ביקורת ספרותית על עכשיו ברעש מאת יהודה עמיחי
ספר מעולה

---

רצפת הדירה שלי מלאה כמעט כולה בארגזי קרטון מתפקעים בחפצים, בגדים וספרים. אפשר לומר שכולם זיכרונות, כאלו ואחרים, והאוויר מהול בריח משונה של עזיבה, וגם קצת של מקום אחר. מוזר לראות את האריזות כאן. הדברים שנאספו הותירו מקומות ריקים והציגו את הלכלוך שהצטבר כאן במהלך השנים, מאובק וביתי מתמיד. לאחר עבודות ניקיון יסודיות, מלאות בניחוחות סבוני ניקוי ותלונות, נחשפו הקירות עם הצבע הדהוי והמקולף, ריקים כל כך. הדירה כבר קצת זרה לי. המחשבות על השכנים האהובים שלי ועל שגרת החיים כאן מהממות אותי בניקיון שלהן, ובתחושה הסטרילית, שנדמה שהופיעו להן יחד עם המטאטאים ודלי המים. ורק על המרפסת מבחוץ, עם אטבי הכביסה הצהובים, שנשברו כבר בקצוות, כמעט כולם, נשאר הסחרור החם הזה, של הגעגוע הקייצי והעצוב, על כל גווניו ושמחותיו הקטנות.

...רימו אותנו:
הדם הלא שפוך
זועק יותר
מן השפוך.


בדרך כלל אני לא אוהבת לקרוא שירה. לרוב זה מעייף אותי, ומשאיר בי תחושות עמומות של חוסר זיהוי של דברים שדווקא מוכרים לי בדרך כלל, ושאני אוהבת את תחושת המוכרות שלהם. את הספר הזה רציתי לקרוא הרבה זמן, מאז שקראתי ספר אחר של יהודה עמיחי, והדפים הישנים שלו דווקא נתנו לי באצבעות הרגשה קצת מוכרת, של זיהוי מרחוק אולי.

היום האלוהים התגלה לי
כך:
מישהו מאחורי עצם את עיני
בכפות ידיו:
נחש, מי זה?
התגלות

מסיכות וניחושים, ואולי יותר מזה, החורים הפעורים בין מקומות וארצות, וזמן וימים, ואהבה וזיכרון. הם אלו שמופיעים כאן בשירים, שמדברים על קיץ, ועל ילדו הקטן. הכל מרגיש כאילו היה מקומט ועכשיו נפרש במלואו, כל כך... מלא במילים, בעכשוויות של פעם.
מילים יבשות של התנהגויות יומיומיות, מלאות בהתרגשות ובגוף שני יחיד, שמוזכר - בפער - בין אביו לאימו, בין עצמו אליהם, ואל עצמו שוב, ואל השיר.
הכל מלא טקסיות וירושלים ואבני-מקדש. רחובות על מרחבים ומרחבי רחוב.

לשבור עכשיו
את המילים שבינינו
לרסיסים חדים...

אי שם עכשיו, ברעש של הגעגוע.

» ביקורות נוספות של Lali
» ביקורות נוספות על עכשיו ברעש