אזהרת ספוילרים קלים
שתי דמויות מופיעות על כריכה בהירה עם מראה מאובק מעט.
דמותו של שלד עם גפיים דקיקות וגלימה שחורה, פניי הגולגולת שלו מחייכות בזוועה ועיניו פעורות.
דמותה של ילדה, נערה צעירה אולי, המחזיקה בקלילות בשמלתה.
ידיהם העדינות נוגעות-לא נוגעות, אוחזות רק בקושי.
הם רוקדים. ריקודה של הילדה עם המוות. משחק מרהיב ועדין, מסקרן ופשוט, ולא מובן. הדיאלוג הזה קליל ומרפרף, אבל יש בו גם אימה. יש בו טעם מהיר ומעודן של סכנה מפעימה המעמיקה אל המקומות החזקים ביותר שלנו.
הילדה מתבוננת הצידה, מחייכת. לאורך הספר היא פשוט חיה את חיה. בזמנו של שלטון שעבר את שלבי הטירוף.
המרקם האנושי בספר הזה, הידידות המופלאה, הקשר החם, המרגש, העוטף הזה, הפכו את הספר ליצירה נדירה ביופייה ובעוצמתה. הדמויות בו נוגעות ללב בצורה יוצאת דופן, והמילים, המילים הגיעו אליי ממקום צלול כל כך, לכל צליל היה את מקומו.
בסופו של דבר, המוות הוא אנחנו. הוא התוצאה של חיינו. לא רק התוצאה האוטומטית, הישירה. המוות הוא לא רק חלקיק השנייה בו נחלשות הנשימות והעיניים מזדגגות. המוות נמצא בעולם שלנו, באנשים אהובים, בהרס, במילים. אולי מוזר לומר שהמוות חי. שהוא מתעתע, וחינני, ולעיתים גם אפור, תוצאת לוואי שולית.
אבל לרוב הוא לא רק העתיד, הוא גם ההווה. הוא מביט בנו, ומתקרב ומתקרב ומתקרב -
לפעמים.
יש בו סקרנות נפלאה ואיומה שמניעה אותו. והוא יודע, כמה אכזרית הציניות שבידיעה שבסופו של דבר הוא ייגע בהם, בנו, יחזיק בגופם.
הוא אלים, לא אובייקטיבי, רגשי. במוות יש סערה כלשהי. הוא נמצא בנו, וגם, כך כתב, משתקף אלינו מן הראי. הבבואה שלנו.
יש פה פיתוי עוצמתי מאוד. כתיבתו של המוות עשירה במילים ובפרטים, והוא בעל בחירה מדויקת וצבעונית.
המוות ססגוני. הוא מפליא וריק ופשוט ומריר ונמהר לפעמים עד כדי שיגעון.
והוא רדוף. המוות. במחשבות ובפחדים. המוות נקשר לדמויות.
הוא רואה אותם, והוא נושא אותם, יום-יום, בכל רגע. והעומס הזה, והכבדות, הזיכרון הזה, השברירי, מכווצים אותו. לאט לאט, הוא רואה עוד ועוד פנים יפות, עוד ועוד אנשים שקרוביהם יתגעגעו אליהם.
והוא לא עוצר. הוא לא מפסיק. והתהליך המייגע הזה שובר אותו. מעין עינוי איטי ואכזרי, הולך ונערם.
המפגש בין החיים למוות מצמרר, רבגוני ודל כל כך. נטול אמצעים וחסר אונים כל כך. לעיתים מטלטל, לעיתים מוזר בהיותו כל כך חסר ייחודיות.
המוות רוקד עם כולנו. כמעט נוגע בנו, משתעשע, מתקרב, מתרחק, מתקרב, מתרחק, מתקרב, מתקרב, מתקרב -
ילדים משחקים בחוץ. מחייכים, נופלים, בוכים, מתחבקים. המוות נמצא שם כל כך הרבה. הוא זה המספר את סיפורם.
על החיים היומיומיים שלהם, על השאיפות שלהם, על המשחקים, על האהבות, על עולמם.
גם על תשוקתם האובססיבית, על חוסר הזהירות הנואש לפרוץ החוצה, על ילדותם. גם אל הילדות הוא מתקרב ומתקרב -
לפעמים.
He walks away"
The sun goes down
He takes the day, but I'm grown
And it's ok, in this blue shade
"My tears dry on their own
איימי ווינהאוס.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
