ביקורת ספרותית על זכרונותיה של רקדנית מאת איזידורה דונקאן

---

בריקוד יש חושניות מפעימה, מעוררת ומטלטלת. יש בו את הדחף הזה, החם, הצמא, המיוזע, החייתי כמעט, להתחבר אל האדמה הגסה, הריחנית, היציבה.
יש את ההשתוקקות הזו, המביכה כמעט, של האצבעות לגעת בשמיים, לרחף. משהו קסום שנוגע ברגישות עדינה, להגיע עד התכלת, ולנוע שם, בעננים.
אבל בעיקרו הריקוד הוא המפגש ביניהם. מלא כמעט במיניות, בגלל היחסים האלו, בין השמיים והארץ, שיוצרים משהו חדש. מפגש של תשוקה ויצירה.

~~~

התחלתי לרקוד לפני למעלה מ-10 שנים. זה התחיל מחצאיות טוטו, בגד גוף ורוד וסרטים בשיער, שאיזידורה דאנקן כנראה הייתה מזדעזעת לראות. זה היה חומרי ולא טבעי ומעוות וגם די מתוק, שורה של ילדות קטנות עם ג'ל בשיער וגרביונים מתרגלות בריכוז. וזה באמת לא היה ממש ריקוד. זה היה לימוד של טכניקה בלבד, והקשר בין הגוף לתנועות אבד.
כשגדלתי קצת המשכתי עם הבלט. כמו כל הבנות מה שהכי רציתי היה לקבל כבר את הנעלי פוינט. בשביל זה עבדנו והזענו, כולנו רצינו את האישור הזה, שאנחנו מוכשרות, בוגרות, שאנחנו רקדניות טובות. כשקיבלתי אותן ועברתי לקבוצה של הגדולות (יחסית, בכל מקרה) זו הייתה בשבילי קפיצה משמעותית באימונים. השעות התרבו והפכו לאינטנסיביות ודורשות מאמץ גדול. גם האמבטיה החמה וההרפיה השאירו אותי עם שרירים תפוסים. לקח הרבה זמן להתרגל. אהבתי את ההחזקה בבאר תוך העלייה והירידה מן הפוינט לקול ספירותיה הנוקשות של המורה.
היא, המורה, אמרה לי פעם שאני אחת מאותן בנות-המזל שגופן מתאים בטבעיות לבלט, בניגוד לרוב.
ידעתי שזה אמור לשמח אותי, אבל מצאתי את עצמי חושבת יותר ויותר על המשפט הזה, שרק חלק קטן מאוד מהרקדניות בלט "מתאימות" לזה בטבעיות. ופתאום כבר לא רציתי. רציתי שהריקוד יהיה מותאם לגוף ולא להיפך. עזבתי את הסטודיו הזה והתחלתי ללמוד ריקוד מודרני, היפ-הופ וג'אז, ויותר מאוחר גם ריקוד חופשי ואימפרוביזציה.

כשקראתי את הספר חזרתי אחורה אל הסטודיו הישן שלי, אל השיחה הזאת עם המורה. חשבתי שדאנקן הבינה את הריקוד מההתחלה, והייתה בה את הידיעה הנחושה שהעמידה על האצבעות מעוותת ולא טבעית, שהנוקשות הלא טבעית הזו מנטרלת את האפשרות, האפשרות האמיתית לרקוד. הוצאתי את הנעלי פוינט הישנות, הקטנות שלי מהארון והעברתי יד על החלק השטוח. זה באמת כל כך מוזר, כל כך לא טבעי שהאמנות שאמורה להיות הקרובה ביותר אל הגוף התרחקה ממנו כל כך. בדאנקן הייתה את ההבנה הזאת מאז ומעולם. היא החלה לרקוד עם קצב הגלים, היא סירבה ללכת לשיעורי בלט קלאסי, הדבר היחיד שהיה באותה תקופה, היא ידעה על הקשר האינטימי, האמיתי והתמידי בין הריקוד לבריאה.

כיום הריקוד שלי קיים לא רק מתי שאני בסטודיו, הוא תמיד. אני קצת רוקדת ברחוב, וכשאני מחכה בתור, וכשאני מדברת בטלפון. זה משהו שנטבע כל כך עמוק, חקוק חזק כל כך פנימה.
בערבי קיץ, על החול, אני רוקדת וחושבת שאני מבינה למה דאנקן התכוונה, להחזיר את הריקוד אל הטבע.

~~~

ריקוד הוא רגשות טהורים, וההשתאות הזו מול עצמך, מול חוסר השליטה המוחלט והבלתי מעורער, מול ההפקרה הזו של הגוף לעולם, מול החשיפה הכנה, המכוערת לעיתים ומרהיבה לעיתים של חוסר האונים הכאוב הזה, המתחנן ונרמס, וצומח חזרה חסר גבולות באופן מעורר פליאה.

יש גם שיגעון ונורמאליות, וקו תפר דקיק ובלתי נראה ביניהם. והטירוף הזה, הבלתי מתפשר, של חזרה על אותם הדברים שוב ושוב ושוב.

והמגע הזה, הבריא, החולני, המרטיט ומזעזע ומרגש בגופים הנוטפים לידך, והמגע המוכר, המחוספס והשטחי של הרצפה, והכמיהה הזו מעלה, אל הלא נודע, וקו התפר הדקיק ביניהם, בו מתחולל הריקוד.

» ביקורות נוספות של Lali
» ביקורות נוספות על זכרונותיה של רקדנית