“את הספר הזה ראיתי בספריה, קניתי אותו, (מי ידע שאפשר לקנות ספרים בספריה) האמת בגלל שהסתקרנתי מהכריכה, אבל זכרתי שמרקוס זוסאק כתב את גנבת הספרים, אז לקחתי. ובאמצע הקריאה ראיתי שיש חתימה מהסופר בתחילת הספר, מ2009 כתיבה זה מדהים, מילים באמת יכולות לשנות את העולם. וזה שיש אנשים ששולחים את לחמם על פני המים, זה משנה עולמות. בקיצור, אחד הספרים היותר טובים שיצא לי לקרוא. אני בכלל רק באמצע הספר, אבל בגלל שהוא כל כך טוב בעיני, אני רוצה להחזיר אותו למודעות, גם כי גנבת הספרים הרבה יותר מפורסם, אבל השליח לא פחות טוב, וגם כי יש פה ציטוטים שמחייבים קריאה של הספר. והמסר שיוצאים מאיתו מהסיפור גם אם הסיפור עצמו מעט מוזר, שווה קריאה. אני בכלל קוראת את הספר הזה באנגלית, ואני מודה, זה מאתגר כי יש פה המון מילים שלא הבנתי בהתחלה, אבל כל כך נהניתי לקרוא את המקור ולא את התרגום. תקראו, תצאו עם אופטימיות וחום בלב שקשה להסביר. ממליצה בחום”

“אד קנדי הוא דביל. לפני שתתחילו להיכנס בי, תקשיבו עד הסוף. אם הייתם מנסים לכתוב רב מכר, איזו דמות ראשית הייתם בונים? א. יפה. ב. חכמה ג. מוצלחת ד. כל התשובות נכונות. זוסאק שובר את הכללים. אד קנדי הוא לא חתיך. הוא גם דיי טמבל, בקושי סיים תיכון. ומוצלח? לגמרי לא. רק בן תשע עשרה וכבר מרגיש שאין שום דבר 'שישבור את רצף כשלון חייו', עובד כנהג מונית, לא עשה שום דבר אמיתי בחיים, ואפילו לא מצליח להשיג את הבחורה שהוא אוהב, כי היא אוהבת אותו. (לא פספסתי מילה. זה באמת כך. תקראו ותבינו) אם תפגשו בחור כזה ברחוב, מה הסיכויים שתחשבו עליו משהו חיובי? שתרצו להיות ידידים שלו? שתזמינו אותו אליכם לארוחת ערב? ואם נרחיק עוד לכת, אם הבחור הזה יציע לכם – "בואו לסיבוב בתוך הראש שלי." תסכימו? בחיים לא. בקושי לבית שלו נסכים. בייחוד אם הכלב בסביבה. אבל זוסאק הצליח לגרום לי להיכנס לראש של אד, ולהתרשם עמוקות ממורכבות סמטאותיו. במבט מרחוק נראה שלבחורים כמוהו יש בטח במוח רק רחוב ראשי אחד, שבו מאוחסנים בערך שני ג'יגה של ידע מכל תשע עשרה שנות חייהם. אבל אם רק ניתן לאנשים הפשוטים האלה צ'אנס, נגלה שהם גוגל שלם של מחשבות מרתקות, רגשות אמיתיים ותכונות אופי מקסימות. - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - יש משהו בכתיבה של זוסאק, שנראה שהוא מצייר במקום לכתוב. המילים שלו מקוריות, כנות, וצבועות בצבעים שלא הכרתי עד היום. "אני כמעט אף פעם לא צופה בטלוויזיה, ולכן אני צופה מידי פעם בתמונה. זאת תוכנית לא רעה, באמת." "אני שומע את השם בראשי ומניח אותו בעדינות על פניה. הוא מתאים לה מאוד." "הרוח מעבירה אצבעותיה בשערי." "מחוסר בית זקן נעמד מולי בשקט עם זקנו, שיניו החסרות והעוני שלו. הבעתו מדממת." רואים? על זה דיברתי. על הדימויים המקסימים והכל כך ייחודים האלה. מרגיש לי כאילו זוסאק חלם להיות צייר ולא הלך לו, אז הוא החליט לצייר בעזרת מילים ואותיות. והוא עושה את זה כל כך טוב. - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - יש אימרה חמודה שאומרת: "לחיות זו פריבילגיה. רוב האנשים פשוט קיימים." מעולם לא הבנתי אותה כל כך טוב כמו הרגע שבו קראתי את הקטע הבא: "אני מרגישה שאתה מתרחק. השתנית מאז שכל זה התחיל." "השתניתי?" "כן. פעם פשוט היית קיים. עכשיו אתה מישהו, אד." - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - "אני הולך משם בתחושת פחד. פחד, מפני שאני לא רוצה שההלוויה שלי תהיה אומללה וריקנית כל כך. אני רוצה שיישאו מילים בהלוויה שלי. אבל אני מניח שזה אומר שאתה צריך שיהיו לך חיים." השבוע עליתי לקברם של סבא וסבתא שלי. היה יום יפה, ואני הלכתי לי בשביל, הסתכלתי על שתי המצבות שלהם שהציצו לעברי מהקצה, וחשבתי על היום שבו אולי יישאו אותי בשביל הזה בדיוק. אני יודעת, זאת מחשבה מוזרה בשביל אדם בן עשרים. אבל המקום הזה, כל אלפי האנשים הדוממים סביבך שפעם היו להם חיים, שפעם באו לכאן על שתי רגליים והיום הם רק זכרון ושיש – זה עושה לך את זה. לכן כל כך הבנתי את אד קנדי שהלך להשיג לעצמו חיים, כדי שיישאר ממנו משהו כשימות. חשבתי מה יגידו עליי כשאמות. והאם גם הנכדה שלי תגיע לפעמים להניח אבן על קברי. והאם יהיה לי משעמם שם לבד. והאם בעולם הבא יש קצת שוקולד. טוב, למען האמת על זה אני חושבת עכשיו. - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - "אנחנו יושבים על המדרגות הקדמיות, שחציין בצל וחציין בשמש. יצא שאני יושב בצד החשוך וטומי באור. סמלי למדיי, כשחושבים על זה. רציתי להישאר איתו על המרפסת עד שהשמש תזרח במלוא הבוהק על שנינו, אבל לא עשיתי את זה. אני מעדיף לרדוף אחר השמש מאשר להמתין לה." - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - לא מצאתי דרך טובה יותר לסיים את הביקורת עתירת – הציטוטים הזו, אלא בעוד ציטוט נפלא. "אם בחור כמוך יכול לעשות מה שעשית, אז אולי כולם יכולים. אולי כולם יכולים לחיות מעבר למה שהם מסוגלים לו." תחיו, אנשים. אל תתנו לעצמכם לעצור אתכם.”

“ברור שקראתי אותו בגלל "גנבת הספרים" שאמנם נכתב אחריו, אבל זכה, בצדק, להצלחה (ואפילו לסרט). הסיפור פה הוא על חבורת צעירים בני 19 - 20 בעיירה אוסטרלית שכוחת אל, שהחברות בינהם מבוססת על הלא-יוצלחיות שלהם: זה מועדון מיוחד במינו, שאינו מקבל לשורותיו חברים מוצלחים. אד קנדי, גיבור הסיפור והמספר שלו, הוא נהג מונית, פראייר המסכים להיות מרמס לרגלי אמו הלא אוהבת, כישלון בסקס, מפנטז על נערה שבשבילה הוא "רק אד" המסכימה להיות ידידתו אבל לא אהובתו, וחברו הטוב ביותר הוא כלב בן 17. החיים לפי אד נראים משמימים וחסרי תקווה. הכתיבה של זוסאק אופיינית וייחודית - לטוב ולרע. הוא משתמש בפאנץ' ליין תכוף, תכנים רגשניים, עושה מניפולציה על הקורא ובחלק מהמקרים הוא מצליח - הקורא (אני) מופתע ומזדהה. אבל ככל שהספר מתארך הוא מעייף וקצת משעמם. זו דוגמה מצויינת לזה שכתיבה טובה ואפילו רעיון ייחודי אינם מספיקים. הדמויות מעוצבות בהגזמה, הארועים לא סבירים, גם אם הסיפור הוא אליגורי ופנטסטי כמו "השליח". למרות שהספר אינו בהכרח ספר נוער, הרי חלק מהפתרונות לתעלומות כביכול נראה כמו פתרונות לא מספיק מתוחכמים של ספר נוער, כך גם המגמה של "סוף טוב". עיצוב הספר גם הוא תומך בהיותו "ספר נוער": פרקים קצרים, כותרת מודגשת בראש כל ספר, שורות קצרות כדי להדגיש רעיון, רווח בין פיסקאות - כל מה שפעם היינו עושים בשביל "למתוח" טקסט לא מספיק ארוך כדי לרָצות את המורה...רק איורים חסרים פה. זה לא ספר גרוע, לא משעמם, הרעיון יפה ומאד חיובי, עוסק במקום שיש לנו בחיי אחרים, ולאחרים בחיינו. זוסאק הוא אופטימיסט המאמין, כך נראה, בלעשות לימונדה מלימון, והוא אף כותב יפה וייחודי. וכמובן לא כל ספר יכול להיות "גנבת הספרים" שיש בו את כל הליקויים שמניתי לעיל, אבל יש בו עוד משהו ההופך אותו לספר בלתי נשכח, בניגוד לספר הזה, אותו כנראה לא אזכור עד סוף השבוע הבא.”

“דחיתי את קריאת הספר הזה במשך למעלה משנה. הסיבה בנאלית – החשש מההשוואה הבלתי נמנעת ל"גנבת הספרים" – אבל בסוף בין כל הספרים הממתינים להקרא הוא פשוט קפץ לי ליד. החלטתי ויהי מה שלא אערוך השוואת איכות עם "גנבת הספרים", אבל פטור בלא כלום אי אפשר: שתי העלילות מתרחשות בשולי העיר הגדולה – עיירה קטנה או פרוור. הגיבורים משתייכים למעמד הנמוך. הדמות המרכזית אינה מתבלטת באיכויות מיוחדות למעט אחת: העניין בספרים. המבנה דומה מאד וכך גם הסגנון. מכאן ואילך לא אזכיר עוד את "גנבת הספרים". אולי. כוחו של הספר הזה הוא, בעיני, בתיאור חברה מסוימת, דור צעיר , החי חיים ריקניים במה שהסופר מגדיר כ"עיירה עלובה". הגיבור, אד קנדי, מסתכל על חייו ממרום 19 שנות חייו ושואל את עצמו מה השיג עד כה והתשובה המוחצת שהוא נותן לעצמו "כלום ריבוע". הוא מספר זאת לשלושת חבריו הקרובים ביותר והנה תגובותיהם: "מארווין קרא לי קוטר אמיתי. אודרי אמרה לי שאני צעיר בעשרים שנה מכדי לסבול משבר אמצע החיים. ריצ'י הסתכל עלי כאילו אני מדבר בשפה לא מובנת". זה כנראה מה שיש לפריפריה באוסטרליה להציע...שום כלום בריבוע.... אפשר או לא לאהוב את הרעיון של הסופר להכניס שינוי בחיי גיבוריו - מה שמצא חן בעיני בספר הוא השינוי הדרמטי במידת ההכרות בין החברים – אד וחבריו בעצם אינם יודעים את הדברים המהותיים ביותר זה על זה למרות ההכרות הארוכה והמפגשים התכופים. במהלך הספר (גם) זה משתנה. מה מניע את אד לבצע את המשימות שהונחתו עליו? אכול רגשי חרטה ליד קבר אביו הוא מצטער על כך שבמהלך הלווית אביו, איש מבני משפחתו ובכלל זה הוא לא נשא נאום שיציג את הצדדים החיוביים שלו ולא רק את פן הלא יוצלח השותה לשכרה. אז מכה אותו כברק המחשבה שגם הוא רוצה שלאחר מותו יאמרו עליו משהו אך לשם כך, הוא מבין, הוא חייב שיהיו לו חיים.... המשפט המסיים את הספר הוא זה שבעצם מעמיד את כל הסיפור בפרספקטיבה הנכונה שלו – בעיני הוא מוצלח מאד. השורה התחתונה: הספר נועד (כמו גם גנבת הספרים משום מה) למה שמוגדר כבוגרים צעירים. האם המסר בספר הזה כבר לא רלבנטי למבוגרים שבנינו? מצאתי בו עניין מיוחד כי הוא מתאר באופן מרשים את הווי עיירות שכוחות-אל באוסטרליה (מסתבר שאוסטרליה היא לא רק סידני, מלבורן ופרת'). ולא, הוא בפירוש לא "גנבת הספרים". ספר מהנה, אבל האמת – לא ספר חובה.”

“את הספר הזה ראיתי בספריה, קניתי אותו, (מי ידע שאפשר לקנות ספרים בספריה) האמת בגלל שהסתקרנתי מהכריכה, אבל זכרתי שמרקוס זוסאק כתב את גנבת הספרים, אז לקחתי. ובאמצע הקריאה ראיתי שיש חתימה מהסופר בתחילת הספר, מ2009 כתיבה זה מדהים, מילים באמת יכולות לשנות את העולם. וזה שיש אנשים ששולחים את לחמם על פני המים, זה משנה עולמות. בקיצור, אחד הספרים היותר טובים שיצא לי לקרוא. אני בכלל רק באמצע הספר, אבל בגלל שהוא כל כך טוב בעיני, אני רוצה להחזיר אותו למודעות, גם כי גנבת הספרים הרבה יותר מפורסם, אבל השליח לא פחות טוב, וגם כי יש פה ציטוטים שמחייבים קריאה של הספר. והמסר שיוצאים מאיתו מהסיפור גם אם הסיפור עצמו מעט מוזר, שווה קריאה. אני בכלל קוראת את הספר הזה באנגלית, ואני מודה, זה מאתגר כי יש פה המון מילים שלא הבנתי בהתחלה, אבל כל כך נהניתי לקרוא את המקור ולא את התרגום. תקראו, תצאו עם אופטימיות וחום בלב שקשה להסביר. ממליצה בחום”

“אד קנדי הוא דביל. לפני שתתחילו להיכנס בי, תקשיבו עד הסוף. אם הייתם מנסים לכתוב רב מכר, איזו דמות ראשית הייתם בונים? א. יפה. ב. חכמה ג. מוצלחת ד. כל התשובות נכונות. זוסאק שובר את הכללים. אד קנדי הוא לא חתיך. הוא גם דיי טמבל, בקושי סיים תיכון. ומוצלח? לגמרי לא. רק בן תשע עשרה וכבר מרגיש שאין שום דבר 'שישבור את רצף כשלון חייו', עובד כנהג מונית, לא עשה שום דבר אמיתי בחיים, ואפילו לא מצליח להשיג את הבחורה שהוא אוהב, כי היא אוהבת אותו. (לא פספסתי מילה. זה באמת כך. תקראו ותבינו) אם תפגשו בחור כזה ברחוב, מה הסיכויים שתחשבו עליו משהו חיובי? שתרצו להיות ידידים שלו? שתזמינו אותו אליכם לארוחת ערב? ואם נרחיק עוד לכת, אם הבחור הזה יציע לכם – "בואו לסיבוב בתוך הראש שלי." תסכימו? בחיים לא. בקושי לבית שלו נסכים. בייחוד אם הכלב בסביבה. אבל זוסאק הצליח לגרום לי להיכנס לראש של אד, ולהתרשם עמוקות ממורכבות סמטאותיו. במבט מרחוק נראה שלבחורים כמוהו יש בטח במוח רק רחוב ראשי אחד, שבו מאוחסנים בערך שני ג'יגה של ידע מכל תשע עשרה שנות חייהם. אבל אם רק ניתן לאנשים הפשוטים האלה צ'אנס, נגלה שהם גוגל שלם של מחשבות מרתקות, רגשות אמיתיים ותכונות אופי מקסימות. - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - יש משהו בכתיבה של זוסאק, שנראה שהוא מצייר במקום לכתוב. המילים שלו מקוריות, כנות, וצבועות בצבעים שלא הכרתי עד היום. "אני כמעט אף פעם לא צופה בטלוויזיה, ולכן אני צופה מידי פעם בתמונה. זאת תוכנית לא רעה, באמת." "אני שומע את השם בראשי ומניח אותו בעדינות על פניה. הוא מתאים לה מאוד." "הרוח מעבירה אצבעותיה בשערי." "מחוסר בית זקן נעמד מולי בשקט עם זקנו, שיניו החסרות והעוני שלו. הבעתו מדממת." רואים? על זה דיברתי. על הדימויים המקסימים והכל כך ייחודים האלה. מרגיש לי כאילו זוסאק חלם להיות צייר ולא הלך לו, אז הוא החליט לצייר בעזרת מילים ואותיות. והוא עושה את זה כל כך טוב. - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - יש אימרה חמודה שאומרת: "לחיות זו פריבילגיה. רוב האנשים פשוט קיימים." מעולם לא הבנתי אותה כל כך טוב כמו הרגע שבו קראתי את הקטע הבא: "אני מרגישה שאתה מתרחק. השתנית מאז שכל זה התחיל." "השתניתי?" "כן. פעם פשוט היית קיים. עכשיו אתה מישהו, אד." - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - "אני הולך משם בתחושת פחד. פחד, מפני שאני לא רוצה שההלוויה שלי תהיה אומללה וריקנית כל כך. אני רוצה שיישאו מילים בהלוויה שלי. אבל אני מניח שזה אומר שאתה צריך שיהיו לך חיים." השבוע עליתי לקברם של סבא וסבתא שלי. היה יום יפה, ואני הלכתי לי בשביל, הסתכלתי על שתי המצבות שלהם שהציצו לעברי מהקצה, וחשבתי על היום שבו אולי יישאו אותי בשביל הזה בדיוק. אני יודעת, זאת מחשבה מוזרה בשביל אדם בן עשרים. אבל המקום הזה, כל אלפי האנשים הדוממים סביבך שפעם היו להם חיים, שפעם באו לכאן על שתי רגליים והיום הם רק זכרון ושיש – זה עושה לך את זה. לכן כל כך הבנתי את אד קנדי שהלך להשיג לעצמו חיים, כדי שיישאר ממנו משהו כשימות. חשבתי מה יגידו עליי כשאמות. והאם גם הנכדה שלי תגיע לפעמים להניח אבן על קברי. והאם יהיה לי משעמם שם לבד. והאם בעולם הבא יש קצת שוקולד. טוב, למען האמת על זה אני חושבת עכשיו. - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - "אנחנו יושבים על המדרגות הקדמיות, שחציין בצל וחציין בשמש. יצא שאני יושב בצד החשוך וטומי באור. סמלי למדיי, כשחושבים על זה. רציתי להישאר איתו על המרפסת עד שהשמש תזרח במלוא הבוהק על שנינו, אבל לא עשיתי את זה. אני מעדיף לרדוף אחר השמש מאשר להמתין לה." - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - לא מצאתי דרך טובה יותר לסיים את הביקורת עתירת – הציטוטים הזו, אלא בעוד ציטוט נפלא. "אם בחור כמוך יכול לעשות מה שעשית, אז אולי כולם יכולים. אולי כולם יכולים לחיות מעבר למה שהם מסוגלים לו." תחיו, אנשים. אל תתנו לעצמכם לעצור אתכם.”

“ברור שקראתי אותו בגלל "גנבת הספרים" שאמנם נכתב אחריו, אבל זכה, בצדק, להצלחה (ואפילו לסרט). הסיפור פה הוא על חבורת צעירים בני 19 - 20 בעיירה אוסטרלית שכוחת אל, שהחברות בינהם מבוססת על הלא-יוצלחיות שלהם: זה מועדון מיוחד במינו, שאינו מקבל לשורותיו חברים מוצלחים. אד קנדי, גיבור הסיפור והמספר שלו, הוא נהג מונית, פראייר המסכים להיות מרמס לרגלי אמו הלא אוהבת, כישלון בסקס, מפנטז על נערה שבשבילה הוא "רק אד" המסכימה להיות ידידתו אבל לא אהובתו, וחברו הטוב ביותר הוא כלב בן 17. החיים לפי אד נראים משמימים וחסרי תקווה. הכתיבה של זוסאק אופיינית וייחודית - לטוב ולרע. הוא משתמש בפאנץ' ליין תכוף, תכנים רגשניים, עושה מניפולציה על הקורא ובחלק מהמקרים הוא מצליח - הקורא (אני) מופתע ומזדהה. אבל ככל שהספר מתארך הוא מעייף וקצת משעמם. זו דוגמה מצויינת לזה שכתיבה טובה ואפילו רעיון ייחודי אינם מספיקים. הדמויות מעוצבות בהגזמה, הארועים לא סבירים, גם אם הסיפור הוא אליגורי ופנטסטי כמו "השליח". למרות שהספר אינו בהכרח ספר נוער, הרי חלק מהפתרונות לתעלומות כביכול נראה כמו פתרונות לא מספיק מתוחכמים של ספר נוער, כך גם המגמה של "סוף טוב". עיצוב הספר גם הוא תומך בהיותו "ספר נוער": פרקים קצרים, כותרת מודגשת בראש כל ספר, שורות קצרות כדי להדגיש רעיון, רווח בין פיסקאות - כל מה שפעם היינו עושים בשביל "למתוח" טקסט לא מספיק ארוך כדי לרָצות את המורה...רק איורים חסרים פה. זה לא ספר גרוע, לא משעמם, הרעיון יפה ומאד חיובי, עוסק במקום שיש לנו בחיי אחרים, ולאחרים בחיינו. זוסאק הוא אופטימיסט המאמין, כך נראה, בלעשות לימונדה מלימון, והוא אף כותב יפה וייחודי. וכמובן לא כל ספר יכול להיות "גנבת הספרים" שיש בו את כל הליקויים שמניתי לעיל, אבל יש בו עוד משהו ההופך אותו לספר בלתי נשכח, בניגוד לספר הזה, אותו כנראה לא אזכור עד סוף השבוע הבא.”

“דחיתי את קריאת הספר הזה במשך למעלה משנה. הסיבה בנאלית – החשש מההשוואה הבלתי נמנעת ל"גנבת הספרים" – אבל בסוף בין כל הספרים הממתינים להקרא הוא פשוט קפץ לי ליד. החלטתי ויהי מה שלא אערוך השוואת איכות עם "גנבת הספרים", אבל פטור בלא כלום אי אפשר: שתי העלילות מתרחשות בשולי העיר הגדולה – עיירה קטנה או פרוור. הגיבורים משתייכים למעמד הנמוך. הדמות המרכזית אינה מתבלטת באיכויות מיוחדות למעט אחת: העניין בספרים. המבנה דומה מאד וכך גם הסגנון. מכאן ואילך לא אזכיר עוד את "גנבת הספרים". אולי. כוחו של הספר הזה הוא, בעיני, בתיאור חברה מסוימת, דור צעיר , החי חיים ריקניים במה שהסופר מגדיר כ"עיירה עלובה". הגיבור, אד קנדי, מסתכל על חייו ממרום 19 שנות חייו ושואל את עצמו מה השיג עד כה והתשובה המוחצת שהוא נותן לעצמו "כלום ריבוע". הוא מספר זאת לשלושת חבריו הקרובים ביותר והנה תגובותיהם: "מארווין קרא לי קוטר אמיתי. אודרי אמרה לי שאני צעיר בעשרים שנה מכדי לסבול משבר אמצע החיים. ריצ'י הסתכל עלי כאילו אני מדבר בשפה לא מובנת". זה כנראה מה שיש לפריפריה באוסטרליה להציע...שום כלום בריבוע.... אפשר או לא לאהוב את הרעיון של הסופר להכניס שינוי בחיי גיבוריו - מה שמצא חן בעיני בספר הוא השינוי הדרמטי במידת ההכרות בין החברים – אד וחבריו בעצם אינם יודעים את הדברים המהותיים ביותר זה על זה למרות ההכרות הארוכה והמפגשים התכופים. במהלך הספר (גם) זה משתנה. מה מניע את אד לבצע את המשימות שהונחתו עליו? אכול רגשי חרטה ליד קבר אביו הוא מצטער על כך שבמהלך הלווית אביו, איש מבני משפחתו ובכלל זה הוא לא נשא נאום שיציג את הצדדים החיוביים שלו ולא רק את פן הלא יוצלח השותה לשכרה. אז מכה אותו כברק המחשבה שגם הוא רוצה שלאחר מותו יאמרו עליו משהו אך לשם כך, הוא מבין, הוא חייב שיהיו לו חיים.... המשפט המסיים את הספר הוא זה שבעצם מעמיד את כל הסיפור בפרספקטיבה הנכונה שלו – בעיני הוא מוצלח מאד. השורה התחתונה: הספר נועד (כמו גם גנבת הספרים משום מה) למה שמוגדר כבוגרים צעירים. האם המסר בספר הזה כבר לא רלבנטי למבוגרים שבנינו? מצאתי בו עניין מיוחד כי הוא מתאר באופן מרשים את הווי עיירות שכוחות-אל באוסטרליה (מסתבר שאוסטרליה היא לא רק סידני, מלבורן ופרת'). ולא, הוא בפירוש לא "גנבת הספרים". ספר מהנה, אבל האמת – לא ספר חובה.”