13
לייקים שקיבל10,875
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת191מדע בדיוני ופנטזיה123תרגום (נוער)63

דיון על הביקורת

4 תגובות
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 12 שנים
(: ואם את לא נהנית בהתחלה (למרות שאני לא רואה שום סיבה למה לא) אז תמשיכי ואז בטוח תאהבי!
no fear
no fear•לפני 12 שנים
אני אנסה!
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 12 שנים
ואני מקווה שגם אני יאהב... כדאי לך גם לקרוא את הספר הזה. הוא מעולה. בין הטובים שקראתי!
no fear
no fear•לפני 12 שנים
אני אוהבת את גנבת הספרים...
4 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו

קבר דוהר

קבר דוהר

רוברט גלבריית

ראשית, ולפני הכל, רציתי לברך שהגענו ליום הזה, היום שבו כל חטופינו החיים יצאו מעזה, ובתקווה שגם שאר אזרחי ישראל כמו החטופים יחזרו מארץ מדממת וכואבת ורווית מלחמות לעבר עתיד טוב יותר ללא טרור.
יצא וקרה צירוף מקרים מדהים, שאת הספר הנ"ל סיימתי בסמיכות לסיום המלחמה. הספר עוסק בכת פסיכית ומטורללת על כל הראש, שכמו החמאס, הסבו נזק רב להרבה אנשים חפים מפשע, וכמו החמאס גם הכת הזאת משקרת לעולם ומספרת לו שהיא "כנסייה הומניטרית" ומטרותיה מקודשות, והעולם אוכל את זה כל כך חזק, שרק אצל קורמורן סטרייק בכבודו ובעצמו, והעוזרת המופלאה שלו רובין אלקוט, מופנית אליהם התקווה שהם יביאו את סיומה של הכת, ממש כמו נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ שהרבה קיוו כי יצליח לסיים סוף כל סוף את המלחמה.
האם סטרייק ורובין יצדיקו את התקווה שהופנתה אליהם, ויצליחו לסגור את הכת? תקראו ותגלו.

אגב, נכון שזה קצת מצחיק שאישה שכותבת ספר ביקורתי על תופעת הכתות, היא בעצמה המייסדת של הכת הגדולה ביותר, הלא היא "הכת האוניברסלית של סוגדי הארי פוטר"? (כת אשר, יש לציין, גם אני חבר בה).
לא יודע, סתם נקודה למחשבה.

***

הסדרה הזו הולכת ומשתפרת מספר לספר, כאשר שלושת הספרים האחרונים ('דם חם', 'לב שחור כמו דיו', 'קבר דוהר') הם ספרות מופת בז'אנר המתח והבלש, לא פחות. ככה צריכים לכתוב מתח בלשי. ואת האמת היא שכבר בספרי 'הארי פוטר' הבחנתי בכישרון המתח והבלש של רולינג, עם הסופים והמפתיעים והפתרונות המסובכים שאף אחד לא ציפה, תמיד חושבת צעד קדימה, והכל מתוכנן עד לפרטים הקטנים כבר מהספר הראשון.

בספר הזה הבלש והשותפה שלו מקבלים פנייה מאב שבנו נכנס לכת והקשר עמו אבד. האב חושד שהכת מונעת ממנו להיפגש איתו, ולא כפי שנטען מצידם שהבן שלו לא מעוניין מרצונו החופשי.
בתחילת הספר רובין וסטרייק נפגשים עם אנשים שונים, שואלים שאלות, מגששים כהרגלם.
בערך בעמוד 200 הספר עולה שלב, ומגיע הרגע שבו רובין אלקוט מסתננת לשורות הכת, משחקת תפקיד בתור אישה פתיה שמעוניינת להצטרף לכת וסוגדת כמו כולם למנהיג שלה, שמדבר הרבה מילים יפות וגם נראה חתיך ושובה את לבבות כולם, גברים ונשים כאחד. כשהיא נכנסת לשערי הכת היא מבינה עד כמה מדובר במקום ארור. מקום שבו מתנהלת שטיפת מוח שיטתית, מושגים כמו 'שטן מקטרג', רכושנות חומרית', 'הנביאה הטבועה' נטמעים במוחותיהם של חברי הכת. ועוד לא הגעתי לסדום ועמורה שכולם צריכים לשכב עם כולם כי אין דבר כזה זוגיות כי זו רכושנות חומרית, וכמובן גם עבודות פרך, מיעוט במזון ומים וכ'ו וכ'ו.
רובין מתנדנדת בין הרצון לברוח משם לבין הרצון להישאר ולגבות כמה שיותר עדויות שיצליחו להפליל את הכת ולשמש סיבה לפירוקה בידי המשטרה. בינתיים, סטרייק ממשיך בחקירה שלו, נפגש ומראיין אנשים.

הרגעים של רובין בכנסייה, היו הרגעים הכי טובים של הספר ובזכותם הספר הזה הוא הטוב ביותר בסדרה בעיניי. כת מרתקת עם טקסים, אמונות, שגעונות. בכללי יש מרקם רב של דמויות מעניינות וסיפורי משנה שעוטפים את עלילת הספר, וזה מוסיף. לא סתם בכריכה האחורית שיבחו את הדמיון הרב שיש בראשה של רולינג, דמיון שכמובן לא היה חסר גם בספרי 'הארי פוטר'.

הספר הזה מומלץ בחום לכל אוהבי הסדרה, לכל המתעניינים בספרים על כתות, וגם לאלה שאולי לא התחברו לספרים הראשונים בסדרה ולא מבינים מה הם מפספסים בהמשך, כי הסדרה הזו משתפרת מספר לספר.

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
שנת הארבה

שנת הארבה

טרי הייז

טרי הייז: הי מאמי, אני יודע ששנינו עייפים וממש מתים ללכת כבר לישון, אבל יש לי בעיה שמציקה לי ורציתי לבקש את עצתך.
אשתו של טרי הייז: בבקשה, ספר לי מה הבעיה ואנסה לעזור.
טרי הייז: זה בקשר לספר שאני כותב עכשיו. אני נתקל במחסום כתיבה. הספר הוא על סוכן סי איי איי שנשלח לאזור במשולש גבולות של איראן, אפגניסטן ופקיסטן, על מנת לחלץ משם גבר ואת אשתו וילדיהם. הגבר הזה הוא חבר בארגון טרור שנקרא "צבא הטהורים", ולאותו אדם יש מידע בנוגע לפיגוע חסר תקדים שהם מתכננים להוציא לפועל, ובתמורה למידע הוא מבקש שיבריחו אותו ואת משפחתו משם לארצות הברית לחיים טובים יותר. סוכן הסי איי איי עובר מסע ובסופו של דבר המשימה קצת מתפקששת ובנס הוא ניצל וחוזר לארצות הברית. בעודו עסוק במשימתו, ניצב פנים מול פנים מול ראש ארגון הטרור, אדם אשר כולם חשבו שמת. עכשיו, אשתי היקרה, אין לי כל רעיון כיצד להמשיך את הספר, יש לך עצה? כלומר, רעיון למה יכול לקרות בהמשך?
אשתו של טרי הייז: הממ, אין לי מושג... זה נושא די רציני, שדורש מחשבה מעמיקה. אני אומרת, בוא נישן על זה ונראה מחר בבוקר, טוב יקירי?
טרי הייז: טוב, אשתדל.

~למחרת בבוקר~

אשתו של טרי הייז: בוקר טוב יקירי, איך ישנת? מקווה שהצלחת להירדם למרות המחשבות טורדות המנוחה.
טרי הייז: בוקר טוב, יקירתי. בסופו של דבר נרדמתי, ואף חלמתי חלום. ואיזה חלום חלמתי, חלום הזוי ביותר...
אשתו של טרי הייז: נו, ספר
טרי הייז: חלמתי על איזה מישהו שנכנס לצוללת, והצוללת טובעת ויש חוסר חמצן, כולם שם מתים חוץ מניצול אחד, אותו מישהו, ואז האותו מישהו הזה יוצא החוצה ומגלה שהכל בוער ויש אפוקליפסה ויש אורקים שמסתובבים ומהלכים אימה על השורדים האחרונים, ומסתבר שהוא קפץ כמה שנים קדימה בזמן.
אשתו של טרי הייז: וואו, נשמע מרתק. ממש יכול להיות המשך פוטנציאלי שישבור את מחסום הכתיבה של הספר שאתה כותב עכשיו.
טרי הייז: את חושבת?
אשתו של טרי הייז: במיליון אחוז
טרי הייז: וואלה, יש משהו ברעיון הזה. חתיכת ראש יש לך. זה הולך להיות גאוני. כבר מתחילים לצוץ לי רעיונות מגובשים בראש. יאללה, רצתי לחדר הכתיבה...
אשתו של טרי הייז: בהצלחה!
טרי הייז: תודה!

***

אפשר לחלק את הספר לשניים. חלק ראשון מצויין, מותח, כתוב היטב, מרתק את הקורא לספר.
חלק שני - משעמם, איטי, הזוי ולא קשור.
בדרך כלל אני לא בררן בכל הנוגע להשתלשלות אירועים לא מציאותית. רבים ביקרו בגלל זה את הספר "הכל יהיה בסדר" של דן יוספן, אבל לי זה לא הפריע ונהניתי מהמופרכות. הפעם זה לא קרה, והרגשתי כמו שהרבה הרגישו. כמו שתיארתי בקטע למעלה - כאילו טרי הייז חלם חלום מוזר והוא פשוט הדביק אותו לספר. או, וזו עוד אופציה, שהוא ראה את מה שקורה אצלנו בישראל והבין שאם הוא לא מתנסה בעולמות הפנטזיה והמדע בדיוני אז אנשים יעדיפו לראות חדשות מאשר לקרוא את ספרו החדש.

ולמרות הכל, 4 כוכבים שאף התלבטתי אם לתת לו 5. כי החלק הראשון עשה עליי רושם רב. וכי הדמות הראשית מעולה וכך גם הנבל הראשי (שמשום מה דמיינתי אותו בראש נראה כמו זרהאמגשדי מקופה ראשית, למי שמכיר). כי הסיפור המשפחתי של סוכן הסי איי איי והדילמה של אשתו להיות בזוגיות ולהקים משפחה עם גבר שכמעט כל הזמן לא נמצא לידך ויוצא למשימות מסוכנות, נגעו בי משום שהדבר התכתב באופן מדהים עם המציאות של נשות המילואים המוכרת לנו בישראל. כי הכתיבה שלו נהדרת. אבל בסופו של דבר לא יכולתי להתעלם מהמופרכות של החלק השני ומכך שברובו, למעט קטעים בודדים בלבד במהלכו וקטע נוסף בסוף הספר, היו בעיקר קטעי סרק של דיבורים או של תיאורים טכניים משמימים. טרי הייז, למרות היותו סופר טוב, הוא עדיין בוסר ולא יזיק לו ללמוד מהמאסטרית, ג'יי קיי רולינג (או יותר נכון רוברט גלבריית') איך לכתוב ספר מתח ארוך בצורה מוגזמת, אך עם זאת מעולה ועם ערך מוסף.

ועדיין, למרות כל האמור לעיל, קראתי את כל 678 עמודיו, ככה שאי אפשר להגיד שזה ספר שנוטשים או שהוא ספר לא טוב. אני כן ממליץ עליו כי הוא כן גורם לקורא לשקוע בעולם של ריגול ותככים. הוא פשוט לא חף מטעויות והגיע הזמן שלא אהיה נחמד לשם שינוי והפעם לא אעגל לחמישה כוכבים.

לפני 8 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
חטוף

חטוף

אלי שרעבי

כשהתכוונתי להעניק לספר הזה 5 כוכבים, עצרתי לרגע וחשבתי לעצמי: אולי לא מתאים לדרג ספר כזה, כאילו היה ספר מתח והרפתקאות מן המניין, מן מוצר בידורי שנהנים מקריאתו ומתפעלים מכמה שהוא מוצלח? אמנם אם מישהו שלא שמע מעולם על השבעה באוקטובר, והיה ניגש לקרוא את הספר הזה, וודאי היה חושב שזה ספר מתח ברמה גבוהה, על אדם שנחטף ועובר ייסורים עד הסוף הטוב הלא הוא הרגע של השחרור. אבל בגלל שכולנו שמענו על השבעה באוקטובר, לא ניתן לנתק את הספר מהקונטקסט שלו.
מה שהכריע בסופו של דבר את הכף, וגרם לי להעניק לו את חמשת הכוכבים, הוא שאלי שרעבי, מעבר להיותו שורד במלוא מובן המילה, עם אישיות חזקה, ניסיון חיים ובגרות שעזרו לו במהלך שהותו בשבי, וכ'ו וכ'ו - הוא גם סופר לא רע, שלא לומר טוב מאוד. כתיבתו נוכחת, חזקה, עוצמתית, מלאה בהגיגים ומשפטים יפים, מלאה באנושיות, באהבה, בתמימות וברצון לחיות את החיים בשקט, כתיבה של אדם שהוא ההפך הגמור מהרוע שנגלה אליו.

אלי שרעבי מספר אודות חייו בשבי, מרגע השתלטות המחבלים על ביתו והחטיפה שלו לעזה, ועד רגע השחרור. הוא מספר שם על המפגשים שלו עם החטופים האחרים, עם אלו שנרצחו לאחר מכן בשבי חמאס כמו הרש גולדברג פולין וגם עם כאלה שעדיין שם עד היום כמו אלון אהל. הוא מספר על הדינמיקה ביניהם, על הרצון לשרוד, על תכנון צורת האכילה, על היחס עם השובים השונים, שמתברר שיש כאלה שיותר נחמדים אליהם וחלק פחות.

במשך הקריאה, חשבתי על עצמי, שחייתי את החיים הנוחים והפשוטים שלי, ופתאום קיבלתי הצצה מוחשית ומתוארת בפירוט של מה הם עברו ועוברים בזמן שחייתי את חיי. היה מעניין לראות איך המציאות שאנחנו עוברים במדינה - המלחמה עם לבנון והצפון המופצץ, החיסולים השונים של נסראללה הנייה ושות', המתקפה של איראן - מתקבלת שם מעבר לגדר. אלי שרעבי בספר הזה נותן לנו הצצה איך הדברים נראים מהצד השני, הן מנקודת מבטם של השובים והן מנקודת מבטם של השבויים.

בתחילת הספר מופיע תצלום של אשתו ושתי בנותיו ואחיו של אלי שרעבי, והספר מוקדש לזכרם, מה שמרמז על הסוף העצוב שמחכה לו עם שחרורו. השביעי באוקטובר הוא טרגדיה עמוקה של כל כך הרבה משפחות, טרגדיה שתצלק ולעולם לא תימחק בזכרון המדינה. השחרור של אלי שרעבי מהשבי מייצר תחושה טובה של חופש המשולבת בתחושה רעה וקשה של אובדן ובדידות ושיקום נפשי (וגם פיזי) ארוך.
כולי תקווה שסופם של החטופים שנשארו בשבי, יהיה סוף טוב. שהם ישתחררו מהשבי ויכתבו גם הם ספרים על תקופת השבי שלהם, שהעולם יידע, שאנחנו הישראלים נדע, שהממשלה תדע וגם שחמאס יידעו ויבינו שהשביעי באוקטובר היה לא רק טעות לאנושות אלא גם טעות שלהם. סקירה זו מוקדשת לאותם חטופים שטרם השתחררו ובתקווה שישתחררו בקרוב מאוד.

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
במחילה מכבודה של אשת המערות

במחילה מכבודה של אשת המערות

אופיר טושה גפלה

החיים לא פשוטים. השיגרה שוחקת, שאלות על משמעות הקיום עוברות בראש, העתיד מעורפל ולא ברור ומעלה חששות, מחשבות לא נעימות רצות בראש.

אלו דברים שאני עובר ביום יום בתקופה האחרונה (מלבד התקופה הנפלאה והקצרה שבה טיילתי בהרי האלפים ולרגע אחד כל הצרות נזרקו לאחור, עד שחזרתי לארץ ושוב הכל חזר), אבל גם הדברים שבהם הספר הזה עוסק, ואותם עוברת דמות האב, אשר כותב יומן שאותו קורא אחר כך בנו, לאחר שהתבשר על התאבדותו של אביו, שנעלם מחייהם ושנים ארוכות חי בלונדון עד שלבסוף התאבד במוסד פסיכיאטרי.
ביומנו הוא מספר בין היתר על השחיקה מלימוד ההוראה, על ההחלטה להתפטר על מנת להיות מאושר, על העול הכלכלי שבא בעקבות זאת והפך אותו ואת משפחתו לפחות מעושרים, ועל המחשבות והחלומות המטרידים שמופיעים אצלו.

זהו ספרון קטן, אינטימי ומינימליסטי, על דמות שהזדהיתי איתה ועם כאבה. הספרות לא ספרות גדולה ומדהימה, אבל לבו של הספר רחב ומעורר הזדהות. לצערי הסוף הטראגי של דמות האב הוא סוף של הרבה אנשים שנכנסים לעצבות בחייהם. אני למשל חושב על החטופים ושם את הדברים בפרופורציות, משתדל לחשוב על החיובי ועל מה שיש, זה לא תמיד עוזר לגמרי אבל משאיר אותי בחיים.

מומלץ בחום. אופיר טושה גפלה הוא נוף ייחודי ומסעיר בספרות הישראלית ובכלל, אני מאוד אוהב אותו ואת הספרים שלו, ומקווה בשבילו שכל עוד הוא בחיים הוא ימשיך להוציא כל הזמן ספרים, שיעשה מה שעושה אותו למאושר (ומעושר).

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
נשף האמפוזות

נשף האמפוזות

אולגה טוקרצ'וק

'נשף האמפוזות' מאת אולגה טוקרצ'וק העביר לי בצורה טובה את הזמן במהלך הטרק של סובב מון בלאן (רכס הרים הגובל בשלוש מדינות: איטליה, צרפת, שוויץ) ובמיוחד במהלך הטיסה, שרק בטיסה עצמה קראתי לפחות 100 עמודים.
באורח פלא, וללא תיכנון של ממש, האווירה של הספר השתלבה יפה עם האווירה של הטיול: הספר מספר על אדם בעל ריאות חלשות שמגיע לפנסיון לגברים בעלי מחלות לב וריאה. הפנסיון נמצא גבוה בהרים, שהרי ידוע כי אוויר הרים צלול כיין טוב לריאות וללב. ההרים והאוויר הצח שבהרי האלפים, השתלבו היטב עם האוויר הצח בהרים של פולין שבספר.

כשחזרתי לחום וללחות הארץ ישראלית (והאזעקה בעקבות ירי מתימן, כשהגעתי לביתי), המשכתי לקרוא בו, ופתאום האווירה האחרת, הארץ-ישראלית, הכה שונה מאווירת הרי האלפים, לא עשתה חסד עם הספר הזה ואיבדתי בו עניין.
זה לא שהוא היה כזה מעניין במהלך הטיסה והטיול - הוא היה כמעט חסר התרחשויות, וכלל לא מעט שיחות גברים על נשים ועל כך שהן פחותות מהגבר וכל זה, בקיצור ממש לא ספר אימה - אבל האווירה שהשתנתה וכבר לא התאימה לאווירת הספר, ובנוסף עצם זה שבטיול הייתי עסוק וקראתי יחסית קצת ובטיסה הייתי מאוד משועמם וכל מה שנשאר היה לעשות זה לקרוא בספר, גרמו לי לנטוש את הספר בין חציו לסופו.

בסך הכל מדובר בספר עם כתיבה יפה המוכרת למי שקרא ספרים אחרים של טוקרצ'וק, אבל מעבר לזה מדובר בספר עם עלילה דלה ולא מענינת במיוחד, וגם דמויות לא מקוריות במיוחד שכולן מתנהגות כמו, ובכן, פולניים.
התלבטתי בין שניים לשלושה כוכבים, ובסופו של דבר החלטתי לעגל לשלושה כי הוא בכל זאת העביר לי יפה את הזמן בטיסה ובטיול.
ולכל מי שלא היה בטרק של סובב מון בלאן ויכול להרשות לעצמו, אני מאוד ממליץ לכם. חוויה ממש.

לפני 10 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
פליישמן בצרות

פליישמן בצרות

טאפי ברודסר־אקנר

שאלה: איך קוראים לספר שיש בו הרבה דיבורים על סקס, כל כך הרבה דיבורים על סקס שזה כבר חופר במוח?
תשובה: ספר שמזיין ת'שכל...

וזה בדיוק התיאור המדויק של הספר הזה, שחווית הקריאה בו הייתה דומה לחוויה של צפייה במופע סטנדאפ, אבל מהסוג הלא מוצלח, הנדוש הזה, שעוסק עוד פעם בזוגיות שמתפוררת, עוד פעם ביחסי גברים-נשים והרבה בדיחות סקס גרועות שגורמות לצופה להתקפל ממבוכה, ולמלמל לעצמו: "אחי, הגזמת, ספר משהו אחר, משהו שלא קשור לסקס"

אל הספר הזה הגעתי בעקבות המלצה שנחשפתי אליה בתוכנית של כאן 11 שנקראת "אתם חייבים לקרוא את זה", תוכנית העוסקת בהמלצות ספרים ותחרות בין מספר ממליצים כשהממליץ שרצו את ספרו זוכה בכבוד ובתחושה שסופרים אותו ואת דעתו. התוכנית משולבת בהומור ובדאחקות, תוכנית קלילה שגם עוסקת בנושא אהוב הלא הוא הספרות. הספר הזה היה בין הספרים שהמליצו בתוכנית, ועם היכרות מסוימת מהאתר בשילוב עם ההמלצה, עוררו את סקרנותי לקרוא אותו.

אני אישית לא יודע איך שרדתי עד עמוד 80, כנראה בגלל שאני בחור צעיר ובכושר טוב ויכול להחזיק לא מעט זמן במיטה (הבנתם נכון, את הספר קראתי לרוב במיטה שבחדרי).
אני בכושר כל כך טוב ויכול להחזיק כל כך הרבה במיטה - עד כדי כך שבסוף אקט הקריאה, אפילו לא הייתה גמירה! פשוט נטשתי אותו באמצע, ואמרתי: מצטער, אבל זה לא ילך בינינו. הוא התחנן ובכה אבל זה לא עזר. בסופו של דבר הבטחתי לו שלא אדרג אותו בציון הגרוע ביותר, כי זה חשוב לו למוניטין ולרושם הראשוני בעיניהם של המשתמשים באפליקציות הספרים למיניהן כמו 'סימניה', 'עברית' וכ'ו, אחרת אף אחד לא ירצה לשכב איתו במיטה ולקרוע אותו, סליחה, לקרוא אותו.
ייאמר לזכותו של הספר, שמי שכתב אותו הוא יהודי והמילה 'ישראל' מוזכרת בו בערך מאית מהפעמים שמילים הקשורות לסקס מוזכרות בו. שזה הרבה, מאוד.

אבל הסיבה האמיתית שנתתי לו שני כוכבים ולא כוכב אחד, מלבד ההבטחה שהבטחתי לו לפני שנפרדו דרכינו ומלבד יהדותו של הספר, היא שבין כל החפירות על סקס והעלילה המיותרת, דווקא יש לו כתיבה טובה מאוד, והיא אולי הסיבה שהצלחתי להחזיק בו יחסית הרבה למה שהייתי מחזיק עם אותה עלילה אבל עם כתיבה פחות טובה.
בקיצור, יש בו שפיכת כישרון כתיבה לבטלה. וזה, רבותיי, איסור חמור ביותר (ולא רק ביהדות אלא בכלל).

לפני 10 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
שירת סרטני הנהר

שירת סרטני הנהר

דליה אוונס

אם הדיקטטורה הייתה משתלטת על אתר 'סימניה', והיה נקבע חוק המחייב את כלל כותבי הסקירות באתר לכתוב סקירה המונה משפט אחד בלבד ולא יותר מכך, אז המשפט שהייתי בוחר והיה מתמצת בצורה טובה את ערך הספר, הוא: "אין בן אדם רע, יש בן אדם שרע לו".

לצערי, הדיקטטורה עוד לא השתלטה על האתר, מה שמאלץ אותי, אף על פי שאינני חייב, לכתוב יותר באריכות...

המשפט "אין בן אדם רע, יש בן אדם שרע לו" מתאים לגיבורת הספר, קאיה, נערה שחוותה חיים לא פשוטים: אביה היה שיכור ומכה את אמה, שיום אחד עזבה את הבית ולא חזרה, וגם אחיה בעקבותיה. לאחר מכן, גם אביה הלך ולא שב, והיא נאלצה לשרוד לבדה בביצות. היא החלה להיות ילדה פראית, ילדת טבע הרחוקה מהציוויליזציה המערבית, גם יום אחד בבית הספר היא בקושי שרדה. שמועות החלו לצוץ עליה, שמועות לא טובות שהובילו בשיאן להאשמה ברצח של בחור צעיר. אותו בחור צעיר היה אחד משני גברים שאיתם הייתה בסוג של מערכת יחסים.
הספר מזגזג בין זמנים: מצד אחד, ההווה, החקירה בדבר מותו של הבחור עד להבאת קאיה למשפט ותיאור תהליך המשפט. ובמקביל, העבר, הכולל את סיפורה האישי של קאיה, היכרותה עם אנשים שונים במהלך שהותה לבד בביצות.

מדובר בספר נחמד מאוד שנהנתי מקריאתו, קולות הביצה הידהדו באוזניי תוך כדי קריאה, רקע לדרמת נעורים מבעד לעיניה של בחורה מעוררת רגש ואמפתיה שכולם הפנו אליה עורף ונטשו אותה. דרמה שיש בה קצת רומנטיקה, קצת מתח, קצת תיאורי טבע, קצת מסר חינוכי של קבלת האחר והשונה ונגד שפיטה סטיגמטית של אנשים, וכן, גם קצת דרמה. בסך הכל אחלה של ספר, מספיק טוב בשבילי לחמישה כוכבים אף על פי שמעט התלבטתי.

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
אש ורוש

אש ורוש

דיאנה ווין ג'ונס

הספר מספר על נערה צעירה, המגיעה בטעות ללוויה באחוזה כלשהי על יד ביתה, שם היא מכירה בחור בשם לין, איתו היא מתידדת, ויחד הם בוראים לעצמם בראש עולמות דמיוניים. היא גם גונבת כמה תמונות יקרות ערך מהאחוזה באותו יום, דבר הקושר אותה לעולמו של מר לין ולאנשים המקיפים אותו, ולא נותן לה מנוח. אותו עולם מתערבב בעולמה המוכר הכולל את חברותיה וחבריה מבית הספר, אמה, אביה וסבתה.
זה ספר שהוא לא תמיד ברור, ושיא המוזרות שלו מגיע בסופו, אבל יש בו משהו בכתיבה, במסתוריות שלו, שאף על פי שלא קורה בו הרבה אקשן או פרטים עסיסיים, והרבה פעמים הוא מעורפל בעלילתו ומורכב, לא חשבתי לנטוש אותו וסקרן אותי לדעת מה הספר הזה ומה הוא טומן בחובו, וזהו סוד קסמה של דיאנה ווין ג'ונס וכתיבתה החיה, כך מסתבר. קשה לומר שמאוד נהנתי ממנו, והוא גם די ארוך, אבל בסך הכל סיפק לי חווית קריאה משונה בקטע טוב ומעניינת למדי. במיוחד בימים משוגעים שכאלה, זה נחמד לשקוע בספר שעוסק בבריאת עולמות מקבילים שניתן לברוח אליהם.

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
שיעורים בפיתוח קול

שיעורים בפיתוח קול

דורית רביניאן

את ספרה המפורסם של דורית רביניאן, 'גדר חיה', קראתי אי שם, בתקופה שבה מה שהעסיק והסעיר את המדינה היה ספר קריאה ולא הפגנות לשחרור חטופים או מלחמה כואבת ועקובה מדם. מעט מעלילתו של הספר זכורה לי, אבל אני זוכר שאהבתי אותו מאוד וכמו כן גם את הכתיבה היפה של דורית רביניאן.

הכתיבה היפה שלה נוכחת גם ב"שיעורים בפיתוח קול'. מן כתיבה נעימה, כמו ציוץ הציפורים שעל הכריכה. יפה וציורית כמו שטיח פרסי, שהרי מוצאה הוא מפרס. הכתיבה שלה היא מה שהפכה את הספר לקריא ונעים לקריאה, ואיפשר לי להוסיף לו כוכב.

הספר בעל עלילה דלה. הוא מתחיל בתיאור של מערכת יחסים מיוחדת וחריגה בין אח לאחות, כשהסיפור מובע מנקודת מבטה של האחות. האח והאחות, שהיו בלתי נפרדים בילדותם, מתחילים לאבד בבגרותם את הקשר שהיה להם, האח מתרחק ממנה לעומת האחות שרוצה להמשיך לחיות בקרבתו כמו אז. הוא חוזר בתשובה, והיא עוזבת לאמריקה. כשהאח חולה במחלה קשה ועומד על סף מוות, היא נזעקת להגיע לארץ, ומרגישה שיש לה חלק במצבו של אחיה, כאילו הוטלה עליו קללה בגלל מעשיה הטמאים כלפי אחיה הקטן בילדותם, מעשים שהיא לא בטוחה שקרו אבל אולי כן קרו.

הסיפור נקטע באחת, ועובר לסיפור אחר, כנראה על דורית רביניאן עצמה, של אישה שכותבת ספר על אח ואחות ומעשה טמא ביניהם, ומתארת את משבר הכתיבה באמצע תהליך כתיבת הספר. במקביל, היא מתארת את הווי החיים במשפחתה, יוצאת פרס, על התרבות הפרסית ועל הקשר המיוחד עם אביה.

הספר יפה בסך הכל, והוא לא רע, אבל הרגיש לי כאילו הוא לא יודע מה הוא רוצה מעצמו. האם זה ספר על אח ואחות וגילוי העריות שהיה בילדותם? האם זה יחסים אבא ובת יוצאי פרס? האם זה סיפור על משבר כתיבה? ומה הקשר ביניהם, מה מחבר ביניהם, מה המטרה של הצגת כל חלק בנפרד? הספר בין כה וכה קצר, כ-180 עמודים, כך שהוא הרגיש לי יותר כמו אוסף סיפורים קצרים ולא ספר שלם.
עם זאת, כמו שכתבתי קודם לכן, כתיבתה היפה של רביניאן הפכה את הספר לקריא ונעים לקריאה למרות העלילה הלא שלמה, דבר שמנע ממני בסופו של דבר להעניק לו ציון מאכזב של שלושה כוכבים. לשיקולכם.

לפני שנה•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו

ביקורות נוספות על "השליח"

השליח

השליח

מרקוס זוסאק

את הספר הזה ראיתי בספריה, קניתי אותו, (מי ידע שאפשר לקנות ספרים בספריה) האמת בגלל שהסתקרנתי מהכריכה, אבל זכרתי שמרקוס זוסאק כתב את גנבת הספרים, אז לקחתי.
ובאמצע הקריאה ראיתי שיש חתימה מהסופר בתחילת הספר, מ2009
כתיבה זה מדהים, מילים באמת יכולות לשנות את העולם. וזה שיש אנשים ששולחים את לחמם על פני המים, זה משנה עולמות.

בקיצור, אחד הספרים היותר טובים שיצא לי לקרוא. אני בכלל רק באמצע הספר, אבל בגלל שהוא כל כך טוב בעיני, אני רוצה להחזיר אותו למודעות, גם כי גנבת הספרים הרבה יותר מפורסם, אבל השליח לא פחות טוב, וגם כי יש פה ציטוטים שמחייבים קריאה של הספר. והמסר שיוצאים מאיתו מהסיפור גם אם הסיפור עצמו מעט מוזר, שווה קריאה.


אני בכלל קוראת את הספר הזה באנגלית, ואני מודה, זה מאתגר כי יש פה המון מילים שלא הבנתי בהתחלה, אבל כל כך נהניתי לקרוא את המקור ולא את התרגום.
תקראו, תצאו עם אופטימיות וחום בלב שקשה להסביר.


ממליצה בחום

לפני שנה•Storm~
השליח

השליח

מרקוס זוסאק

אד קנדי הוא דביל. לפני שתתחילו להיכנס בי, תקשיבו עד הסוף.
אם הייתם מנסים לכתוב רב מכר, איזו דמות ראשית הייתם בונים?
א. יפה.
ב. חכמה
ג. מוצלחת
ד. כל התשובות נכונות.

זוסאק שובר את הכללים. אד קנדי הוא לא חתיך. הוא גם דיי טמבל, בקושי סיים תיכון. ומוצלח? לגמרי לא. רק בן תשע עשרה וכבר מרגיש שאין שום דבר 'שישבור את רצף כשלון חייו', עובד כנהג מונית, לא עשה שום דבר אמיתי בחיים, ואפילו לא מצליח להשיג את הבחורה שהוא אוהב, כי היא אוהבת אותו. (לא פספסתי מילה. זה באמת כך. תקראו ותבינו)

אם תפגשו בחור כזה ברחוב, מה הסיכויים שתחשבו עליו משהו חיובי? שתרצו להיות ידידים שלו? שתזמינו אותו אליכם לארוחת ערב? ואם נרחיק עוד לכת, אם הבחור הזה יציע לכם – "בואו לסיבוב בתוך הראש שלי." תסכימו?
בחיים לא.
בקושי לבית שלו נסכים. בייחוד אם הכלב בסביבה.

אבל זוסאק הצליח לגרום לי להיכנס לראש של אד, ולהתרשם עמוקות ממורכבות סמטאותיו. במבט מרחוק נראה שלבחורים כמוהו יש בטח במוח רק רחוב ראשי אחד, שבו מאוחסנים בערך שני ג'יגה של ידע מכל תשע עשרה שנות חייהם. אבל אם רק ניתן לאנשים הפשוטים האלה צ'אנס, נגלה שהם גוגל שלם של מחשבות מרתקות, רגשות אמיתיים ותכונות אופי מקסימות.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

יש משהו בכתיבה של זוסאק, שנראה שהוא מצייר במקום לכתוב. המילים שלו מקוריות, כנות, וצבועות בצבעים שלא הכרתי עד היום.
"אני כמעט אף פעם לא צופה בטלוויזיה, ולכן אני צופה מידי פעם בתמונה. זאת תוכנית לא רעה, באמת."
"אני שומע את השם בראשי ומניח אותו בעדינות על פניה. הוא מתאים לה מאוד."
"הרוח מעבירה אצבעותיה בשערי."
"מחוסר בית זקן נעמד מולי בשקט עם זקנו, שיניו החסרות והעוני שלו.
הבעתו מדממת."
רואים? על זה דיברתי. על הדימויים המקסימים והכל כך ייחודים האלה. מרגיש לי כאילו זוסאק חלם להיות צייר ולא הלך לו, אז הוא החליט לצייר בעזרת מילים ואותיות. והוא עושה את זה כל כך טוב.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

יש אימרה חמודה שאומרת: "לחיות זו פריבילגיה. רוב האנשים פשוט קיימים."
מעולם לא הבנתי אותה כל כך טוב כמו הרגע שבו קראתי את הקטע הבא:
"אני מרגישה שאתה מתרחק. השתנית מאז שכל זה התחיל."
"השתניתי?"
"כן. פעם פשוט היית קיים. עכשיו אתה מישהו, אד."

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
"אני הולך משם בתחושת פחד.
פחד, מפני שאני לא רוצה שההלוויה שלי תהיה אומללה וריקנית כל כך.
אני רוצה שיישאו מילים בהלוויה שלי.
אבל אני מניח שזה אומר שאתה צריך שיהיו לך חיים."

השבוע עליתי לקברם של סבא וסבתא שלי. היה יום יפה, ואני הלכתי לי בשביל, הסתכלתי על שתי המצבות שלהם שהציצו לעברי מהקצה, וחשבתי על היום שבו אולי יישאו אותי בשביל הזה בדיוק.
אני יודעת, זאת מחשבה מוזרה בשביל אדם בן עשרים. אבל המקום הזה, כל אלפי האנשים הדוממים סביבך שפעם היו להם חיים, שפעם באו לכאן על שתי רגליים והיום הם רק זכרון ושיש – זה עושה לך את זה.
לכן כל כך הבנתי את אד קנדי שהלך להשיג לעצמו חיים, כדי שיישאר ממנו משהו כשימות. חשבתי מה יגידו עליי כשאמות. והאם גם הנכדה שלי תגיע לפעמים להניח אבן על קברי. והאם יהיה לי משעמם שם לבד. והאם בעולם הבא יש קצת שוקולד. טוב, למען האמת על זה אני חושבת עכשיו.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"אנחנו יושבים על המדרגות הקדמיות, שחציין בצל וחציין בשמש. יצא שאני יושב בצד החשוך וטומי באור. סמלי למדיי, כשחושבים על זה. רציתי להישאר איתו על המרפסת עד שהשמש תזרח במלוא הבוהק על שנינו, אבל לא עשיתי את זה. אני מעדיף לרדוף אחר השמש מאשר להמתין לה."

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

לא מצאתי דרך טובה יותר לסיים את הביקורת עתירת – הציטוטים הזו, אלא בעוד ציטוט נפלא.
"אם בחור כמוך יכול לעשות מה שעשית, אז אולי כולם יכולים. אולי כולם יכולים לחיות מעבר למה שהם מסוגלים לו."

תחיו, אנשים. אל תתנו לעצמכם לעצור אתכם.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•קריקטורה
השליח

השליח

מרקוס זוסאק

ברור שקראתי אותו בגלל "גנבת הספרים" שאמנם נכתב אחריו, אבל זכה, בצדק, להצלחה (ואפילו לסרט). הסיפור פה הוא על חבורת צעירים בני 19 - 20 בעיירה אוסטרלית שכוחת אל, שהחברות בינהם מבוססת על הלא-יוצלחיות שלהם: זה מועדון מיוחד במינו, שאינו מקבל לשורותיו חברים מוצלחים. אד קנדי, גיבור הסיפור והמספר שלו, הוא נהג מונית, פראייר המסכים להיות מרמס לרגלי אמו הלא אוהבת, כישלון בסקס, מפנטז על נערה שבשבילה הוא "רק אד" המסכימה להיות ידידתו אבל לא אהובתו, וחברו הטוב ביותר הוא כלב בן 17. החיים לפי אד נראים משמימים וחסרי תקווה.

הכתיבה של זוסאק אופיינית וייחודית - לטוב ולרע. הוא משתמש בפאנץ' ליין תכוף, תכנים רגשניים, עושה מניפולציה על הקורא ובחלק מהמקרים הוא מצליח - הקורא (אני) מופתע ומזדהה. אבל ככל שהספר מתארך הוא מעייף וקצת משעמם. זו דוגמה מצויינת לזה שכתיבה טובה ואפילו רעיון ייחודי אינם מספיקים. הדמויות מעוצבות בהגזמה, הארועים לא סבירים, גם אם הסיפור הוא אליגורי ופנטסטי כמו "השליח". למרות שהספר אינו בהכרח ספר נוער, הרי חלק מהפתרונות לתעלומות כביכול נראה כמו פתרונות לא מספיק מתוחכמים של ספר נוער, כך גם המגמה של "סוף טוב".

עיצוב הספר גם הוא תומך בהיותו "ספר נוער": פרקים קצרים, כותרת מודגשת בראש כל ספר, שורות קצרות כדי להדגיש רעיון, רווח בין פיסקאות - כל מה שפעם היינו עושים בשביל "למתוח" טקסט לא מספיק ארוך כדי לרָצות את המורה...רק איורים חסרים פה.
זה לא ספר גרוע, לא משעמם, הרעיון יפה ומאד חיובי, עוסק במקום שיש לנו בחיי אחרים, ולאחרים בחיינו. זוסאק הוא אופטימיסט המאמין, כך נראה, בלעשות לימונדה מלימון, והוא אף כותב יפה וייחודי. וכמובן לא כל ספר יכול להיות "גנבת הספרים" שיש בו את כל הליקויים שמניתי לעיל, אבל יש בו עוד משהו ההופך אותו לספר בלתי נשכח, בניגוד לספר הזה, אותו כנראה לא אזכור עד סוף השבוע הבא.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•yaelhar
השליח

השליח

מרקוס זוסאק

דחיתי את קריאת הספר הזה במשך למעלה משנה. הסיבה בנאלית – החשש מההשוואה הבלתי נמנעת ל"גנבת הספרים" – אבל בסוף בין כל הספרים הממתינים להקרא הוא פשוט קפץ לי ליד. החלטתי ויהי מה שלא אערוך השוואת איכות עם "גנבת הספרים", אבל פטור בלא כלום אי אפשר: שתי העלילות מתרחשות בשולי העיר הגדולה – עיירה קטנה או פרוור. הגיבורים משתייכים למעמד הנמוך. הדמות המרכזית אינה מתבלטת באיכויות מיוחדות למעט אחת: העניין בספרים. המבנה דומה מאד וכך גם הסגנון. מכאן ואילך לא אזכיר עוד את "גנבת הספרים". אולי.

כוחו של הספר הזה הוא, בעיני, בתיאור חברה מסוימת, דור צעיר , החי חיים ריקניים במה שהסופר מגדיר כ"עיירה עלובה". הגיבור, אד קנדי, מסתכל על חייו ממרום 19 שנות חייו ושואל את עצמו מה השיג עד כה והתשובה המוחצת שהוא נותן לעצמו "כלום ריבוע". הוא מספר זאת לשלושת חבריו הקרובים ביותר והנה תגובותיהם: "מארווין קרא לי קוטר אמיתי. אודרי אמרה לי שאני צעיר בעשרים שנה מכדי לסבול משבר אמצע החיים. ריצ'י הסתכל עלי כאילו אני מדבר בשפה לא מובנת". זה כנראה מה שיש לפריפריה באוסטרליה להציע...שום כלום בריבוע....

אפשר או לא לאהוב את הרעיון של הסופר להכניס שינוי בחיי גיבוריו - מה שמצא חן בעיני בספר הוא השינוי הדרמטי במידת ההכרות בין החברים – אד וחבריו בעצם אינם יודעים את הדברים המהותיים ביותר זה על זה למרות ההכרות הארוכה והמפגשים התכופים. במהלך הספר (גם) זה משתנה.

מה מניע את אד לבצע את המשימות שהונחתו עליו? אכול רגשי חרטה ליד קבר אביו הוא מצטער על כך שבמהלך הלווית אביו, איש מבני משפחתו ובכלל זה הוא לא נשא נאום שיציג את הצדדים החיוביים שלו ולא רק את פן הלא יוצלח השותה לשכרה. אז מכה אותו כברק המחשבה שגם הוא רוצה שלאחר מותו יאמרו עליו משהו אך לשם כך, הוא מבין, הוא חייב שיהיו לו חיים....
המשפט המסיים את הספר הוא זה שבעצם מעמיד את כל הסיפור בפרספקטיבה הנכונה שלו – בעיני הוא מוצלח מאד.

השורה התחתונה: הספר נועד (כמו גם גנבת הספרים משום מה) למה שמוגדר כבוגרים צעירים. האם המסר בספר הזה כבר לא רלבנטי למבוגרים שבנינו? מצאתי בו עניין מיוחד כי הוא מתאר באופן מרשים את הווי עיירות שכוחות-אל באוסטרליה (מסתבר שאוסטרליה היא לא רק סידני, מלבורן ופרת'). ולא, הוא בפירוש לא "גנבת הספרים".
ספר מהנה, אבל האמת – לא ספר חובה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•דן סתיו
השליח

השליח

מרקוס זוסאק

****



אחרי שסופר צעיר כל כך כותב ספר כמו "גנבת הספרים", ברור שמצפים ממנו לגדולות. לא יכולתי שלא לחשוב על הרגש העז שעוררה בי קריאת "גנבת הספרים", כשקראתי את "השליח", אבל ככל שהתקדמתי בקריאה, ראיתי כמה הם בעצם דומים, בטון שלהם, במנגינה, במטאפורות ובדימויים. די מוזר להשוות בין שני הספרים האלה, אחד שמתרחש בדרזדן בימי מלחמת העולם השניה, גיבוריו הם נערה קטנה ומתאגרף יהודי נמלט, וכולו קודר וכבד ולא פשוט, והשני קורה בפרבר אוסטרלי עכשווי, ומככבים בו אנשים שהמכנה המשותף העיקרי שלהם זה שאין להם חיים.
ובכל זאת, שניהם מרגשים, כל ספר בדרכו, וגם אם הסופר מעורר את הרגש בצורה מעט מניפולטיבית, הוא עדיין עושה זאת היטב. שני הספרים נשענים במידה רבה על איזשהו גימיק, מלאך המוות והספרים ב"גנבת הספרים" והקלפים ב"השליח", אבל בשני המקרים זה מעניק לקורא איזשהו שעון פנימי שמכוון אותו לקראת מה שעומד לקרות. וזה נחמד. התרגום בסדר, קצת מילולי מדי לטעמי. לדוגמה, בוקסינג דיי הוא לא יום המתאגרפים, אלא כינויו של היום שלאחר חג המולד. ומרטין פלייס הוא שם של כיכר בסידני, ולא "המקום של מרטין".
הסוף קצת דרדלה, אבל בכל זאת הספר באופן כללי זורם נעים מאוד, ויש בו פנינים אמיתיות.


***

לפני 15 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
השליח

השליח

מרקוס זוסאק

ספר חמוד שמשלב בין ציניות לרעיון טוב ביסודו, של עזרה לזולת ושל שליחות.

הדמות המספרת (גיבור הסיפור, אם תרצו) הוא אדם מבריק לכאורה (תולעת ספרים שסיים את יוליסס) שחי חיים של לא-יוצלח עם בעיות (עובד בתור נהג מונית, תחביבו העיקרי הוא משחקי קלפים, הוא מאוהב במישהו ששוכבת עם כולם מלבדו, ויש לו כלב מסריח).

במקריות מדהימה (האמנם ?) הוא נכנס אל מסגרת של משימות שטבען לא ברור, אך אט-אט מתגלה אופיין האמיתי והטהור.

הדיאלוגים מאוד משעשעים, גם אופי הסיפור שמספר לנו הדובר.

מה היה חסר לי ? קשה לי להגיד, אבל לא היה משהו ש"תפס" אותי ממש, וגרם לי להסחף אל הסיפור. פשוט קראתי אותו בקלילות עד הסוף, ו... זהו.

סך הכל סיפור נחמד להעביר זמן. יש סיפורים כאלה, ומדיי פעם גם אותם צריך :)

לפני 14 שנים•
★★★★★
•קורנליוס
השליח

השליח

מרקוס זוסאק

כן, אז הגעתי לספר רק בעקבות גנבת הספרים.
אני חושבת שכמעט כולם עשו כך. גנבת הספרים מפורסם יותר, כך ששומעים עליו קודם, ואחרי ספר כמו גנבת הספרים אתה באמת רוצה רק למצוא כל ספר שכתב האיש ההוא ולקרוא אותו עד שעיניך ידממו.
ומבחינתי, הספר הזה לא נופל מגנבת הספרים.
כלומר רק קצת, כי גנבת הספרים זה באמת רף בלתי אפשרי, אבל אני מנסה להגיד שהספר הזה טוב מאוד.

ברגע ששמעתי על הספר הזה רציתי לקרוא אותו. לא היה לי אכפת על מה הוא בכלל, מרקוס זוסאק נגע בי יותר משהצליח כל סופר אחר אי פעם, ובמזנים הקשים שהיו בנובמבר-דצמבר 2014 (שממה במבחינה ספרותית, יובש נורא, מחסום מחרפן) שמתי פעמיי על מישהו שידעתי בוודאות שיעזור לי.
לחברה שלי היה את הספר בבית, והיא לא קראה אותו וגם לא אף אחד מבני משפחתה, ובכל זאת, מסיבה שאינה ידועה לי, היא סירבה להשאיל לי אותו.
לקח לי חודש של הצקות יומיומיות ונדנודים עד שקיבלתי אותו, ודווקא בזכות המאמץ הרב שהשקעתי בלהביא אותו אל ידיי היו פירות הצלחתי מתוקים יותר, והספר עצמו היה שווה את הכל.


אד קנדי הוא לוזר.
לוזר מהסוג הנפוץ ביותר - עובד בתור נהג מונית, בקושי סיים בית ספר, לא למד בקולג', תקוע בעיירה עלובה בקצה העולם ימינה, מאוהב נואשות במישהי שלא תחזיר לו אהבה לעולם, גר עם הכלב שלו, וחבריו היחידים הם חבורה של לוזרים כמותו. הוא עוד לא בן 20 אבל חייו הולכים לכיוון ברור מאוד - לפח.
ואיכשהו, טוב לו. טוב לו עם הידיעה שהוא כלומניק. שהוא לעולם לא יצליח להיות שום דבר. שתמיד יישאר חסר ערך. זה נותן לו את הפריבילגיה להתעצל.
אבל יום אחד הוא מקבל בדואר קלף, אס יהלום, ועליו שלוש כתובות.
והקלף לוקח אותו למסע שדרכו הוא לומד להכיר מחדש את העיירה שלו, את האנשים שבה, את עצמו.
את העולם שלנו. הוא לומד כמה קל לעזור למישהו.
רק צריך להיות הבחור שמשקיף מהצד, להאמין שיש מטרה כלשהי לכך שאתה כאן, שאתה יכול לעזור, לשנות את חייהם לטובה, ואז לפעול. זה כל מה שצריך.
כולנו יכולים להיות שליחים. אד היה יכול לעשות את כל זה לבדו. הוא רק היה זקוק למשהו שיגרום לו להתחיל, למשהו שיאותת לו ששם זקוקים לו, לאיזו הכוונה קלה. זה הכל. את השאר הוא עשה לגמרי לבדו.

בכל אחד מאיתנו יש הכוח.



הכתיבה של זוסאק כרגיל נהדרת, עדינה ופיוטית, שומרת סוד כזו. אני נופלת בחוטיו שוב ושוב. אולי רק עליי עובדת הרגשנות הזו, אבל מה נאמר - היא עובדת עליי.
הדמויות אדירות. חוץ מאודרי שעצבנה אותי לפרקים, לכולן היו מאפיינים ומטרות די ברורים, ולא ראיתי שום מעידה. היה קל לאהוב אותן.
העלילה מעט, אהמ... מאולצת מדי. אד לא מתנהג - בעיקר בתחילת הסיפור - כמו שהיה אמור להתנהג אדם אמתי. הוא מתנהג כמו אדם שחיכה כל חייו לרגע הזה, כמו בובה אוטומטית שהפעילו. אני מתכוונת, אם לי היו שולחים קלף עם שלוש כתובות עליו, לא הייתי מיד מבינה מזה שאני צריכה לשנות את חיי האנשים שם לטובה. אתם?
אבל יכולתי לסלוח על כך. חורים כאלו בעלילה מעצבנים אותי, אבל יכולתי לסלוח על כך.
מה אומר - הבנאדם מקסים אותי. המילים שלו... הצורה שהוא שולט בהן... היופי הזה...
כן. אני לא יכולה להתנגד. אני שבויה ברשתו של זוסאק.


ולבסוף - ציטוטים!
(הם באנגלית, כי מצאתי רק באנגלית באינטרנט ולא היה לי כוח להעתיק בעצמי. אל תשפטו אותי! ><)

“We both laugh and run and the moment is so thick around me that i feel like dropping into it to let it carry me.”

“No, I'm not a saint, Sophie. I'm just another stupid human.”

“I realize that nothing belongs to her anymore and she belongs to everything.”

“I want to talk to him.
I want to ask him about that girl and if he loved her and still misses her.
Nothing, however, exits my mouth. How well do we really let ourselves know each other?
There's a long quietness until I finally break it open. It reminds me of someone breaking bread and handing it out. In my case, I hand out a question to my friend.”

“...and the night is so deep and dark that I wonder if the sun will ever come up.”

“When he moves, a streetlight stabs him, and the words flow out like blood.”

“What would you do if you were me? Tell me. Please tell me!
But you're far from this. Your fingers turn the strangeness of these pages that somehow connect my life to yours. Your eyes are safe. The story is just another few hundred pages of your mind. For me, it's here. It's now. I have to go through with this, considering the cost at every turn. Nothing will be the same.”

“She soon says, “You’re my best friend, Ed.”
“I know.”
You can kill a man with those words.”

"If I’m ever going to be okay, I’ll have to earn it.”

“Sometimes people are beautiful.
Not in looks.
Not in what they say.
Just in what they are.”




לפעמים אנשים הם יפים.
לא במראה.
לא במה שהם אומרים.
רק במה שהם.



"הלו? משטרה? כן, ספר גנב לי את הלב."

לפני 11 שנים•
★★★★★
•no fear
השליח

השליח

מרקוס זוסאק

במהלך שוד בנק ,אד נוכח בבנק עם חברו הטוב מארווין,הם מדברים שטויות ומעצבנים את השודד.הלה עושה טעות ואד גורם שהשודד יתפס.מרגע זה ואילך חייו מתהפכים.הוא "נאלץ" ע"י גורם בלתי ידוע להתערב בבעיות של אחרים,לחטוף מכות ולהסתובב עם כלי נשק (אקדח).

ספר חמוד שמתאים לתקופת הזו של השנה (ראש השנה).לי הפריע שהסופר בסוף הספר הסביר את עצמו ,למרות שברור לקורא למה המשורר התכוון.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•הנסיך הקטן
השליח

השליח

מרקוס זוסאק

לו יכולנו להסתפק בשורה אחת בחוות דעתנו - שורה שהייתה מקצרת את כל תהליך הקריאה, הייתי מנסה לעשות זאת כך:
"לא! ממש לא ברמה של רב המכר 'גנבת הספרים'." וזהו.
אולם, מה לעשות שהחיים אינם כה פשוטים, והסבר "בגוף הסרט" - חובה...
תוך כדי קריאה, נזכרתי בספר "אַיֶּלֶת הַמְּטַיֶּלֶת" ששם כזכור, איילת אוספת חיות חביבות הפונות אליה, ועוזרת להן להגיע למחוז חפצן.
ואילו כאן, "השליח" נשלח לעזור לאנשים הזקוקים לעזרה, ו"על הדרך" מוצא את עצמו מייחל לקבל את המטלות הבאות...
ודאי תשאלו, מה המיוחד בבחור רגיל, נהג מונית צעיר הגר בצריף, באזור מגורים גרוע, שנבחר לעזור לאחרים, אף שהעזרה הראשונה צריכה הייתה להיות לעצמו.
וכאן, אעשה מחווה ואעזור לכם: זה ממש לא חשוב לצורך ההבנה. ואם אתם ממש מתעקשים: תשובה לכך תקבלו בעמודים הראשונים (השוד) ובאחרונים (האבא).
ובכל זאת, מה כן יש בספר? ובכן, המסר העיקרי שמצאתי בספר, גם הוא בן שורה אחת:
"לעזור לנזקק בדברים קטנים, שעבורו הם יכולים להפוך בעצם לדברים גדולים..." זהו, מקווה שתמצתי נכון.
לסיום כל ההתפלספות, ובקיצור, מזכיר לי בדיחונת, שעבורה מספיקה...ניחשתם, שורה אחת:
למעשה אפשר לסכם כל חג יהודי במשפט אחד: "הם ניסו להרוג אותנו. הם פישלו. יאללה, בואו נאכל..."
שתהיה לכם קריאה מהנה.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•י. קליש
דירוג
3.0
לפני 14 שנים

“במהלך שוד בנק ,אד נוכח בבנק עם חברו הטוב מארווין,הם מדברים שטויות ומעצבנים את השודד.הלה עושה טעות וא”