ברור שקראתי אותו בגלל "גנבת הספרים" שאמנם נכתב אחריו, אבל זכה, בצדק, להצלחה (ואפילו לסרט). הסיפור פה הוא על חבורת צעירים בני 19 - 20 בעיירה אוסטרלית שכוחת אל, שהחברות בינהם מבוססת על הלא-יוצלחיות שלהם: זה מועדון מיוחד במינו, שאינו מקבל לשורותיו חברים מוצלחים. אד קנדי, גיבור הסיפור והמספר שלו, הוא נהג מונית, פראייר המסכים להיות מרמס לרגלי אמו הלא אוהבת, כישלון בסקס, מפנטז על נערה שבשבילה הוא "רק אד" המסכימה להיות ידידתו אבל לא אהובתו, וחברו הטוב ביותר הוא כלב בן 17. החיים לפי אד נראים משמימים וחסרי תקווה.
הכתיבה של זוסאק אופיינית וייחודית - לטוב ולרע. הוא משתמש בפאנץ' ליין תכוף, תכנים רגשניים, עושה מניפולציה על הקורא ובחלק מהמקרים הוא מצליח - הקורא (אני) מופתע ומזדהה. אבל ככל שהספר מתארך הוא מעייף וקצת משעמם. זו דוגמה מצויינת לזה שכתיבה טובה ואפילו רעיון ייחודי אינם מספיקים. הדמויות מעוצבות בהגזמה, הארועים לא סבירים, גם אם הסיפור הוא אליגורי ופנטסטי כמו "השליח". למרות שהספר אינו בהכרח ספר נוער, הרי חלק מהפתרונות לתעלומות כביכול נראה כמו פתרונות לא מספיק מתוחכמים של ספר נוער, כך גם המגמה של "סוף טוב".
עיצוב הספר גם הוא תומך בהיותו "ספר נוער": פרקים קצרים, כותרת מודגשת בראש כל ספר, שורות קצרות כדי להדגיש רעיון, רווח בין פיסקאות - כל מה שפעם היינו עושים בשביל "למתוח" טקסט לא מספיק ארוך כדי לרָצות את המורה...רק איורים חסרים פה.
זה לא ספר גרוע, לא משעמם, הרעיון יפה ומאד חיובי, עוסק במקום שיש לנו בחיי אחרים, ולאחרים בחיינו. זוסאק הוא אופטימיסט המאמין, כך נראה, בלעשות לימונדה מלימון, והוא אף כותב יפה וייחודי. וכמובן לא כל ספר יכול להיות "גנבת הספרים" שיש בו את כל הליקויים שמניתי לעיל, אבל יש בו עוד משהו ההופך אותו לספר בלתי נשכח, בניגוד לספר הזה, אותו כנראה לא אזכור עד סוף השבוע הבא.















