רצפת הדירה שלי מלאה כמעט כולה בארגזי קרטון מתפקעים בחפצים, בגדים וספרים. אפשר לומר שכולם זיכרונות, כאלו ואחרים, והאוויר מהול בריח משונה של עזיבה, וגם קצת של מקום אחר. מוזר לראות את האריזות כאן. הדברים שנאספו הותירו מקומות ריקים והציגו את הלכלוך שהצטבר כאן במהלך השנים, מאובק וביתי מתמיד. לאחר עבודות ניקיון יסודיות, מלאות בניחוחות סבוני ניקוי ותלונות, נחשפו הקירות עם הצבע הדהוי והמקולף, ריקים כל כך. הדירה כבר קצת זרה לי. המחשבות על השכנים האהובים שלי ועל שגרת החיים כאן מהממות אותי בניקיון שלהן, ובתחושה הסטרילית, שנדמה שהופיעו להן יחד עם המטאטאים ודלי המים. ורק על המרפסת מבחוץ, עם אטבי הכביסה הצהובים, שנשברו כבר בקצוות, כמעט כולם, נשאר הסחרור החם הזה, של הגעגוע הקייצי והעצוב, על כל גווניו ושמחותיו הקטנות.

...רימו אותנו:
הדם הלא שפוך
זועק יותר
מן השפוך.


בדרך כלל אני לא אוהבת לקרוא שירה. לרוב זה מעייף אותי, ומשאיר בי תחושות עמומות של חוסר זיהוי של דברים שדווקא מוכרים לי בדרך כלל, ושאני אוהבת את תחושת המוכרות שלהם. את הספר הזה רציתי לקרוא הרבה זמן, מאז שקראתי ספר אחר של יהודה עמיחי, והדפים הישנים שלו דווקא נתנו לי באצבעות הרגשה קצת מוכרת, של זיהוי מרחוק אולי.

היום האלוהים התגלה לי
כך:
מישהו מאחורי עצם את עיני
בכפות ידיו:
נחש, מי זה?
התגלות

מסיכות וניחושים, ואולי יותר מזה, החורים הפעורים בין מקומות וארצות, וזמן וימים, ואהבה וזיכרון. הם אלו שמופיעים כאן בשירים, שמדברים על קיץ, ועל ילדו הקטן. הכל מרגיש כאילו היה מקומט ועכשיו נפרש במלואו, כל כך... מלא במילים, בעכשוויות של פעם.
מילים יבשות של התנהגויות יומיומיות, מלאות בהתרגשות ובגוף שני יחיד, שמוזכר - בפער - בין אביו לאימו, בין עצמו אליהם, ואל עצמו שוב, ואל השיר.
הכל מלא טקסיות וירושלים ואבני-מקדש. רחובות על מרחבים ומרחבי רחוב.

לשבור עכשיו
את המילים שבינינו
לרסיסים חדים...

אי שם עכשיו, ברעש של הגעגוע.

בריקוד יש חושניות מפעימה, מעוררת ומטלטלת. יש בו את הדחף הזה, החם, הצמא, המיוזע, החייתי כמעט, להתחבר אל האדמה הגסה, הריחנית, היציבה.
יש את ההשתוקקות הזו, המביכה כמעט, של האצבעות לגעת בשמיים, לרחף. משהו קסום שנוגע ברגישות עדינה, להגיע עד התכלת, ולנוע שם, בעננים.
אבל בעיקרו הריקוד הוא המפגש ביניהם. מלא כמעט במיניות, בגלל היחסים האלו, בין השמיים והארץ, שיוצרים משהו חדש. מפגש של תשוקה ויצירה.

~~~

התחלתי לרקוד לפני למעלה מ-10 שנים. זה התחיל מחצאיות טוטו, בגד גוף ורוד וסרטים בשיער, שאיזידורה דאנקן כנראה הייתה מזדעזעת לראות. זה היה חומרי ולא טבעי ומעוות וגם די מתוק, שורה של ילדות קטנות עם ג'ל בשיער וגרביונים מתרגלות בריכוז. וזה באמת לא היה ממש ריקוד. זה היה לימוד של טכניקה בלבד, והקשר בין הגוף לתנועות אבד.
כשגדלתי קצת המשכתי עם הבלט. כמו כל הבנות מה שהכי רציתי היה לקבל כבר את הנעלי פוינט. בשביל זה עבדנו והזענו, כולנו רצינו את האישור הזה, שאנחנו מוכשרות, בוגרות, שאנחנו רקדניות טובות. כשקיבלתי אותן ועברתי לקבוצה של הגדולות (יחסית, בכל מקרה) זו הייתה בשבילי קפיצה משמעותית באימונים. השעות התרבו והפכו לאינטנסיביות ודורשות מאמץ גדול. גם האמבטיה החמה וההרפיה השאירו אותי עם שרירים תפוסים. לקח הרבה זמן להתרגל. אהבתי את ההחזקה בבאר תוך העלייה והירידה מן הפוינט לקול ספירותיה הנוקשות של המורה.
היא, המורה, אמרה לי פעם שאני אחת מאותן בנות-המזל שגופן מתאים בטבעיות לבלט, בניגוד לרוב.
ידעתי שזה אמור לשמח אותי, אבל מצאתי את עצמי חושבת יותר ויותר על המשפט הזה, שרק חלק קטן מאוד מהרקדניות בלט "מתאימות" לזה בטבעיות. ופתאום כבר לא רציתי. רציתי שהריקוד יהיה מותאם לגוף ולא להיפך. עזבתי את הסטודיו הזה והתחלתי ללמוד ריקוד מודרני, היפ-הופ וג'אז, ויותר מאוחר גם ריקוד חופשי ואימפרוביזציה.

כשקראתי את הספר חזרתי אחורה אל הסטודיו הישן שלי, אל השיחה הזאת עם המורה. חשבתי שדאנקן הבינה את הריקוד מההתחלה, והייתה בה את הידיעה הנחושה שהעמידה על האצבעות מעוותת ולא טבעית, שהנוקשות הלא טבעית הזו מנטרלת את האפשרות, האפשרות האמיתית לרקוד. הוצאתי את הנעלי פוינט הישנות, הקטנות שלי מהארון והעברתי יד על החלק השטוח. זה באמת כל כך מוזר, כל כך לא טבעי שהאמנות שאמורה להיות הקרובה ביותר אל הגוף התרחקה ממנו כל כך. בדאנקן הייתה את ההבנה הזאת מאז ומעולם. היא החלה לרקוד עם קצב הגלים, היא סירבה ללכת לשיעורי בלט קלאסי, הדבר היחיד שהיה באותה תקופה, היא ידעה על הקשר האינטימי, האמיתי והתמידי בין הריקוד לבריאה.

כיום הריקוד שלי קיים לא רק מתי שאני בסטודיו, הוא תמיד. אני קצת רוקדת ברחוב, וכשאני מחכה בתור, וכשאני מדברת בטלפון. זה משהו שנטבע כל כך עמוק, חקוק חזק כל כך פנימה.
בערבי קיץ, על החול, אני רוקדת וחושבת שאני מבינה למה דאנקן התכוונה, להחזיר את הריקוד אל הטבע.

~~~

ריקוד הוא רגשות טהורים, וההשתאות הזו מול עצמך, מול חוסר השליטה המוחלט והבלתי מעורער, מול ההפקרה הזו של הגוף לעולם, מול החשיפה הכנה, המכוערת לעיתים ומרהיבה לעיתים של חוסר האונים הכאוב הזה, המתחנן ונרמס, וצומח חזרה חסר גבולות באופן מעורר פליאה.

יש גם שיגעון ונורמאליות, וקו תפר דקיק ובלתי נראה ביניהם. והטירוף הזה, הבלתי מתפשר, של חזרה על אותם הדברים שוב ושוב ושוב.

והמגע הזה, הבריא, החולני, המרטיט ומזעזע ומרגש בגופים הנוטפים לידך, והמגע המוכר, המחוספס והשטחי של הרצפה, והכמיהה הזו מעלה, אל הלא נודע, וקו התפר הדקיק ביניהם, בו מתחולל הריקוד.

אזהרת ספוילרים קלים

שתי דמויות מופיעות על כריכה בהירה עם מראה מאובק מעט.
דמותו של שלד עם גפיים דקיקות וגלימה שחורה, פניי הגולגולת שלו מחייכות בזוועה ועיניו פעורות.
דמותה של ילדה, נערה צעירה אולי, המחזיקה בקלילות בשמלתה.
ידיהם העדינות נוגעות-לא נוגעות, אוחזות רק בקושי.
הם רוקדים. ריקודה של הילדה עם המוות. משחק מרהיב ועדין, מסקרן ופשוט, ולא מובן. הדיאלוג הזה קליל ומרפרף, אבל יש בו גם אימה. יש בו טעם מהיר ומעודן של סכנה מפעימה המעמיקה אל המקומות החזקים ביותר שלנו.
הילדה מתבוננת הצידה, מחייכת. לאורך הספר היא פשוט חיה את חיה. בזמנו של שלטון שעבר את שלבי הטירוף.

המרקם האנושי בספר הזה, הידידות המופלאה, הקשר החם, המרגש, העוטף הזה, הפכו את הספר ליצירה נדירה ביופייה ובעוצמתה. הדמויות בו נוגעות ללב בצורה יוצאת דופן, והמילים, המילים הגיעו אליי ממקום צלול כל כך, לכל צליל היה את מקומו.

בסופו של דבר, המוות הוא אנחנו. הוא התוצאה של חיינו. לא רק התוצאה האוטומטית, הישירה. המוות הוא לא רק חלקיק השנייה בו נחלשות הנשימות והעיניים מזדגגות. המוות נמצא בעולם שלנו, באנשים אהובים, בהרס, במילים. אולי מוזר לומר שהמוות חי. שהוא מתעתע, וחינני, ולעיתים גם אפור, תוצאת לוואי שולית.
אבל לרוב הוא לא רק העתיד, הוא גם ההווה. הוא מביט בנו, ומתקרב ומתקרב ומתקרב -
לפעמים.

יש בו סקרנות נפלאה ואיומה שמניעה אותו. והוא יודע, כמה אכזרית הציניות שבידיעה שבסופו של דבר הוא ייגע בהם, בנו, יחזיק בגופם.
הוא אלים, לא אובייקטיבי, רגשי. במוות יש סערה כלשהי. הוא נמצא בנו, וגם, כך כתב, משתקף אלינו מן הראי. הבבואה שלנו.

יש פה פיתוי עוצמתי מאוד. כתיבתו של המוות עשירה במילים ובפרטים, והוא בעל בחירה מדויקת וצבעונית.
המוות ססגוני. הוא מפליא וריק ופשוט ומריר ונמהר לפעמים עד כדי שיגעון.
והוא רדוף. המוות. במחשבות ובפחדים. המוות נקשר לדמויות.
הוא רואה אותם, והוא נושא אותם, יום-יום, בכל רגע. והעומס הזה, והכבדות, הזיכרון הזה, השברירי, מכווצים אותו. לאט לאט, הוא רואה עוד ועוד פנים יפות, עוד ועוד אנשים שקרוביהם יתגעגעו אליהם.
והוא לא עוצר. הוא לא מפסיק. והתהליך המייגע הזה שובר אותו. מעין עינוי איטי ואכזרי, הולך ונערם.
המפגש בין החיים למוות מצמרר, רבגוני ודל כל כך. נטול אמצעים וחסר אונים כל כך. לעיתים מטלטל, לעיתים מוזר בהיותו כל כך חסר ייחודיות.
המוות רוקד עם כולנו. כמעט נוגע בנו, משתעשע, מתקרב, מתרחק, מתקרב, מתרחק, מתקרב, מתקרב, מתקרב -

ילדים משחקים בחוץ. מחייכים, נופלים, בוכים, מתחבקים. המוות נמצא שם כל כך הרבה. הוא זה המספר את סיפורם.
על החיים היומיומיים שלהם, על השאיפות שלהם, על המשחקים, על האהבות, על עולמם.
גם על תשוקתם האובססיבית, על חוסר הזהירות הנואש לפרוץ החוצה, על ילדותם. גם אל הילדות הוא מתקרב ומתקרב -
לפעמים.



He walks away"
The sun goes down
He takes the day, but I'm grown
And it's ok, in this blue shade
"My tears dry on their own

איימי ווינהאוס.

אנחנו מבקשים את עזרתכם בחיפושים אחרי 3 ילדים, ועוד אינספור פוטנציאליים.

האם ראיתם את הילדה הזאת?
קוראים לה שירן אלימלך והיא בת 13, ונראית כבר לגמרי כמו פרחה. הבגדים שלה קצרים וצמודים מדי, האיפור שלה בולט מדי. יש לה בפה מסטיק ורוד מדי ותמידי מדי. שירן אומרת אומייגאד על כל דבר ומוסיפה את סיומת ה-וש הידועה, כמו רוב הפרחות שאנחנו מכירים. כשהיא מדברת עם חברות, השירן אלימלך הזאת, היא תמיד תאמר "חיים שלי בלב יפה אחת!!1" או משהו בסגנון. היא מפלרטטת עם בנים ונמרחת עליהם עם הגופיות ספגטי שלה. חוץ מזה, היא לובשת טייץ חצי שקוף כאילו בטעות, אבל כולם יודעים שהיא מחפשת צומי, הזונה.
שירן אלימלך כל היום עם האייפון שלה, מסמסת בציפורניי-מניקור-חדש. כל היום היא רק מעלה עוד ועוד תמונות עם הביקיני שלה, שיראו את הגוף, את העגיל בטבור. היא עפה על עצמה לגמרי, שירן אלימלך. האמת, סתם עוד ילדה מממלכתי ב'. פרחה. אין מה להגיד.

האם ראיתם את הילד הזה?
שמו הוא אבנר כספי, הוא עוד מעט בן 15. לפני כמה שנים המילה היחידה שהוא אמר הייתה בצרפתית והוא רק חזר עליה שוב ושוב, למרות שהוא כבר היה בכיתה ד' כשזה קרה. הוא קרוע לגמרי, דפוק על כל הראש. שמעתי שהוא שותה וודקה עם החברים השרוטים שלו, אבל בבית ספר הוא מנסה להיות נורמאלי, למרות שרוב הילדים יודעים שהוא קצת לא בסדר. הוא טחון לגמרי, מפוצץ כסף, אבל סנוב שאין דברים כאלה ואף פעם לא מזמין אליו הביתה, לא נאה לו. הוא מסוג הילדים שמעמידים פנים שהם קצת מדוכאים, אבל רק עד גבול המגניב. אבנר כספי גם לא מביא אוכל לבית ספר, ויש שמועות בקשר למשפחה שלו. אחותו בכלל מוזרה, הרגשות שלה מנותקים ממנה, היא כמו איזה רובוט. בקיצור, אבנר הזה, תכל'ס, מחוק כזה יש בכל כיתה כמעט.

האם ראיתם את הילדה הזאת?
השם הוא שירה גנות. היא באמצע. יש לה שיער כהה ועיניים חומות. היא עדינה כזאת, צוחקת בקול רם מדי. יש לה כמה חברות טובות. היא בסדר גמור, שירה, אתם יודעים, אחלה בנאדם. לפעמים קצת חופרת, אבל בסדר. באמת ממש בסדר.

אנחנו מבקשים עזרה בחיפוש ילדים אלו. יש להם סיפור, הם חיים בעולם הזה. האם ראיתם אותם? לא? את מי כן ראיתם? מה, רק ילד עם עיוות בפנים? כמובן, זה חשוב מאוד. צריך לעורר תשומת לב למקרים כאלו, מובן מאליו.
תודה רבה לכם.

הילדים לא נמצאו, מעטים האנשים שהבחינו בהם. תשומת לב יכולה להיות במקרים רבים שלילית ואכזרית, אבל עבור ילדים כמו אוגוסט - היא תמיד קיימת.

לו רק היו רבים יותר המתייחסים לפרחה מהממלכתי שמתמודדת עם דימוי גוף שגוי, לאבנר הקצת דפוק, שהמקום האחרון שהוא רוצה להיות בו הוא ביתו, ולשירה, שהיא לגמרי בסדר. אבל כנראה הרבה יותר קל לכתוב על הדוגמאות הקיצוניות עם המשפחות המקסימות והתומכות. ואיפה החלק בסיפור שאותו דווקא ג'וליאן מספר, ואיפה מירנדה, שרק בגללה הספר הזה היה שווה את זה.

במקביל לתשומת הלב שאנו נותנים לילדים כמו אוגוסט, בואו ננסה לראות אם אנחנו רואים גם את שאר האנשים, שלא החיצוניות שלהם מפריעה לראות את פנימיותם ואת אופיים, אלא להיפך.

אלוהים הוא בסיפורים הקטנים.

***

You see things, you keep quiet about them. And you anderstand. You are a wallflower.

זה כמו שיר ערש לתינוק
הוא לא יודע למה
הוא נרדם בלי שאלות

כך שרים כנסיית השכל (המילים של רן אלמליח). מתי זה קורה בחיים, שההורים שלך מכסים אותך בלילה בשמיכה עד הצוואר וככה, פשוט, נרדמים, כי זה מה שיש, ומה שיש הוא טוב. ויש בזה שלווה קסומה, של משפחתיות, קרבה, בית. ותמימות. כי יש לנו לא ארמון עצום, ולא את כל הכסף שבעולם, וזה לא מסנוור עד השתאות, זהו האושר הצנוע - ממלכת הילדות.
תקוות גדולות יכולות להיות מסוכנות. זוהי טירת הזכוכית. היא גדולה כל כך, גדושה כל כך. תקוות ושאיפות, שמיים כחולים וצלולים, חלומות.

מי מאיתנו לא מפחד לחלום? את החלומות הפרועים ביותר, המאושרים, ההזויים, אלו שבאמת... הם דפוקים, משוגעים לגמרי, מהיסוד שלהם הם מטורפים. אני חושבת שרוב בני האדם מפחדים לחלום, לחלום באמת. ולמה? אולי כי אנחנו יודעים, איפשהו שם מהבהב לנו קצת בראש, שכשחולמים משהו בגדול, משהו מהחלום באמת קורה, ונכנס לנו לחיים. ובעצם, למרות שאנחנו מתלוננים ורוטנים, ואוהבים להגיד כמה זה קשה, השגרה הזאת, וכמה זה לא נוח, ולא נכון לחיות ככה, אנחנו מפחדים, מפחדים מהשינוי, מהלא ידוע. אנחנו אוהבים קצת בסתר ליבנו להיות מתורגלים, ושקטים, ואולי קצת מדוכאים על ידי הכוח הזה, כוח שאנחנו נושאים עינינו אליו למרות שאנחנו מקורו, הכוח שכופה עלינו להמשיך. עוד יום, עוד יום, עוד אחד.

יצאתי מהרבה שגרות בחיים שלי, וזה חסר. זה חסר לי כי אני מתגעגעת, אני מתגעגעת המון למה שאין לי, מה שהיה לי פעם, ואפילו למה שלא היה. האם יש שגרה אחת? אפשר לקרוא גם לשינויים שגרה? לחיי מעברים ונדודים?

טירת הזכוכית היא פסגת החלומות. היא גדולה, נוצצת ומרהיבה. הבוהק שלה נשקף מן המילים. בשפה עשירה ומדויקת מאוד, מלאת תובנות עצמיות חושפת וולס את סיפורה המיוחד. בכנות מטלטלת היא כותבת בשטף זהיר את קורותיה. היא לא מסתירה את הכיעור, ולא מתפתה להיסחף, או לבחור להציג דברים בצורה לא מאוזנת. המינימליסטיות מאפשרת לראות את הסיפור הרחב, מלא העוצמות הזה בצורה כל כך אמיתית. ויש בו צדדים קהים, של חוסר תפקוד, ואחריות, ושאלות נוקבות שגם אני, וכנראה בעיקר הורים שקראו את הספר מתמודדים איתן, על חינוך, ועל מה באמת טוב לילדים, והאם החיים הם הרפתקה גדולה.

טירת הזכוכית היא החלומות שלי, ואני רואה את איך שהם שבירים, ויכולים להתנפץ בקלות נוראה כל כך. ואת איך שהם יכולים לנצוץ, ולהתעלות אל הנודע. וזהו הסיפור הזה. בריאליסטיות צובטת לב מספרת וולס על המסע המתעתע, המטורף, מלא האפשרויות הזה, ומשקפת לנו עולמות שונים בתוך אותו עולם, שבתחילתם ישנה ילדה שקופצת עם הידיים באוויר. מעלה, מעלה.

קראת? נהנית? יאללה, למיחזורית!

אני מעדיפה כבר לזרוק בקבוקים בזמני הפנוי

לפני 3 וחצי שנים

****

אח שלי היה בערך בגילי.
נכנסת לחדר שלו, שמסריח בחריפות מאלכוהול. עשן של סיגריות.
זיכרונות מציפים אותי במערבולות חזקות. לפני כמה ימים הוא חזר שיכור מת, היה ברור שהוא לא יזכור איך הוא חזר הביתה. לפני יומיים הוא בא אליי בלילה למיטה. חבשתי לו את הידיים. יש לי סחרחורת כשאני נזכרת בעומק, בכמות הדם.
אתמול התעוררתי בכאב. מהסוג שלא נגמר. הלכתי לחדר שלו. שוב, סיוטים. הוא משך אותי אליו. מחבק. רועדת, נצמדת. השמיכה הייתה מלוכלכת וספוגת זיעה, אבל אני נצמדתי אליה, מנסה להירגע.
ואז אי אפשר לישון, מדליקים ב-4 את האור החזק מדי. מה עושים. אין כוח לצאת לסיבוב. גם לים לא. אח שלי מסיט את הוילון, פותח את החלון. קר. רוח חזקה. לא יוצאים. מדליק סיגריה ושואף חזק, מכווץ את השפתיים מסביב. מופיעות הגומות שלו בלחיים, שמחזירות אותו לרגעים למה שהוא באמת, נער מתבגר. קצת ילד.
הוא מסיים את הסיגריה ולוקח לידיים את הספר הכסוף. הקייטנה של קנלר. הכרתי את השם. אח שלי קורא אתגר קרת כל הזמן. הוא לא מפסיק להגיד שהסגנון שלו אחיד מדי, שהוא הקלישאה של עצמו, מה לא. אבל תמיד קורא אותו.
"הם כולם כאלה מין אורחים לרגע. נשארים רק יום וחוזרים חזרה לגיהינום". הוא קורא לי, ואני לא בדיוק מבינה אבל גאה שהוא משתף אותי במשהו כזה, שהוא כל כך פרטי, וכל כך שלו.
לא ישנו עוד באותו הלילה. הוא קרא לי סיפורים. הקול שלו היה צרוד מעישון ומחוסר שינה. העיניים קצת אדומות. בשיער מבולגן ובמחשבות גועשות הגעתי לעולם סוריאליסטי. דרך הידיים החשופות, המצולקות, של אחי שמעתי על הקייטנה של קנלר, על מין עולם של אנשים אחרי שגמרו בהתאבדות. ושמעתי על הנהג אוטובוס. בסוף כיבינו את המנורה, היה כבר אור בחוץ. נרדמנו, בלי חלומות.
זה היה המפגש הראשון שלי עם אתגר קרת, ברגעים האינטימיים ביותר שלי. חולשות, פחדים, כמיהות ותקוות. בלילות הבאים עשינו את זה שוב לפעמים, מתנחמים לרגעים ונפצעים לעיתים, נמשכים אל השפה הישירה של אתגר קרת, אל הממשיות שבדברים. לא מחפשים סב-טקסט, שותקים. מחייכים קצת יחד אל הדבר האמיתי שמצאנו. בלי לתת את הכל, כי לפעמים חלק מספיק, גם.

****

אם שואלים אותי על רגעים אהובים מהחיים שלי הדבר הראשון שעולה לי הוא זיכרון מתוק ותמים, זיכרון ילדותי שלא התבגר לי בראש מעולם. הזיכרון הוא בוקר חורפי שבו אני לבושה בסוודר חם ועוטף ואימא מכניסה את האצבעות הקרירות שלה בין השרוול הצמרירי לגוף שלי ומושכת את השרוול של החולצה הדקיקה התחתונה עד לכף היד ואני מתפתלת ומצחקקת, מדגדג אימא, מדגדג.
הזיכרון השני שעלה לי בראש הוא יומולדת 10 שלי. קיבלתי ספר וחיבוק, והייתי מאושרת. קרעתי בציפייה את הנייר הירוק של סטימצקי וראיתי את העטיפה. כבר שמעתי על הספר, כמובן, היה קשה לפספס, אבל איכשהו הוא תמיד נמצא איפשהו ברקע, ולא ממש חשבתי לקרוא אותו מעולם. אבל עכשיו זה ישתנה, מתנה זאת מתנה, והציור של הרכבת האדומה על הכריכה בהחלט משך אותי. ועכשיו הזיכרונות מתערבבים.
אני נוסעת לירושלים בחורף מושלג, מסתובבת ברחובות ומנסה לדמיין שזאת הוגסמיד, ושרק אני רואה את זה, כי כולם סביבי מוגלגים.
אני מכינה שוקו משוקולד ולא משוקולית, נהנית מהרגעים נוטפי השחיתות ואפילו מתפנקת עם קצפת מעל, לוקחת את הספל הגדול למיטה ומתכרבלת בשמיכה הרכה, עם הספר החדש, המופלא.
וזיכרון אסוציאטיבי אחרון נכון לעכשיו הוא חיבוק התודה על הספר למי שנתן לי אותו. חיבוק ענק שבו ניסיתי להראות מה המתנה הזאת בשבילי.

גדלתי עם הסדרה הזאת, והיא ליוותה אותי. יחד עם שירים אהובים, מאכלים עם טעם של בית וחברים קרובים גם הסדרה הזאת בשבילי הייתה בסיס מסוים. הייתי חוזרת אל הארי פוטר בהמון הזדמנויות, ועדיין אני מוצאת את עצמי מצטטת משם פעמים רבות בחופשיות.
אני לא אגזים אם אגיד שהארי פוטר הוא סוג של בית שני בשבילי. הוא מדגיש את הטוב והיופי שיש בקריאה.

זה לא מובן מאליו שספר הוא כל כך מכיל שהוא מאפשר לך להתבגר בזמן קריאתו.

הספרים האלו, החכמים, הקסומים, המפתים הם יפים כל כך, מלאים כל כך, שהם הפכו לזיכרון מתוק מלפני שנים. אבל הם לא רק נוסטלגיה, כי בכל רגע אני יכולה לקחת אחד משבעת ספרי הסדרה ולשקוע בעולם הזה שלי, מגיל 10, אבל גם קצת מעכשיו.

ספוילרים בביקורת

****

זאת הייתה תאונה, ואני חיכיתי, הסתכלתי. אני לא יודעת למה בדיוק חיכיתי, אבל אני זוכרת את הרגשת הציפייה. חיכיתי יותר מדי זמן. לא התקשרתי למד"א, פשוט הסתכלתי. הסתכלתי וניסיתי בכל הכוח להבין שהאדם הזה הוא אבא שלי. בסוף התחילו קולות של סירנות, ואח שלי התקשר לפלאפון של אבא שלי, ואני ניסיתי להבין מה זה אומר ומה הוא יודע כבר. לא עניתי. אחד האנשים שהצטופפו לידנו הוציא את המכשיר הרוטט מהכיס של האיש ששכב על הכביש בחוסר אונים ונתן לי אותו, ורק אז, כשהוא הוציא בטעות גם חבילת סוכריות מנטה שהיו לו בכיס תמיד כדי למנוע את הריח של העישון הבנתי שזה אבא, באמת אבא. זה כבר היה מאוחר מדי.

ילדים לא אמורים להסתכל על ההורים שלהם גוססים ולא לעשות כלום, אבל זה מה שקרה לי, וזה גם מה שקרה לאלסקה.
הרגע שתמיד מתקשר לי לזיכרון הזה הוא כמה שנים מאוחר יותר, כשדיברנו בבית ספר בשיעור חברה על מה היינו עושים בשביל ההורים שלנו. כולם אמרו שהם היו עושים "הכל". לא יכולתי לענות על השאלה הזאת. אני לא עשיתי הכל.

הדמויות בסיפור הן דמויות לא-בשלות שנעשה ניסיון ברור להציג אותן ככאלו. יש בהן פגמים וסתירות, וג'ון גרין הוא ללא ספק לא כותב שמזלזל בצורה בוטה בקוראיו, אבל זה לא מספיק. כמעט שאין בהן הפתעות (אולי האהבה הכי גדולה שלי בספרים) ויש בהן עומק כדמויות, אבל לא כבני אדם. הן משחקות טוב מדי את התפקיד שלהן בספר, כמו שחקן שמסתמך יותר מדי על הטקסט. והן חוזרות על עצמן. הן מקסימות ושנונות ומרתקות לפרקים, והן ממש לא משעממות, אבל אין בהן את חוסר המושלמות הכמעט בלתי נסבל וההכרחי הזה. הן יצירה בוסרית ובוגרת של סופר שאוהב לכתוב, ואוהב שאוהבים אותו, ומרגישים את זה.

ואלסקה - מה אומר מה אגיד, הכל נכון, היא לא אמינה, לא קורים דברים כאלו, היא דמות שלא הייתה נכנסת לעולם המתורגל עד אימה שלנו, ואפשר לומר שהספר הזה מנסה להפיל את הקוראים בצורה חריפה יותר מב"אשמת הכוכבים". אבל היא שבתה את ליבי, בסיפור הזה, הסיפור שלנו, על חוסר התפקוד המזעזע, ועל האשמה החדה, הפוצעת, ועל ההתמודדות, או חוסר ההתמודדות, עם החיים שאחריי.