• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
מפוצלים

מפוצלים

מאת ורוניקה רוֹת

הביקורת של Lali

תמונה של Lali
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
2.0
מפוצלים

מפוצלים

מאת ורוניקה רוֹת

הביקורת של Lali

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
תמונה של Lali
הוצאה לאור:הקיבוץ המאוחד
שנת הוצאה:2012
סדרה:מפוצלים #1
קטגוריה:מדע בדיוני ופנטזיה
הקודמת
dror vaknin
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 13 שנים

“את הספר קראתי לפני שבוע בערך. סיימתי אותו תוך יומיים. יומיים שהספר לא זז לי מהיד. העולם של מפוצלים”

12/155
ביקורות על מפוצלים
הבאה
Reaper
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 11 שנים•1 דקות קריאה

קראת? נהנית? יאללה, למיחזורית!

אני מעדיפה כבר לזרוק בקבוקים בזמני הפנוי

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Skyler
Skyler
תמונה של הרמיוני
הרמיוני
תמונה של Pipes
Pipes
תמונה של behind the music
behind the music
תמונה של ג'ניה
ג'ניה
תמונה של ג'קס
ג'קס
ש
שי
תמונה של Stingray
Stingray
20קוראים|גיל ממוצע35|70%נשים

על המבקרת

תמונה של Lali

Lali

חברה מזה 12 שנים
21 ביקורות•554 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•ספרות מקורית
תמונה של Lali
Lali
חברה באתר מזה 12 שנים
ביקורות21
לייקים שקיבלה554
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת7מתח ריגול והרפתקאות2ספרות מקורית2

דיון על הביקורת

18 תגובות
Lali
Lali•לפני 11 שנים

על _ ו_ אין מה ל_ (השלימי את החסר XD)

~I-voice~
~I-voice~•לפני 11 שנים
אני דווקא אהבתי את הספר, בעצם את כל הסדרה.
Lali
Lali•לפני 11 שנים
אורגת הדיו ואריאל - תודה רבה! אוקיי אוקיי אופק ><
אופק
אופק •לפני 11 שנים

נו באמת יש לנו

אורגת הדיו
אורגת הדיו•לפני 11 שנים

קצר ולעניין XD

פשוט גאוני.
אריאל
אריאל•לפני 11 שנים
(אגודל מורם)
Lali
Lali•לפני 11 שנים

אייי אופק, חשבתי שיש לנו הסכם

אופק
אופק •לפני 11 שנים

חחחחח ענק, צודקת מה אני יכול להגיד

•לפני 11 שנים

כתבתי ברצינות ! והתכוונתי - דברים כדרבנות - קצר ולעניין ונכון. (גם אל תלמיד שלי שכותב קצר ומדוייק וקולע - זו תגובתי).

~
~•לפני 11 שנים

גם הבת שלי קראה ולא התלהבה

Lali
Lali•לפני 11 שנים

תודה סופ ותודה יאיר,

ועמיר - עריכה - תודה רבה גם לך :))
יאיר
יאיר•לפני 11 שנים
מצחיק!
•לפני 11 שנים

או. תודה

סהר
סהר •לפני 11 שנים

קטילה טובה XDD גם אני די סבלתי מלקרוא את זה,

למרות שהוא קריא מאוד, מרגישים את החיקוי בצורה מאוד גסה.
Lali
Lali•לפני 11 שנים

חבל לי להשקיע בלכתוב על הספר הזה. חחח תודה :)

זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 11 שנים
חחח זה כל כך גדול! XDXDXD תעשי טובה ותמחקי את השורה השנייה. זה יותר מדי ארוך...
א
אור•לפני 11 שנים

זאת לא ממש ביקורת, אבל הצחקת אותי ^^

ויקטוריה
ויקטוריה•לפני 11 שנים

...

חחחחח קרעת אותי! ומה שנכון נכון
18 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של Lali

עכשיו ברעש

עכשיו ברעש

יהודה עמיחי

רצפת הדירה שלי מלאה כמעט כולה בארגזי קרטון מתפקעים בחפצים, בגדים וספרים. אפשר לומר שכולם זיכרונות, כאלו ואחרים, והאוויר מהול בריח משונה של עזיבה, וגם קצת של מקום אחר. מוזר לראות את האריזות כאן. הדברים שנאספו הותירו מקומות ריקים והציגו את הלכלוך שהצטבר כאן במהלך השנים, מאובק וביתי מתמיד. לאחר עבודות ניקיון יסודיות, מלאות בניחוחות סבוני ניקוי ותלונות, נחשפו הקירות עם הצבע הדהוי והמקולף, ריקים כל כך. הדירה כבר קצת זרה לי. המחשבות על השכנים האהובים שלי ועל שגרת החיים כאן מהממות אותי בניקיון שלהן, ובתחושה הסטרילית, שנדמה שהופיעו להן יחד עם המטאטאים ודלי המים. ורק על המרפסת מבחוץ, עם אטבי הכביסה הצהובים, שנשברו כבר בקצוות, כמעט כולם, נשאר הסחרור החם הזה, של הגעגוע הקייצי והעצוב, על כל גווניו ושמחותיו הקטנות.

...רימו אותנו:
הדם הלא שפוך
זועק יותר
מן השפוך.


בדרך כלל אני לא אוהבת לקרוא שירה. לרוב זה מעייף אותי, ומשאיר בי תחושות עמומות של חוסר זיהוי של דברים שדווקא מוכרים לי בדרך כלל, ושאני אוהבת את תחושת המוכרות שלהם. את הספר הזה רציתי לקרוא הרבה זמן, מאז שקראתי ספר אחר של יהודה עמיחי, והדפים הישנים שלו דווקא נתנו לי באצבעות הרגשה קצת מוכרת, של זיהוי מרחוק אולי.

היום האלוהים התגלה לי
כך:
מישהו מאחורי עצם את עיני
בכפות ידיו:
נחש, מי זה?
התגלות

מסיכות וניחושים, ואולי יותר מזה, החורים הפעורים בין מקומות וארצות, וזמן וימים, ואהבה וזיכרון. הם אלו שמופיעים כאן בשירים, שמדברים על קיץ, ועל ילדו הקטן. הכל מרגיש כאילו היה מקומט ועכשיו נפרש במלואו, כל כך... מלא במילים, בעכשוויות של פעם.
מילים יבשות של התנהגויות יומיומיות, מלאות בהתרגשות ובגוף שני יחיד, שמוזכר - בפער - בין אביו לאימו, בין עצמו אליהם, ואל עצמו שוב, ואל השיר.
הכל מלא טקסיות וירושלים ואבני-מקדש. רחובות על מרחבים ומרחבי רחוב.

לשבור עכשיו
את המילים שבינינו
לרסיסים חדים...

אי שם עכשיו, ברעש של הגעגוע.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Lali
זכרונותיה של רקדנית

זכרונותיה של רקדנית

איזידורה דונקאן

בריקוד יש חושניות מפעימה, מעוררת ומטלטלת. יש בו את הדחף הזה, החם, הצמא, המיוזע, החייתי כמעט, להתחבר אל האדמה הגסה, הריחנית, היציבה.
יש את ההשתוקקות הזו, המביכה כמעט, של האצבעות לגעת בשמיים, לרחף. משהו קסום שנוגע ברגישות עדינה, להגיע עד התכלת, ולנוע שם, בעננים.
אבל בעיקרו הריקוד הוא המפגש ביניהם. מלא כמעט במיניות, בגלל היחסים האלו, בין השמיים והארץ, שיוצרים משהו חדש. מפגש של תשוקה ויצירה.

~~~

התחלתי לרקוד לפני למעלה מ-10 שנים. זה התחיל מחצאיות טוטו, בגד גוף ורוד וסרטים בשיער, שאיזידורה דאנקן כנראה הייתה מזדעזעת לראות. זה היה חומרי ולא טבעי ומעוות וגם די מתוק, שורה של ילדות קטנות עם ג'ל בשיער וגרביונים מתרגלות בריכוז. וזה באמת לא היה ממש ריקוד. זה היה לימוד של טכניקה בלבד, והקשר בין הגוף לתנועות אבד.
כשגדלתי קצת המשכתי עם הבלט. כמו כל הבנות מה שהכי רציתי היה לקבל כבר את הנעלי פוינט. בשביל זה עבדנו והזענו, כולנו רצינו את האישור הזה, שאנחנו מוכשרות, בוגרות, שאנחנו רקדניות טובות. כשקיבלתי אותן ועברתי לקבוצה של הגדולות (יחסית, בכל מקרה) זו הייתה בשבילי קפיצה משמעותית באימונים. השעות התרבו והפכו לאינטנסיביות ודורשות מאמץ גדול. גם האמבטיה החמה וההרפיה השאירו אותי עם שרירים תפוסים. לקח הרבה זמן להתרגל. אהבתי את ההחזקה בבאר תוך העלייה והירידה מן הפוינט לקול ספירותיה הנוקשות של המורה.
היא, המורה, אמרה לי פעם שאני אחת מאותן בנות-המזל שגופן מתאים בטבעיות לבלט, בניגוד לרוב.
ידעתי שזה אמור לשמח אותי, אבל מצאתי את עצמי חושבת יותר ויותר על המשפט הזה, שרק חלק קטן מאוד מהרקדניות בלט "מתאימות" לזה בטבעיות. ופתאום כבר לא רציתי. רציתי שהריקוד יהיה מותאם לגוף ולא להיפך. עזבתי את הסטודיו הזה והתחלתי ללמוד ריקוד מודרני, היפ-הופ וג'אז, ויותר מאוחר גם ריקוד חופשי ואימפרוביזציה.

כשקראתי את הספר חזרתי אחורה אל הסטודיו הישן שלי, אל השיחה הזאת עם המורה. חשבתי שדאנקן הבינה את הריקוד מההתחלה, והייתה בה את הידיעה הנחושה שהעמידה על האצבעות מעוותת ולא טבעית, שהנוקשות הלא טבעית הזו מנטרלת את האפשרות, האפשרות האמיתית לרקוד. הוצאתי את הנעלי פוינט הישנות, הקטנות שלי מהארון והעברתי יד על החלק השטוח. זה באמת כל כך מוזר, כל כך לא טבעי שהאמנות שאמורה להיות הקרובה ביותר אל הגוף התרחקה ממנו כל כך. בדאנקן הייתה את ההבנה הזאת מאז ומעולם. היא החלה לרקוד עם קצב הגלים, היא סירבה ללכת לשיעורי בלט קלאסי, הדבר היחיד שהיה באותה תקופה, היא ידעה על הקשר האינטימי, האמיתי והתמידי בין הריקוד לבריאה.

כיום הריקוד שלי קיים לא רק מתי שאני בסטודיו, הוא תמיד. אני קצת רוקדת ברחוב, וכשאני מחכה בתור, וכשאני מדברת בטלפון. זה משהו שנטבע כל כך עמוק, חקוק חזק כל כך פנימה.
בערבי קיץ, על החול, אני רוקדת וחושבת שאני מבינה למה דאנקן התכוונה, להחזיר את הריקוד אל הטבע.

~~~

ריקוד הוא רגשות טהורים, וההשתאות הזו מול עצמך, מול חוסר השליטה המוחלט והבלתי מעורער, מול ההפקרה הזו של הגוף לעולם, מול החשיפה הכנה, המכוערת לעיתים ומרהיבה לעיתים של חוסר האונים הכאוב הזה, המתחנן ונרמס, וצומח חזרה חסר גבולות באופן מעורר פליאה.

יש גם שיגעון ונורמאליות, וקו תפר דקיק ובלתי נראה ביניהם. והטירוף הזה, הבלתי מתפשר, של חזרה על אותם הדברים שוב ושוב ושוב.

והמגע הזה, הבריא, החולני, המרטיט ומזעזע ומרגש בגופים הנוטפים לידך, והמגע המוכר, המחוספס והשטחי של הרצפה, והכמיהה הזו מעלה, אל הלא נודע, וקו התפר הדקיק ביניהם, בו מתחולל הריקוד.

לפני 11 שנים•Lali
גנבת הספרים

גנבת הספרים

מרקוס זוסאק

אזהרת ספוילרים קלים

שתי דמויות מופיעות על כריכה בהירה עם מראה מאובק מעט.
דמותו של שלד עם גפיים דקיקות וגלימה שחורה, פניי הגולגולת שלו מחייכות בזוועה ועיניו פעורות.
דמותה של ילדה, נערה צעירה אולי, המחזיקה בקלילות בשמלתה.
ידיהם העדינות נוגעות-לא נוגעות, אוחזות רק בקושי.
הם רוקדים. ריקודה של הילדה עם המוות. משחק מרהיב ועדין, מסקרן ופשוט, ולא מובן. הדיאלוג הזה קליל ומרפרף, אבל יש בו גם אימה. יש בו טעם מהיר ומעודן של סכנה מפעימה המעמיקה אל המקומות החזקים ביותר שלנו.
הילדה מתבוננת הצידה, מחייכת. לאורך הספר היא פשוט חיה את חיה. בזמנו של שלטון שעבר את שלבי הטירוף.

המרקם האנושי בספר הזה, הידידות המופלאה, הקשר החם, המרגש, העוטף הזה, הפכו את הספר ליצירה נדירה ביופייה ובעוצמתה. הדמויות בו נוגעות ללב בצורה יוצאת דופן, והמילים, המילים הגיעו אליי ממקום צלול כל כך, לכל צליל היה את מקומו.

בסופו של דבר, המוות הוא אנחנו. הוא התוצאה של חיינו. לא רק התוצאה האוטומטית, הישירה. המוות הוא לא רק חלקיק השנייה בו נחלשות הנשימות והעיניים מזדגגות. המוות נמצא בעולם שלנו, באנשים אהובים, בהרס, במילים. אולי מוזר לומר שהמוות חי. שהוא מתעתע, וחינני, ולעיתים גם אפור, תוצאת לוואי שולית.
אבל לרוב הוא לא רק העתיד, הוא גם ההווה. הוא מביט בנו, ומתקרב ומתקרב ומתקרב -
לפעמים.

יש בו סקרנות נפלאה ואיומה שמניעה אותו. והוא יודע, כמה אכזרית הציניות שבידיעה שבסופו של דבר הוא ייגע בהם, בנו, יחזיק בגופם.
הוא אלים, לא אובייקטיבי, רגשי. במוות יש סערה כלשהי. הוא נמצא בנו, וגם, כך כתב, משתקף אלינו מן הראי. הבבואה שלנו.

יש פה פיתוי עוצמתי מאוד. כתיבתו של המוות עשירה במילים ובפרטים, והוא בעל בחירה מדויקת וצבעונית.
המוות ססגוני. הוא מפליא וריק ופשוט ומריר ונמהר לפעמים עד כדי שיגעון.
והוא רדוף. המוות. במחשבות ובפחדים. המוות נקשר לדמויות.
הוא רואה אותם, והוא נושא אותם, יום-יום, בכל רגע. והעומס הזה, והכבדות, הזיכרון הזה, השברירי, מכווצים אותו. לאט לאט, הוא רואה עוד ועוד פנים יפות, עוד ועוד אנשים שקרוביהם יתגעגעו אליהם.
והוא לא עוצר. הוא לא מפסיק. והתהליך המייגע הזה שובר אותו. מעין עינוי איטי ואכזרי, הולך ונערם.
המפגש בין החיים למוות מצמרר, רבגוני ודל כל כך. נטול אמצעים וחסר אונים כל כך. לעיתים מטלטל, לעיתים מוזר בהיותו כל כך חסר ייחודיות.
המוות רוקד עם כולנו. כמעט נוגע בנו, משתעשע, מתקרב, מתרחק, מתקרב, מתרחק, מתקרב, מתקרב, מתקרב -

ילדים משחקים בחוץ. מחייכים, נופלים, בוכים, מתחבקים. המוות נמצא שם כל כך הרבה. הוא זה המספר את סיפורם.
על החיים היומיומיים שלהם, על השאיפות שלהם, על המשחקים, על האהבות, על עולמם.
גם על תשוקתם האובססיבית, על חוסר הזהירות הנואש לפרוץ החוצה, על ילדותם. גם אל הילדות הוא מתקרב ומתקרב -
לפעמים.



He walks away"
The sun goes down
He takes the day, but I'm grown
And it's ok, in this blue shade
"My tears dry on their own

איימי ווינהאוס.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Lali
מאדם אתה ואל אדם תשוב

מאדם אתה ואל אדם תשוב

יהודה עמיחי

קטונתי מלבקר את יהודה עמיחי. מה שכתוב כאן הוא ללא סדר מכוון. אלו מחשבות בעקבות הספר. דברים שבחרתי לחלוק. אנסה לשתף אתכם במה שעלה בי. המחשבות על שירה, אדמה וזקנה, על מקום. מחשבות על בני אדם, מחשבות על מחשבות, מילים וסדר. מחשבות על מציאות. המציאות היא הכל ולא כלום. היא נתפשת בצורות שונות. היא אמורה להיות ישירה ופשוטה, אך בסופו של דבר, חמקמקה ושקרנית היא נותרת חשופה עד להבהיל, נוזלת בחלקלקות מבין האצבעות הכמהות שלנו, מותירה אותנו עם המילים, היכולות ברגע לברוא אינסוף מציאויות חדשות.

זיכרון ושכחה. האנשים האלו שחולפים כאן ואינם, הפתקים בכותל, מכווצים באפלולית, דחוסים, על יד האבנים. האבנים הן מודדות הגיל והשכחה, בנויות קרות זו על זו. ומהו זיכרון אם לא שכחה, ומהי שכחה אם לא תפילה שעוד לא נענתה.

עתיד.
"...הילד הקטן במיטתו חולם
שיהיה איש מצולה או איש רקיע
...ההצגה הגדולה שנקראת עתיד
מתחילה."
העתיד הוא רצף של ניגודים. העתיד הוא זיכרונות, ערבוביה של כאב והתפעמות.
העתיד הוא התחלה, שילוב של לכלוך ומחסור ודברי מאכל מזינים. אור ושקרים.

טיולים. אני רוצה לצאת לטייל בעולם, לראות דברים ולכתוב סיפורים ושירים. אני רוצה טיול גדול ואמיתי, טיול ועוד טיול ועוד טיול. ולא
"...הטיול הגדול האמיתי הראשון", אלא אי סדר, רק הבנות קטנות ותבוניות על העולם.

המרחק. לפעמים הזמן עוצר. זה קרה לי כשהייתי קטנה, ניסיתי לספור עד מיליון והתעייפתי. זה קורה לנו בשבריריות, כשאנחנו ערים פתאום לחוסר העקביות של העולם.

קילופים, קילופים, קילופים. אני רוצה שמישהו יבקר אותי, בתוך התפוח. שיבקע את הקליפה. עם סכין, בעדינות. וללא חתכים.

מדי פעם מופיעות בספר המילים "זיכרון אהבה", ואני ממשיכה לקרוא, מהורהרת.

כיעור. איך אפשר לכתוב בצורה מפליאה כל כך על הכיעור. על חוסר פיריון של רעיונות ומעשים, על אינטימיות שבגדה בך. אולי גם כאן יש ספייס, גם כשזה נדמה שלא, אולי פשוט לא שמתי לב. כך או כך זה מרגש, מלא בהסדרים מוזרים.

..."וסירוב העינב למות מר". התקווה שלנו, מצומקת לפירות קטנים ומתוקים.

לשפוט. כשאני קוראת ורואה את המילים - עדים ועדויות, ואת האדם שופט בכס זה נותן תחושה של הדר והוד, בתוך פשטות אותנטית של מקום.

כשקראתי שהכדור קופץ למציאות אחרת רציתי גם. הבנתי שכל שנייה עוברת, הדברים משתנים, הם זזים. השמירה על המקום שלנו בעולם היא באחריותנו הבלעדית. אפשר לנוע.

"...אני בנם של מקרה ושל גורל,
עכשיו יתום משניהם".
זהו האדם. מבולבל, פגיע, עצמאי ורגיש עד אין קץ.

שמש שוקעת. זה האתמול המכריז על המחר, או להיפך.

כשהזמן מאבד כמה דקות לזכותך אל תביט בשעון. זה הזמן להתנתק.

נסיעות ברכבת. למקומות שונים, ולפעמים גם לאותו מקום. ללא טביעת אצבע של אנוכיות וגאווה. רק קילופים ישנים, נטולי שריטות.

שני צדדים - פתוח וסגור. בכל מקום זה כך?

זיכרון ושכחה הם כמשהו חולף. על העטיפה מופיעות פנים. הקמטים שעל פניו, ללא ניתוחים או מתיחת העור, הם כאן תמיד. וכשימות האדם - הוא יחזור לצלמו.

***

זאת לא ביקורת. אלו המחשבות שלי. צירופי מילים רבים כאן הם מהספר, ורוב המילים עליהן כתבתי מופיעות בספר או שעלו אצלי במהלך הקריאה. זה נכתב לא מסודר במשך די הרבה זמן, לפני כמה חודשים כשהייתי מאושפזת בבית חולים וזה היה הספר היחיד שהיה אצלי. אין לי עליו הקדשה, אבל אני מנסה לדמיין מי היה מקדיש לי את הספר הזה, ומה הוא היה כותב. מילים.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Lali
פלא

פלא

ר"ג' פלאסיו

אנחנו מבקשים את עזרתכם בחיפושים אחרי 3 ילדים, ועוד אינספור פוטנציאליים.

האם ראיתם את הילדה הזאת?
קוראים לה שירן אלימלך והיא בת 13, ונראית כבר לגמרי כמו פרחה. הבגדים שלה קצרים וצמודים מדי, האיפור שלה בולט מדי. יש לה בפה מסטיק ורוד מדי ותמידי מדי. שירן אומרת אומייגאד על כל דבר ומוסיפה את סיומת ה-וש הידועה, כמו רוב הפרחות שאנחנו מכירים. כשהיא מדברת עם חברות, השירן אלימלך הזאת, היא תמיד תאמר "חיים שלי בלב יפה אחת!!1" או משהו בסגנון. היא מפלרטטת עם בנים ונמרחת עליהם עם הגופיות ספגטי שלה. חוץ מזה, היא לובשת טייץ חצי שקוף כאילו בטעות, אבל כולם יודעים שהיא מחפשת צומי, הזונה.
שירן אלימלך כל היום עם האייפון שלה, מסמסת בציפורניי-מניקור-חדש. כל היום היא רק מעלה עוד ועוד תמונות עם הביקיני שלה, שיראו את הגוף, את העגיל בטבור. היא עפה על עצמה לגמרי, שירן אלימלך. האמת, סתם עוד ילדה מממלכתי ב'. פרחה. אין מה להגיד.

האם ראיתם את הילד הזה?
שמו הוא אבנר כספי, הוא עוד מעט בן 15. לפני כמה שנים המילה היחידה שהוא אמר הייתה בצרפתית והוא רק חזר עליה שוב ושוב, למרות שהוא כבר היה בכיתה ד' כשזה קרה. הוא קרוע לגמרי, דפוק על כל הראש. שמעתי שהוא שותה וודקה עם החברים השרוטים שלו, אבל בבית ספר הוא מנסה להיות נורמאלי, למרות שרוב הילדים יודעים שהוא קצת לא בסדר. הוא טחון לגמרי, מפוצץ כסף, אבל סנוב שאין דברים כאלה ואף פעם לא מזמין אליו הביתה, לא נאה לו. הוא מסוג הילדים שמעמידים פנים שהם קצת מדוכאים, אבל רק עד גבול המגניב. אבנר כספי גם לא מביא אוכל לבית ספר, ויש שמועות בקשר למשפחה שלו. אחותו בכלל מוזרה, הרגשות שלה מנותקים ממנה, היא כמו איזה רובוט. בקיצור, אבנר הזה, תכל'ס, מחוק כזה יש בכל כיתה כמעט.

האם ראיתם את הילדה הזאת?
השם הוא שירה גנות. היא באמצע. יש לה שיער כהה ועיניים חומות. היא עדינה כזאת, צוחקת בקול רם מדי. יש לה כמה חברות טובות. היא בסדר גמור, שירה, אתם יודעים, אחלה בנאדם. לפעמים קצת חופרת, אבל בסדר. באמת ממש בסדר.

אנחנו מבקשים עזרה בחיפוש ילדים אלו. יש להם סיפור, הם חיים בעולם הזה. האם ראיתם אותם? לא? את מי כן ראיתם? מה, רק ילד עם עיוות בפנים? כמובן, זה חשוב מאוד. צריך לעורר תשומת לב למקרים כאלו, מובן מאליו.
תודה רבה לכם.

הילדים לא נמצאו, מעטים האנשים שהבחינו בהם. תשומת לב יכולה להיות במקרים רבים שלילית ואכזרית, אבל עבור ילדים כמו אוגוסט - היא תמיד קיימת.

לו רק היו רבים יותר המתייחסים לפרחה מהממלכתי שמתמודדת עם דימוי גוף שגוי, לאבנר הקצת דפוק, שהמקום האחרון שהוא רוצה להיות בו הוא ביתו, ולשירה, שהיא לגמרי בסדר. אבל כנראה הרבה יותר קל לכתוב על הדוגמאות הקיצוניות עם המשפחות המקסימות והתומכות. ואיפה החלק בסיפור שאותו דווקא ג'וליאן מספר, ואיפה מירנדה, שרק בגללה הספר הזה היה שווה את זה.

במקביל לתשומת הלב שאנו נותנים לילדים כמו אוגוסט, בואו ננסה לראות אם אנחנו רואים גם את שאר האנשים, שלא החיצוניות שלהם מפריעה לראות את פנימיותם ואת אופיים, אלא להיפך.

אלוהים הוא בסיפורים הקטנים.

***

You see things, you keep quiet about them. And you anderstand. You are a wallflower.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Lali
טירת הזכוכית

טירת הזכוכית

ג'אנט וולס

זה כמו שיר ערש לתינוק
הוא לא יודע למה
הוא נרדם בלי שאלות

כך שרים כנסיית השכל (המילים של רן אלמליח). מתי זה קורה בחיים, שההורים שלך מכסים אותך בלילה בשמיכה עד הצוואר וככה, פשוט, נרדמים, כי זה מה שיש, ומה שיש הוא טוב. ויש בזה שלווה קסומה, של משפחתיות, קרבה, בית. ותמימות. כי יש לנו לא ארמון עצום, ולא את כל הכסף שבעולם, וזה לא מסנוור עד השתאות, זהו האושר הצנוע - ממלכת הילדות.
תקוות גדולות יכולות להיות מסוכנות. זוהי טירת הזכוכית. היא גדולה כל כך, גדושה כל כך. תקוות ושאיפות, שמיים כחולים וצלולים, חלומות.

מי מאיתנו לא מפחד לחלום? את החלומות הפרועים ביותר, המאושרים, ההזויים, אלו שבאמת... הם דפוקים, משוגעים לגמרי, מהיסוד שלהם הם מטורפים. אני חושבת שרוב בני האדם מפחדים לחלום, לחלום באמת. ולמה? אולי כי אנחנו יודעים, איפשהו שם מהבהב לנו קצת בראש, שכשחולמים משהו בגדול, משהו מהחלום באמת קורה, ונכנס לנו לחיים. ובעצם, למרות שאנחנו מתלוננים ורוטנים, ואוהבים להגיד כמה זה קשה, השגרה הזאת, וכמה זה לא נוח, ולא נכון לחיות ככה, אנחנו מפחדים, מפחדים מהשינוי, מהלא ידוע. אנחנו אוהבים קצת בסתר ליבנו להיות מתורגלים, ושקטים, ואולי קצת מדוכאים על ידי הכוח הזה, כוח שאנחנו נושאים עינינו אליו למרות שאנחנו מקורו, הכוח שכופה עלינו להמשיך. עוד יום, עוד יום, עוד אחד.

יצאתי מהרבה שגרות בחיים שלי, וזה חסר. זה חסר לי כי אני מתגעגעת, אני מתגעגעת המון למה שאין לי, מה שהיה לי פעם, ואפילו למה שלא היה. האם יש שגרה אחת? אפשר לקרוא גם לשינויים שגרה? לחיי מעברים ונדודים?

טירת הזכוכית היא פסגת החלומות. היא גדולה, נוצצת ומרהיבה. הבוהק שלה נשקף מן המילים. בשפה עשירה ומדויקת מאוד, מלאת תובנות עצמיות חושפת וולס את סיפורה המיוחד. בכנות מטלטלת היא כותבת בשטף זהיר את קורותיה. היא לא מסתירה את הכיעור, ולא מתפתה להיסחף, או לבחור להציג דברים בצורה לא מאוזנת. המינימליסטיות מאפשרת לראות את הסיפור הרחב, מלא העוצמות הזה בצורה כל כך אמיתית. ויש בו צדדים קהים, של חוסר תפקוד, ואחריות, ושאלות נוקבות שגם אני, וכנראה בעיקר הורים שקראו את הספר מתמודדים איתן, על חינוך, ועל מה באמת טוב לילדים, והאם החיים הם הרפתקה גדולה.

טירת הזכוכית היא החלומות שלי, ואני רואה את איך שהם שבירים, ויכולים להתנפץ בקלות נוראה כל כך. ואת איך שהם יכולים לנצוץ, ולהתעלות אל הנודע. וזהו הסיפור הזה. בריאליסטיות צובטת לב מספרת וולס על המסע המתעתע, המטורף, מלא האפשרויות הזה, ומשקפת לנו עולמות שונים בתוך אותו עולם, שבתחילתם ישנה ילדה שקופצת עם הידיים באוויר. מעלה, מעלה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Lali
הקייטנה של קנלר

הקייטנה של קנלר

אתגר קרת

לפני 3 וחצי שנים

****

אח שלי היה בערך בגילי.
נכנסת לחדר שלו, שמסריח בחריפות מאלכוהול. עשן של סיגריות.
זיכרונות מציפים אותי במערבולות חזקות. לפני כמה ימים הוא חזר שיכור מת, היה ברור שהוא לא יזכור איך הוא חזר הביתה. לפני יומיים הוא בא אליי בלילה למיטה. חבשתי לו את הידיים. יש לי סחרחורת כשאני נזכרת בעומק, בכמות הדם.
אתמול התעוררתי בכאב. מהסוג שלא נגמר. הלכתי לחדר שלו. שוב, סיוטים. הוא משך אותי אליו. מחבק. רועדת, נצמדת. השמיכה הייתה מלוכלכת וספוגת זיעה, אבל אני נצמדתי אליה, מנסה להירגע.
ואז אי אפשר לישון, מדליקים ב-4 את האור החזק מדי. מה עושים. אין כוח לצאת לסיבוב. גם לים לא. אח שלי מסיט את הוילון, פותח את החלון. קר. רוח חזקה. לא יוצאים. מדליק סיגריה ושואף חזק, מכווץ את השפתיים מסביב. מופיעות הגומות שלו בלחיים, שמחזירות אותו לרגעים למה שהוא באמת, נער מתבגר. קצת ילד.
הוא מסיים את הסיגריה ולוקח לידיים את הספר הכסוף. הקייטנה של קנלר. הכרתי את השם. אח שלי קורא אתגר קרת כל הזמן. הוא לא מפסיק להגיד שהסגנון שלו אחיד מדי, שהוא הקלישאה של עצמו, מה לא. אבל תמיד קורא אותו.
"הם כולם כאלה מין אורחים לרגע. נשארים רק יום וחוזרים חזרה לגיהינום". הוא קורא לי, ואני לא בדיוק מבינה אבל גאה שהוא משתף אותי במשהו כזה, שהוא כל כך פרטי, וכל כך שלו.
לא ישנו עוד באותו הלילה. הוא קרא לי סיפורים. הקול שלו היה צרוד מעישון ומחוסר שינה. העיניים קצת אדומות. בשיער מבולגן ובמחשבות גועשות הגעתי לעולם סוריאליסטי. דרך הידיים החשופות, המצולקות, של אחי שמעתי על הקייטנה של קנלר, על מין עולם של אנשים אחרי שגמרו בהתאבדות. ושמעתי על הנהג אוטובוס. בסוף כיבינו את המנורה, היה כבר אור בחוץ. נרדמנו, בלי חלומות.
זה היה המפגש הראשון שלי עם אתגר קרת, ברגעים האינטימיים ביותר שלי. חולשות, פחדים, כמיהות ותקוות. בלילות הבאים עשינו את זה שוב לפעמים, מתנחמים לרגעים ונפצעים לעיתים, נמשכים אל השפה הישירה של אתגר קרת, אל הממשיות שבדברים. לא מחפשים סב-טקסט, שותקים. מחייכים קצת יחד אל הדבר האמיתי שמצאנו. בלי לתת את הכל, כי לפעמים חלק מספיק, גם.

****

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Lali
סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

ג'יי. קיי. רולינג

אם שואלים אותי על רגעים אהובים מהחיים שלי הדבר הראשון שעולה לי הוא זיכרון מתוק ותמים, זיכרון ילדותי שלא התבגר לי בראש מעולם. הזיכרון הוא בוקר חורפי שבו אני לבושה בסוודר חם ועוטף ואימא מכניסה את האצבעות הקרירות שלה בין השרוול הצמרירי לגוף שלי ומושכת את השרוול של החולצה הדקיקה התחתונה עד לכף היד ואני מתפתלת ומצחקקת, מדגדג אימא, מדגדג.
הזיכרון השני שעלה לי בראש הוא יומולדת 10 שלי. קיבלתי ספר וחיבוק, והייתי מאושרת. קרעתי בציפייה את הנייר הירוק של סטימצקי וראיתי את העטיפה. כבר שמעתי על הספר, כמובן, היה קשה לפספס, אבל איכשהו הוא תמיד נמצא איפשהו ברקע, ולא ממש חשבתי לקרוא אותו מעולם. אבל עכשיו זה ישתנה, מתנה זאת מתנה, והציור של הרכבת האדומה על הכריכה בהחלט משך אותי. ועכשיו הזיכרונות מתערבבים.
אני נוסעת לירושלים בחורף מושלג, מסתובבת ברחובות ומנסה לדמיין שזאת הוגסמיד, ושרק אני רואה את זה, כי כולם סביבי מוגלגים.
אני מכינה שוקו משוקולד ולא משוקולית, נהנית מהרגעים נוטפי השחיתות ואפילו מתפנקת עם קצפת מעל, לוקחת את הספל הגדול למיטה ומתכרבלת בשמיכה הרכה, עם הספר החדש, המופלא.
וזיכרון אסוציאטיבי אחרון נכון לעכשיו הוא חיבוק התודה על הספר למי שנתן לי אותו. חיבוק ענק שבו ניסיתי להראות מה המתנה הזאת בשבילי.

גדלתי עם הסדרה הזאת, והיא ליוותה אותי. יחד עם שירים אהובים, מאכלים עם טעם של בית וחברים קרובים גם הסדרה הזאת בשבילי הייתה בסיס מסוים. הייתי חוזרת אל הארי פוטר בהמון הזדמנויות, ועדיין אני מוצאת את עצמי מצטטת משם פעמים רבות בחופשיות.
אני לא אגזים אם אגיד שהארי פוטר הוא סוג של בית שני בשבילי. הוא מדגיש את הטוב והיופי שיש בקריאה.

זה לא מובן מאליו שספר הוא כל כך מכיל שהוא מאפשר לך להתבגר בזמן קריאתו.

הספרים האלו, החכמים, הקסומים, המפתים הם יפים כל כך, מלאים כל כך, שהם הפכו לזיכרון מתוק מלפני שנים. אבל הם לא רק נוסטלגיה, כי בכל רגע אני יכולה לקחת אחד משבעת ספרי הסדרה ולשקוע בעולם הזה שלי, מגיל 10, אבל גם קצת מעכשיו.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Lali
מחפשים את אלסקה

מחפשים את אלסקה

ג'ון גרין

ספוילרים בביקורת

****

זאת הייתה תאונה, ואני חיכיתי, הסתכלתי. אני לא יודעת למה בדיוק חיכיתי, אבל אני זוכרת את הרגשת הציפייה. חיכיתי יותר מדי זמן. לא התקשרתי למד"א, פשוט הסתכלתי. הסתכלתי וניסיתי בכל הכוח להבין שהאדם הזה הוא אבא שלי. בסוף התחילו קולות של סירנות, ואח שלי התקשר לפלאפון של אבא שלי, ואני ניסיתי להבין מה זה אומר ומה הוא יודע כבר. לא עניתי. אחד האנשים שהצטופפו לידנו הוציא את המכשיר הרוטט מהכיס של האיש ששכב על הכביש בחוסר אונים ונתן לי אותו, ורק אז, כשהוא הוציא בטעות גם חבילת סוכריות מנטה שהיו לו בכיס תמיד כדי למנוע את הריח של העישון הבנתי שזה אבא, באמת אבא. זה כבר היה מאוחר מדי.

ילדים לא אמורים להסתכל על ההורים שלהם גוססים ולא לעשות כלום, אבל זה מה שקרה לי, וזה גם מה שקרה לאלסקה.
הרגע שתמיד מתקשר לי לזיכרון הזה הוא כמה שנים מאוחר יותר, כשדיברנו בבית ספר בשיעור חברה על מה היינו עושים בשביל ההורים שלנו. כולם אמרו שהם היו עושים "הכל". לא יכולתי לענות על השאלה הזאת. אני לא עשיתי הכל.

הדמויות בסיפור הן דמויות לא-בשלות שנעשה ניסיון ברור להציג אותן ככאלו. יש בהן פגמים וסתירות, וג'ון גרין הוא ללא ספק לא כותב שמזלזל בצורה בוטה בקוראיו, אבל זה לא מספיק. כמעט שאין בהן הפתעות (אולי האהבה הכי גדולה שלי בספרים) ויש בהן עומק כדמויות, אבל לא כבני אדם. הן משחקות טוב מדי את התפקיד שלהן בספר, כמו שחקן שמסתמך יותר מדי על הטקסט. והן חוזרות על עצמן. הן מקסימות ושנונות ומרתקות לפרקים, והן ממש לא משעממות, אבל אין בהן את חוסר המושלמות הכמעט בלתי נסבל וההכרחי הזה. הן יצירה בוסרית ובוגרת של סופר שאוהב לכתוב, ואוהב שאוהבים אותו, ומרגישים את זה.

ואלסקה - מה אומר מה אגיד, הכל נכון, היא לא אמינה, לא קורים דברים כאלו, היא דמות שלא הייתה נכנסת לעולם המתורגל עד אימה שלנו, ואפשר לומר שהספר הזה מנסה להפיל את הקוראים בצורה חריפה יותר מב"אשמת הכוכבים". אבל היא שבתה את ליבי, בסיפור הזה, הסיפור שלנו, על חוסר התפקוד המזעזע, ועל האשמה החדה, הפוצעת, ועל ההתמודדות, או חוסר ההתמודדות, עם החיים שאחריי.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Lali

ביקורות נוספות על "מפוצלים"

מפוצלים

מפוצלים

ורוניקה רוֹת

****




"שלום גאיז אנד גירלז בסדנה לכתיבה יוצרת! מיי ניים איז ורוניקה רות, נולדתי בשנת 1988, ואני לא רוצה לעבוד שוב אפילו וואן סינגל דיי בימי חיי. קראתי את "משחקי הרעב", אפילו פעמיים (טוב, עשרים ושש פעמים), וחשבתי לעצמי, היי, גם אני יכולה לכתוב כזה! איי אם דה שיט, מאן!

כי מה אני צריכה, פור גאד סייקס? עולם עתידי, אחרי חורבן של מלחמה נוראה (אמרו לי שקוראים לזה דיסטופיה אבל אני לא מתה על מילים ארוכות), אני אמציא לו כמה חוקים שרירותיים כדי שיהיה מעניין... אוקיי, כל האנשים שנשארו בחיים מחולקים לארבעה... לא, חמישה פלגים - בעיקר כי מחוזות היו לנו במשחקי הרעב ואסור שזה יהיה דומה, רייט? - לפי ה...אופי. יס, דאטס רייט! לפי האופי. מי שאוהב להילחם יהיה ב"אומץ לב"! מי שאוהב לעזור, יהיה ב"הקרבה עצמית", מי שחכם יהיה ב"אוריינות" וכן הלאה, יו גאט דה בייסיק איידיאה. ואי אפשר לעבור מפלג לפלג. אסור! וואנס בחרת, בגיל 16, דאטס איט, פור לייף! כי לכל אחד יש רק תכונה אחת בולטת. למשל אצלי, זה לגנוב רעיונות, לשנות כמה דברים, ולעשות כאילו זה ממש אוריג'ינל. לונג סטורי שורט, אי אפשר להחליף פלג באמצע. איזה מתח, אני מתה.

אוקיי, פה נכנסת הגיבורה. נערה בת 16, יפה טו דיי פור אבל שלא יודעת את זה, והיא ממש טובה, בחץ וקשת.. או, לא, רגע, אה, כן - השלכת סכינים! פאר אינף... . היא אמיצה, ויש לה מנהיגות. ויש שמה גם מישהו חתיך. עם סוד אפל. זהו. מתאהבים, ידה ידה, ורוצים להרוג אותה בגלל שיש לה כמה יכולות, לא רק אחת! היא גם אמיצה וגם טובת לב וגם רוצה לעזור! זה ממש מאיים על העולם! ועל האחדות של הפלגים! היא מפוצלת! וואו! את זה לא היה בהנגר גיימז, אה?? סאק מיי דיק סוזן קולינס, יאה!

מה? זה לא מחזיק וואטר? כי אין היגיון בחמישה פלגים ובכל המבחנים המטופשים שהם עוברים? מה? וזה שיש לה כמה יכולות זה בעצם טוב אז למה שירדפו אחריה? ויש זיליון הולז בעלילה? מה פתאום, בולשיט. קידז וויל לאב איט. אין להם שכל! מספיק שיש ביוטיפול הירו, איזה חתיך, עולם עתידני, היא נלחמת באיוויל, וחשבון הבנק שלי יהיה מיליונרית.

יאללה, תקנו, טינאייג'רז, תקנו! זה טרילוג'י! אז זה שלוש ספרים, במחיר שלושה. כדאי!"


****

(מצטער אם פגעתי, וזה)

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
מפוצלים

מפוצלים

ורוניקה רוֹת

כקוראת ספרי נוער למודת ניסיון ובתור שירות לציבור עליי להתריע מפני מגיפה.
זה התחיל ב"משחקי הרעב", אותו קראתי בהנאה רבה ובלי שום חשד. המשיך עם הספר "אגדה" שקראתי במשך כל הלילה במקום לישון. כאשר קראתי את "הבחירה" על רצפת החנות צומת ספרים (נכון שאני לא היחידה שעושה את זה?) אחד מהקטעים היה כל כך מעורר מחשבה שהפסקתי לקרוא ובהיתי באוויר בחיוך אווילי, עד שאחד מהמוכרים שאל אותי מה קורה.
מה משותף בין כל ספרים אלו? תנו לי לסכם בקצרה. כל ספרים אלו הם (נסו להגיד את זה בנשימה אחת): טרילוגיות-המתארות-דיסטופיה-ובה-שלטון-אכזר-שולט-ונגדו-מתקוממת-הגיבורה-האמיצה-בת-העשרה-בעודה-מתלבטת-בין-שני-נערים-נאים-המאוהבים-בה-נואשות. אני מחפשת דרך שנונה ומקוצרת לתאר ספרים כאלה, אשמח להצעות.
עד שפתחתי לראשונה את הספר "מפוצלים" כבר הספקתי לצבור ניסיון, והיום אני יכולה להריח ספר כזה ממרחק ולהשליכו מידיי בהבעה למודת סבל. לכן, כאשר הדבר הראשון שחשבתי כשקראתי את הספר היה "לאיזה עולם הכניסו אותי הפעם?" הבנתי שמשהו מסריח כאן וסגרתי אותו בהפגנתיות.
אז בסוף קראתי אותו. ובכן ההתחלה לא הייתה משהו, אבל מהאמצע הספר נהיה גרוע ממש.
והרי מגרעותיו של הספר ועיקרן תחילה:
עונה להגדרה שהזכרתי מקודם, שמוצתה עד דק.
עלילה לא מתוחכמת כפי שהיא מתיימרת להיות.
דמויות שלא ניתן לאהוב (מבטיחה שניסיתי).
סיפור אהבה צפוי להחריד.
בכלל כל העלילה צפויה להחריד.
דיונים פילוסופיים שלא פותחו מספיק.
בקיצור, טעויות מרצפות את הספר כמו לבנים במדרכה. לא פלא שהוא הגיע במהרה למדף נידוני המוות של הספרים (אני מדברת, כמובן, על מדף החמישים אחוז הנחה).
אבל הטעות הגדולה ביותר, הגורלית ביותר והטעותית ביותר נעוצה בקונספט פשטני למדי שיש בספר: החלוקה לפלגים. למה זו טעות? ובכן, זכור לי ספר מסוים המתאר בית ספר בו התלמידים מתחלקים בין בתים שונים על פי האופי שלהם. איך קוראים לו? נכון, הארי פוטר. רב המכר השני בגודלו בעולם.
אז ההקבלה לא מושלמת, אבל הקורא הנבון יכול לעשות את ההקשר בין פלג אוריינות לבית רייבנקלו, פלג ידידות לבית הפלפאף ופלג אומץ לב לבית גריפינדור. לבית סלית'רין אין מקבילה, וניתן רק לשער שזה נובע מחוסר רצון להיחשף לתביעות משפטיות בגין הפרת זכויות יוצרים מצד ג'יי קיי רולינג.
למה זו טעות גדולה כל כך? ובכן, נניח שאתם רוצים להיבחן לנבחרת כדורגל. האם הייתם רוצים שמסי ייבחן לאותו מקום? אם אתם נבחנים באודישן לתפקיד הגיבור, האם הייתם רוצים למצוא את בראד פיט בחדר ההמתנה? ואם הייתם כותבים ספר, האם הייתם רוצים להיבחן בהשוואה אל הארי פוטר? אני יודעת שלא כולם מתים עליו, אבל חייבים להתחשב בעובדה שאת הספר היחיד שעולה עליו במספר העותקים כתב אלוהים.
אז יש לנו את בית גריפינדור ואת פלג אומץ הלב. שניהם מתהדרים באומץ לבם. אבל בעוד שילדי בית גריפינדור מקריבים את עצמם למען חבריהם, משליכים את עצמם לסכנה כדי להציל את העולם ומסתערים לקרב נגד כוחות הרשע, בפלג אומץ הלב הם נאלצים להיאבק אחד בשני, להשליך את עצמם אל תוך ומבעד לרכבת נוסעת ולעמוד על גשר רעוע מעל לנהר סוער.
תנו לי לומר משהו: אומץ הוא מנגנון השמדה עצמית.זה לא מקרה שכל הדברים שמפחידים אותנו- גובה, אש, חושך, ים, מקומות סגורים- מובילים למוות בסופו של דבר. הפחד הוא כלי הישרדותי. כן, להשליך את עצמך מתוך רכבת נוסעת זה אמיץ. ובכן, גם לקפוץ מראש בניין גבוה זה אמיץ. אבל זה אידיוטי. ואם יש שני אנשים שעומדים בראש בניין גבוה, קל לדעת מי ימות קודם- מי שירד למטה דרך המעלית, או האחד שייקח את הדרך המהירה יותר. אני רוצה להעביר מסר הפוך מזה שמועבר במפוצלים: פחד הוא הכרחי וחשוב. אומץ הוא חטא, שקיומו מוצדק רק אם עומדים על המאזניים חייהם של אחרים. כבאי שנכנס לתוך בית בוער כדי לחלץ איש שתקוע שם הוא אמיץ וראוי להערכה. אדם שמכניס את עצמו לבית בוער כדי להראות לחבר'ה, הוא אידיוט. והוא ימות מהר יותר.
פחדו, חבריי. פחד יכול להציק ולהפריע, ובהחלט יש להתגבר עליו. אבל לא לעזוב אותו לחלוטין. פחדו מספרים גרועים ואל תתנו להם מקום בביתכם.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•מרים
מפוצלים

מפוצלים

ורוניקה רוֹת

אתמול בערב הלכתי עם אחי לסרט בסינמה סיטי בראשון
וגררתי אותו לסטימצקי ,
איכשהו יצא שקניתי ספרים @_@
למרות שאמרתי לעצמי שאני לא קונה יותר כלום עד האייקון .
היה מבצע 1+1 אני יכולה לוותר עליו??

בכל מקרה ,הסתכלתי על הספר , והכריכה ממש מצאה חן בעיני,
וגם העלילה אז החלטתי לקנות את הספר ^_^

התחלתי על הבוקר את הספר , וממש חכיתי לחזור הביתה כדי להמשיך לקרוא.
הספר ריתק אותי ונהנתי ממנו מאוד .

בזמן שקראתי את הספר ההקבלה שעלתה לי לראש היא דת ומסורת מה שמצופה מאיתנו לעשות .
ללכת בכיוון שההורים והחברה שלנו מתווה עבורנו .
יכול להיות שההורים שלנו חושבים שהם יודעים יותר טוב או אפילו שהם באמת צודקים ,
אבל בסופו של דבר זוהי הבחירה שלנו להחליט על הכיוון שלנו בחיים .

בזרמים מסויימים בדת שלנו ובכל דת אחרת לצורך העניין
מנדים את אלה שחושבים/מתנהגים בצורה שונה .
אין סובלנות לאחר .
והם תמיד חושבים שהם צודקים ושהדרך שלהם היא הנכונה .

חשיבה כזו היא מוטעית, היא גורמת לפילוג ולשנאת חינם .

אם היינו יכולים לקבל את העובדה שלכולנו יש מחשבה אישית
ואנחנו לא צריכים לצעוד בצעדי הדת או החברה או אפילו של ההורים שלנו
אולי העולם היה נראה קצת שונה.

העלילה היא על נערה בשם ביאטריס , שגדלה בפלג שנקרא הקרבה עצמית .
באיזור מגורייה יש 5 פלגים עיקריים .

1.הקרבה עצמית -פלג בו האנשים מסתפקים במועט , עוזרים לאחר ומקריבים את עצמם לטובת הזולות
2.אוריינות-פלג שמעריך ידע,חוקר את הסביבה וממציא
3.כנות -פלג בו אין סינון ליחס ולצורת הדיבור של התושבים
4.אומץ לב - פלג בו התושבים מסתכנים במעשים "אמיצים " והם מערך האבטחה של העיר כולה
5.ידידות - פלג שבו כל התושבים נחמדים אל השני

יש עוד תת פלג שנקרא חסרי פלג הם למעשה אנשים שלא מצליחים להשתלב באף אחד מהפלגים .

כאשר כל נער ונערה מגיעים לגיל 16 הם עוברים אבחון שמראה לאיזה סוג פלג הם מתאימים , ולמחרת מתקיים טקס בו הם בוחרים לאיזה פלג הם רוצים להשתייך.

במידה והם בוחרים בפלג בו הם גדלו אז הכל עובר על ימי מנוחות .
במידה והם מחליטים לעבור פלג אז המשפחה שלהם מנדה אותם .

הפלג קדום לדם .

ביאטריס גדלה בפלג של הקרבה עצמית , היא לא הורשתה להסתכל במראה כל יום או ללבוש בגדים צמודים או לאכול בשר .הפלג שלה הוא פלג שדואג קודם כל לזולת ורק אח"כ לעצמו.

אני יכולה להבין היא הרגישה לא שייכת (להסתכל במראה אחת לשלושה חודשים???)
כאשר מגיע יום המבחן ביאטריס מקבלת תוצאות חריגות ,
וכאשר מגיע הרגע של המבחן היא בוחרת בפלג שונה .
פלג אומץ הלב.

ברגע שהיא הגיעה להחלטה הכל השתנה .
כעת החיים שייכים לה והיא מחליטה לטובת עצמה .
אך , לא הכל ורוד , כעת היא ניצבת בקשיים חדשים
היא נחשבת עריקה , נחשבת לתת פלג
ועליה לעבור מבחנים קשים על מנת להשתייך לפלג של אומץ הלב.

אך למרות כל הקשיים , היא מגלה צחוק , וחברי אמת , אהבה ,והיא לומדת על עצמה המון .

במהלך תקופת האימונים היא משתנה וכך גם התפיסה שלה לגבי העולם .

אני לא ארחיב יותר לגבי העלילה ... כי טוב , תקראו לבד ...

מקווה שתאהבו את הספר :)

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Miaka
מפוצלים

מפוצלים

ורוניקה רוֹת

ספר מצוין!!!
אני ממליצה לקרוא אחרי שאת/ה בן 11 (לפחות) כי יש שם קצת קטעים, איך להגיד? סוטים.
הספר מספר מנקודת המבט המיוחדת של ביטריס/טריס נערה בת 16 (אם אני לא טועה), שצריכה לבחור.
אגב, הבחירה לא כל כך חשובה, בסך הכל מה שיקרא אם היא תטעה זה שהיא תמות, סבבה? העולם לא יתפוצץ אף נבל (כמעט) לא ישתלט על העולם וכאילו, יחסית גורל העולם לא מוטל על כתפיה, סבבה?
כאן מתחילה ההזהרת ספוילר
אחרי שבי/טריס בוחרת (ותוך כדי סוג של נוטשת את משפחתה) היא מגיעה לאומץ - שזה סוג של הצבא של הארץ שלה, מסובך להסביר, כשתקראו תבינו - ושמה היא מתאהבת (זה לא כתוב במפורש בספר!) בבחור חתיך שהשם שלו זה פור (לא טוביס!!! מדגישה!). פור מלמד אותה איך לשרוד בעולם שלהם בתור מפוצלת, מאוחר יותר היא תגלה שגם הוא מפוצל. לבסוף תופסים אותם ו... בכלל לא תאמינו האהבה מנצחת! (איך זה בכלל לא היה ברור מההתחלה!) בלה בלה בלה הם מצילים את החברים שלהם (שהפכו סוג של לרובוטים) ואז בורחים (כי הם עכשיו סוג של פושעים).
ההמשך הוא כבר בספר הבא בסידרה - נאמנים - שאותו אתם כבר יכולים לקרוא בעצמכם.
אגב, לסידרה (שלושה ספרים) עשו גם סרטים, שגם הם מצוינים!! (התמונה שלי נגיד היא מהסרט הראשון)
אני מתנצלת אם יש טעויות, קראתי את הספר לאחרונה לפני בערך שנה, אז בואו נגיד שהזיכרון שלי לא משהו.
זהו, לעכשיו.....

לפני 4 שנים•
★★★★★
•ג'ינה
מפוצלים

מפוצלים

ורוניקה רוֹת

קודם כל, לפני שאני מתחילה, הייתי רוצה לומר תודה לאבא הטוב, הנפלא והמתחשב שלי, שמבין את חשיבותם של המבצעים.
חמישה, הייתם מאמינים?! חמישה!!! אמא שלי התפלצה, אבל זה היה קרוב לתאריך יום ההולדת שלי אז היה אסור לה לצעוק.
אושר!
בעיקרון, הלכנו לקנות בגדים. מדהים. כן, אני יודעת מה תחשבו. אני בת. אני צריכה לאהוב לקנות המון בגדים. לא ממש. אני פשוט נותנת לאמא שלי ולאחותי הגדולה לקנות מה שהן רוצות. אני עצמי מסתובבת עם אבא שלי ועם האחים שלי.
אז... ראיתי סניף של צומת ספרים. למזלי, האבא המדהים שלי (שהוזכר בהתחלה) מבין אותי בצורה מושלמת. לא הייתי צריכה אפילו לפתוח את הפה, וכבר היינו בפנים. הוא הסתכל על המדפים של המבוגרים, אני פשטתי על האגף על הנוער, והאחים שלי סתם הסתובבו וזרעו הרס בכל מקום.
הוא יצא עם שלושה ספרים, אני עם חמישה, והשלמות המשיכה. תולעי ספרים יש בכל מקום, אנשים. פשוט צריך לדעת איפה לחפש.
מפוצלים, כמו שכבר הספקתם בטח לנחש, הוא אחד מהספרים שבחרתי. ספר מדהים. אי אפשר שלא לאהוב ולהתחבר לביאטריס (טריס) ולאופי שלה. אם עדיין לא הספקתם לקרוא, אל תחכו הרבה. אני מכתירה בזאת את הספר הזה לאהוב עלי השבוע.
נו? אתם עדיין כאן?! אני צריכה לתת לכל אחד הכרזה אישית?! (פרי תוצרתה של המורה שלי למדעים... איזו חמודה היא!)

לפני 13 שנים•
★★★★★
•ג'ן
מפוצלים

מפוצלים

ורוניקה רוֹת

הפעם אני פותחת באזהרה- אם אתם אוהבים את הספר הזה, אל תקראו את הביקורת הזו.
כן, זו לא עומדת להיות ביקורת קוטלת לספר עצמו, אבל זה עדיין יכול לעצבן.
-
יום אחד, כמה בבוקר מישהי בשם ורוניקה (לא שזה קשור, אבל ורוניקה?), היא אהבה לקרוא, והחליטה שהיא רוצה לכתוב ספר, טוב ויפה וי, עד כאן הכל טוב. היא הניחה נייר, עט וקסת דיו (This is my story! Do with it what I want ~) היה לה רעיון נחמד, היה לו פוטנציאל, אבל אז היא התחילה לנסות לנחש מה קורה בראש של נערה בת שש-עשרה, ו- אז באה המפלצת!
מחיית דמעה נוסטלגיה, לא חשוב.

את הספר הזה קראתי בהרבה תקווה, לאחר הדברים שנאמרו עליו ציפיתי למשהו מדהים, הספר היה נחמד ותו לא, אולי הוא היה זוכה לחיבה מצידי אלמלא דבר אחד, טריס.

הכירו את ביאטריס פריוור! בלונדינית עם עיניים כחולות, עושה קעקועים פעם ביומיים, ובעלת מנהג מגונה לומר שהיא אנוכית בסוף כל פרק. הדבר היחיד שטוב בה זה שהיא לא יפה. ועל זה הערכתי נתונה לך ורוניקה.
הנה מה שיש לי לומר על טריס-
אוקי! את מכוערת! את אנוכית! למה את כל כך דואגת להזכיר את זה? אני מניחה שהיה בסדר אילו היא הייתה אומרת את זה פעם אחת, אבל היא אומרת את זה כל כך הרבה פעמים שזה נשמע כאילו היא מרוצה מזה. זו אחת הסיבות לא לאהוב אותה.
זה שהיא גאה בזה שהיא אנוכית, לא בגלל שהיא לא יפה.
עוד דבר, היא באמת אמרה שהיא נגעלת מאל רק בגלל שאל בכה?! זה היה כל כך מגעיל שהפסקתי את הספר באותו רגע וגמרתי שני ספרים עד שחזרתי אליו.
סיבה שלישית, היא מתייחסת לכולם כאילו הם נחותים ממנה, כולל את החברים שלה. זה לא היה מודגש אבל זה היה כל כך מעצבן שבאיזשהו שלב היא הפסיקה לחשוב על כריסטינה וויל ורק חשבה על עצמה, החבר החתיך שלה ולהסתובב עם החברה המקובלים.
סיבה אחרונה ומספיילרת- היא הרגה את וויל, אני לא אסלח לה לעולם. ולא. זו לא הייתה הישרדות. קטניס הייתה יורה בו? הארי היה מקלל? לא! הם היו לפחות מנסים! זה היה פשוט מעצבן ולא נחוץ. והפעם היחידה שהספר הזה השפיע עלי.
אה! ההורים שלה נהרגים והיא כולה 'סבבה, לא יכולתי למנוע את זה'.

ועכשיו, לאחר שסיימתי להוציא את כעסי על טריס, ואלה בעצם כעסי על הספר, נעבור לדמויות.

כריסטינה, היא הייתה חמודה, חברה טובה ונערה אמיצה, החברות שלה עם וויל הייתה כל כך צפויה שצחקתי על טריס שהיא לא קלטה את זה. בסך הכל, אני מקווה שכריסטינה עשתה לה הרבה רגשות אשמה בספר הבא.

מי עכשיו?! וויל! וויל הנחמד והמצחיק! וויל שתופס לחם ואוכל אותו! יחי וויל! (רגע, מה?!) הו וויל, הדמות האהובה עלי, אני לא יודעת למה, אין לי מושג. והוא, בדיוק כמו כריסטינה, בעל לב טוב ודמות נפלאה. כן, אני מקללת מישהי עכשיו.

ועכשיו אין לי הרבה מה לכתוב, כי אני ברגשות מעורבים לגבי אל, זה לא היה מתאים לו! פתאום האופי שלו משתנה? איך הוא היה יכול לעשות את זה?! למה הוא לא זרק אותה למים?!!!.
טוב סתם. אבל לדעתי, הוא היה דמות חמודה ונפלאה, וזה לא היה כל כך אמין שפתאום הוא רוצה להרוג ילדה. נקודה פחות רות.

תקעו בחצוצרות כי אוריה מגיע! עכשיו אני ארכין ראשי בסליחה לפני הסופרת ואומר תודה ברגש על יצירת הדמות הזו!.
-סליחה ורוניקה-
הו תודה זה עבר!

קולטת שלא כתבתי כלום על טוביאס
טריס לא ראויה לו. זה מסכם הכל. בסך הכל הוא מגניב, ויש בו משהו חכם. והוא אמיץ, אבל בזה אני לא מחדשת כלום

אם לכלול את כל ה"ביקורת" הזו ביחד. זה בעצם מכתב זועם לוי היקרה על יצירת דמות כמו טריס. אני בכל זאת אקרא את הספר הבא, אני לא מספיק חזקה, אני פשוט אעמיד פנים שביאטריס פריוור לא קיימת והספר יהיה מושלם.

-ג'קס-

לפני 11 שנים•ג'קס
מפוצלים

מפוצלים

ורוניקה רוֹת

*** ביקורת מכילה ספוילרים

בשלוש עשרה שנות חיי הספקתי לאסוף מאגר בלתי מבוטל של אנשים ששנאתי. ביאטריס פריור היא אחת מהם.


ביאטריס "טריס" פריור - נערה בת שש עשרה, (בלונדינית, כחולת עיניים), שחיה בתוך שיקגו האפוקליפטית, המחולקת לחמישה פלגים כדי ליצור עם חזק ומאורגן. וישנם גם המפוצלים, אנשים שעליהם לא שולטת תכונה אחת והם מהווים איום כביר על האימפריה כי "הם לא יכולים לשלוט עלינו, ותמיד נעשה להם צרות".

למרות שחונכה וגודלה בפלג הקרבה עצמית, ביאטריס בוחרת בפלג אומץ לב, שם היא מתוודעת לאהבה ותשוקה שמהם לא סבלה קודם, ועוברת את האימונים המפרכים תוך פספוס מוחלט של לוח המטרה (אימוני ירייה ברובה וזריקת סכינים), והצצה במראה כל כמה שעות (או כמה דקות); ומגלה להפתעתה שלמרות שהיא לא יפה במיוחד, ("עיניי גדולות מדיי ואפי ארוך מדיי"), ולא מצטיינת באיברים מושכים, היא בכל זאת מושא נעיצת מבטיהם של הגברים.


ואם אתם תוהים מה גרם לי לשנוא את ביאטריס, אם היא בסך הכל גיבורה רכרוכית טיפוסית - אל דאגה, יש לי ציטוטים.

רגליו קרובות מאוד לראשי. אני צריכה לנחם אותו, אני אמורה לרצות לנחם אותו, לזה חונכתי. אבל במקום זה אני חשה גועל. מישהו שנראה כל כך חזק לא צריך להתנהג כמו חלש. למה הוא לא יכול לבכות בשקט, כמו כל האחרים?

"לא אפגע בך. אף פעם לא רציתי ל…" אל מכסה את פניו בשתי ידיו. "אני רק רוצה לומר שאני מצטער, אני כל כך מצטער, אני לא… לא יודע מה לא בסדר איתי, אני… בבקשה תסלחי לי, בבקשה…"
[...]
"תתרחק ממני", אני אומרת בשקט. הגוך שלי נוקשה וקר. אני לא כועסת, אני לא פגועה, אני לא כלום. אני אומרת בקול נמוך, "ואל תתקרב אלי שוב, לעולם."
עינינו נפגשות. עיניו כהות וזגוגיות.
"אני נשבעת לאלוהים שאם תתקרב אלי אני אהרוג אותך." אני אומרת. "חתיכת פחדן."

(ואת המונולוג המרגש הזה היא אמרה לאלברט, עריק שהיה מאוהב בה נואשות ומסיבות כלשהן הוא נכנס לדיכאון וזה הרס אותו והוא ניסה להרוג אותה, (צעד חכם). הוא התאבד כמה ימים אחר כך בהיעדר מישהו שיעצור אותו. היא לא באה לטקס ההלוויה.)

עכשיו ברצינות: אני לא יודעת למה יש כאלה שמפרשים את הקטע הזה כביטוח לחוזק ולאומץ של טריס - הוא בדיוק ההיפך, משתי סיבות: (א) אדם חזק לא ישפיל אחרים כדי לרומם את עצמו, ו(ב) לסלוח זה דבר קשה, אבל לא בלתי אפשרי. לסלוח משמעותו אומץ, יקירי. להפנות גב הוא לא מעשה אמיץ. לפגוע במישהו שפגע בך הוא לא מעשה טוב. וזהו.

אז, אני לא יודעת אם הבנתם הרבה מהשורות האלה, אבל ורוניקה רות' יצרה מפלצת. היא ערבבה את כל האנשים ששנאתי, את כל הרגעים האלה שבכיתי, לבד, ואף אחד לא היה שם, בתוך דמות אחת, אישיות אחת, תכונה אחת, גיבורה אחת - שמייצגת אומץ לב אבל בעצם פחדנית יותר מכולנו.


אוקיי, כשסיכמתי את עניין טריס כמיטב יכולתי, הבה נעבור לנושא הבא.

"אנשים נוטים לייחס לי תכונות נעלות", אני אומרת בשקט. "הם חושבים שבגלל שאני קטנה, או בת, או נוקשה, אני לא מסוגלת תהיות אכזרית. אבל הם טועים."

תראו, אני לא רואה בעצמי אדם מושלם, וגם לא אדם נעלה או טוב, אבל אני משתדלת, אתם יודעים? אני משתדלת לא להתנהג באלימות כלפי האחיות שלי כי מגיע להן אדם שאפשר לסמוך עליו, ואני נחמדה לכולם כי אני מבינה שלהכיר בתכונות הרעות שלך זה לא מספיק, ורוע לא עוזר לעולם הזה, ואני החלטתי לא להסתפק ב"אנחנו, בני האנוש, רעים ומחריבים את עולמנו", כי לא אכפת לי ויש אנשים טובים, יש, יש אנשים נעלים, ולמה לי לא להוסיף טוב לעולם הזה?
אני מבינה שלחלק מהקוראים היה נחמד לראות שביאטריס לא מושלמת, אבל, קצת פרופורציות; אדם כמוה לא מתאים להיות מנהיג, ולא גיבור, והיא - ביאטריס - זאת שנלחמת באקדחים ועומדת על שלה בעוז - היא לא גיבורה.

והלאה, לנושא הבא: תגובות לא אמינות, פשוטו כמשמעו.

ויל. עיניו חסרות הבעה, והוא פועל כמו אוטומט, והוא בכל זאת ויל. הוא מפסיק לרוץ ומסתכל עלי, רגליו נטועות באדמה ואקדח בידיו. תוך רגע אני רואה שאצבעו על ההגה ושומעת שכדור נכנס למחסנית, ואני יורה. עיני עצומות.
הקליע פוגע בראשו. אני יודעת, כי לשם כיוונתי.

היא רצחה את הידיד שלה. אני, כאילו, באמת צריכה להגיד יותר? שתברח, שתתכופף - שתהמם אותו, שתתלבט. שתביע חרטה. אבל היא דואגת מהחברה שלה, קריסטינה - מהחברה שלו (חברה חברה) - וממה היא תגיד כשהיא תדע שטריס רצחה אותו. כמובן שהיא עצמה לעולם לא היתה מודה בזה - הסיבה היחידה שקריסטינה עומדת לדעת היא שהיא ערקה מפלג כנות, שם מלמדים אותם לזהות אדם שמשקר.

אמא של טריס מתה, כמה עמודים לפני הרציחה של ויל, במחווה עילאית וכדי להגן על הבת שלה. אני לא אתעכב על העניין של הקיטש הצפוי סוחט הדמעות, אלא על התגובה של אבא של טריס, מה שמו.

"זה טוב", הוא אומר ונשמע מתוח. "זה מוות טוב."

כן, למה לא, מותק, מוות טוב, מוות זה טוב, כי אנחנו חיים למען המוות, מטרה נעלה, משאת נפשנו.

"יש כאן אנשים עם רובים. כשהם יראו אותי, הם יהרגו אותי, אם יוכלו", אני אומרת בשקט לאבי. אני מחפשת את עיניו. "לתת להם להרוג אותי?"
הוא מסתכל עלי כמה שניות.
"לכי", הוא אומר, "והאל יהיה לצידך."

(אבא של טריס לטריס.)

ואז קורה עוד מקרה דומה, כשאבא של כריס מוסר את נפשו, (בעוד מחווה עילאית למען טריס), היא מיידעת את אח שלה, כאלב (במקור כיילב אבל התרגום גרוע) במותו. ותגובתו כדלהלן;

"מה עם אבא?" הוא שואל.
אני רק מנידה בראשי.
"טוב", הוא אומר וכמעט נחנק, "הוא היה רוצה שזה יהיה ככה."

טוב, המטרה של הציטוטים האלה מלכתחילה הייתה להראות כמה התגובות לא אמינות, אבל אני חושבת שיש משהו מעבר לזה. ורוניקה רות הפכה את כל הפלגים למוקצנים מדיי - גם את הרעים וגם את הטובים. הרעים היו רעים, סתם ככה, בלי מניעים, והטובים בעצמם היו מטורפים על כל הראש, וכך גם הסופרת. יש כאן זלזול עצום, עצום, בערך החיים והערכים הטובים האמתיים ויציאה עצומה מפרופורציות. למה חייבים לענות אותך ולהכריח אותך לספר את כל השקרים שלך בפלג כנות? למה ידע הופך אנשים לרעים באוריינות? למה, בכלל, מוות הופך להיות דבר טוב או נשגב או נעלה?


ועוד בעיה היא השפה הלא אחידה. אני לא בדיוק יודעת אם הבעיה היא בתרגום או בטקסט המקורי, אבל קצת מוזר לכתוב, "קשה לי לעצור את הדמעות כשאני רואה את הפחד בעיניו הכהות" (חרוז!) ו"כתפי כואבת בטירוף", באותה פסקה. לא מקצועי.


בכל אופן, יש רק עוד נקודה אחת קטנה שאני רוצה לציין לפני שאסיים (סוף סוף), והיא דיי שולית ואני דיי בטוחה שאף אחד לא שם לב אליה, אבל היא מתקשרת לשבועות (ועכשיו כבר חודשים) האחרונים בהם יצא השיר החדש של סיה, elastic heart. מי שראה את הקליפ (https://www.youtube.com/watch?v=KWZGAExj-es - אם תרצו), אני מניחה שכבר שמע על הפרשנות השגויה שמייחסת את מה שקורה בין שני הרקדנים למשהו מיני. פדופיליה.
האמת היא שהם אמורים לייצג אבא ובת.

אז כמו שאמרתי, בחלק כלשהו בבחינות הכניסה לאומץ לב המשתתפים נדרשים לתת לבחורים חתיכים לנעוץ בהם אלקטרודות, ולהתמודד עם הפחדים הכי נוראיים שלהם, מול עיניהם של השופטים.
טריס מפחדת מסקס. עד כאן טוב ויפה, אבל לאחר ההתמודדות המרשימה שלה במבחן חברה שלה, קריסטינה, אומרת לה שנפוצה השמועה שזה אמר לזאת שזאת אמרה לזה שאמרו לה שהשופטים צחקו למוות במבחן של טריס.
טריס אומרת לה שהיא מפחדת מאינטימיות.
קריסטינה: "סקס."

הכל היום נהיה כל כך זול ונמאס לי מזה.

(סקירה סופית: כתיבה גרועה למדיי, עלילה ממוחזרת, דמויות נוראיות, סרט עוד יותר, לא מתכוונת להמשיך לקרוא עוד עמוד אחד בסדרה הזאת.)


טוב, אז זאת היתה הביקורת שלי על מפוצלים שנכתבה בערך בשבע שעות שהתפרשו על ארבעה חודשים, אני הייתי ריין ואתם הייתם סימניה. הלכתי ללמוד למבחן באנגלית.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•~RAIN~
מפוצלים

מפוצלים

ורוניקה רוֹת

אני מצטער שקניתי את הספר הזה.
ברצינות. רשמית, אני שונא את הספר הזה.
אז עכשיו תשאלו את השאלה המתבקשת-למה, אם כך, דירגתי את הספר עם שלושה כוכבים?
התשובה היא די פשוטה-
זה ספר שנחמד לקרוא כשממש אין לך מה לקרוא, אבל לא שווה לקנות אותו. תשאילו אותו מהספריה, מחבר, אבל לקנות? אם הטעם שלכם בספרים דומה לשלי, תעשו לעצמם טובה, ואל תעשו את הטעות הזאת.
ראיתי את רוב הביקורות כאן, וכול מה שראיתי שיבח את הספר ואמר שהוא טוב וכו' וכו'. אין לי מושג למה חושבים ככה.
למה אני כל כך שונא את הספר?
טוב, א. הוא כתוב בלשון הווה. אני שונא את זה. פשוט שונא. אבל לרוב זה נסבל.
ב. החוקים מטומטמים וההיגיון עקום.
ג. למה יש ****** דמות גיבורה כל כך מטומטמת וכל כך חזקה? כאילו, אם עד היום חשבתי שאלי מתיכון לילה 2 סתומה, אז זה פשוט ואוו. זה שיא גינס. צריך לתת לה פרס על זה או משהו. כשיבוא היום שבו כל המתים יחזרו לחיים ויחלקו פרסים, בפרס "הדמות המטומטמת ביותר בעולם הספרות של כל הזמנים", הקול שלי נתון לך, (ביא)טריס!
ויש גם את העניין הקטנטן שהוא ספויילר שכולל בתוכו קיינד-אוף ספויילר לתיכון לילה 2.עד היום שנאתי רק שתי זוגות בעולם הספרות. רון והרמיוני, אלי וסילבן. היום נוסף זוג חדש! הכירו את טריס(ביאטריס) ואת פור(שכחתי את השם האמיתי שלו!)! כאילו, מה חשבה לעצמה הסופרת המטומטמת?!?! ואגב, אם כבר ספויילר- נכון כתוב שלביאטריס מתאים להיות גם באוריינות? טוב, אני חולק על זה.
יש.
לה.
קליטה.
איטית.
אחרי שהזריקו לה את החומר המזורגג שאמור לשלוט עליה? טוב, ברגע הראשון הבנתי מה זה החומר הזה. היא הבינה את זה רק אחרי כמה עמודים טובים... דברים שהתחברו לי ברגע הראשון לקח לה עידנים להבין.
ונכון היא שאלה את עצמה אם היא אשמה המוות של אל? נכון פור אמר לה שהיא לא?
אז יש לי חידוש עבורכם, טריס, פור. כן!!!!! את אשמה במוות שלו, סתומה!
סוף ספויילר

זה ספר שמתיימר להיות מותח, מרגש, עצוב, בלתי צפוי, שייגרום לאנשים להתסכל אחרת על המציאות ולראות משמעות שונה בערכים.
מצטער, ורוניקה, לא הצלחת. אצלי, בכל אופן. הכל צפוי. אין שום דבר מותח או מרגש או עצוב.
סליחה, יש משהו עצוב. הטמטום של טריס.
כל מה שהספר גרם לי הוא לחשוב עד כמה האנשים שם סתומים כשהם מחלקים את כולם לחמש קבוצות ערכי-על, בהם אסור לעסוק באף ערך אחר, ושהפלג המחורבן קודם לדם.

אז כן, זאת אמורה להיות קטילה. לא מצא חן בעיניכם? חושבים אחרת? מצטער. זאת דעתי ושום דבר לא ישנה אותה.
קראתי אותו רק כי חשבתי איך לקטול אותו אחר כך. אני לא עושה את זה הרבה, אבל את הסדרה הזאת אי לא מתכוון להמשיך. מצטער טריס, הסוף שלך מעניין לי ת'תחת.

אם אין לכם מה לקרוא חוץ מזה, אם לא מפסיקים לנדנד לכם לקרוא את זה, תקראו. אני את שלי אמרתי.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•The dark dragon
מפוצלים

מפוצלים

ורוניקה רוֹת

גם אתם תהיתם מה גורם לכמות כה גדולה של ספרים דיסטופיים העוסקים בנערה שקבוצת בני גילה מחליפה את משפחתה, שעליה לשרוד טירונות אכזרית, להשיג השגים גופניים על אנושיים, לגלות שהעולם אינו מה שסיפרו לה, לגלות את האהבה (אבל לא את הסקס...) ולגלות שיש לה סגולות יוצאות דופן? נתקלתי לאחרונה במספר ספרים בפורמט הזה - את "משחקי הרעב" קראתי ראשון (ואהבתי) ועוד כמה ספרים באותו נוסח שלא קראתי, והספר הזה.

העולם בו חיה ביאטריס מחולק לפלגים כשכל פלג חורט על דגלו תכונה אחת ומחנך את ילדיו על פי אותה תכונה. אין בדרך כלל יחסים בין הפלגים ורק פעם בחיים, בגיל 16 יכול הנער או הנערה לבחור בפלג שונה בו יחיה מעתה. אם הוא בחר בפלג אחר מזה בו גודל - ינותקו קשריו עם האנשים שעד אז היו הקרובים אליו ביותר. הדילמות שהסיפור מציב מעניינות אבל הסופרת מעדיפה תאור הרפתקאות על פני פיתוח הנושאים היותר מופשטים, בעיקר, אני חושבת, כדי לא להעיק על קוראיה.
הספר כתוב די טוב. הוא מדלג על קטעים לא הגיוניים בסיפור, חותר קדימה ומייצר מתח - גם מלאכותי - ע"י שינוי החוקים.

אין לי מושג מה גרם לכמות הספרים בז'אנר הזה. בניכוי החקיינות וזרם ה"גם אני" יש פה תופעה שאולי מצביעה על צורך: ומה שאפשר להגיד לגבי ארבעה ספרים מקריים בתחום ("משחקי הרעב", "הבחירה", "מחוננת", "מפוצלים") הוא שכולם נכתבו על ידי סופרות צעירות (ונאות לפי התמונות...), כולן אמריקאיות שבאו ממדינות הפרובינציה, וכולן בוגרות של חוגים לכתיבה יוצרת באוניברסיטה...
אפשר לקרוא את הספר הזה שאינו דורש יותר מדי התעמקות, שאין בו כמעט "חפירות", שכולו פעולה ומתח. רוב מי שהתלהבו ממנו לפי הביקורות היו בני נוער. נראה שרות סימנה את קבוצת הגיל של קוראיה הפוטנציאליים וככל שעולה גיל הקורא, פוחת הסיכוי להנאה.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•yaelhar
דירוג
4.0
לפני 13 שנים

“ספר נחמד. אישית, אני אוהב פנטזיה (או עם פנטסיה - לביקוריסטים מבינכם >< ), והספר הזה יותר סוג של מדע”