ביקורת ספרותית על לנצח - בני האלמוות #1 מאת אליסון נואל
בזבוז של זמן

---

אוקיי. אז את הספר הזה השאילה לי חברה. ותודה לאל שלא קניתי אותו, כי רק מלהסתכל על הכריכה יש לי בחילה. ובכן, בהתחשב בניסיון רב השנים שלי עם ספרים מהסוג הזה, אני אפילו לא מבינה למה טרחתי לנסות. בכל מקרה. סקירת עלילה;

אוור היא נערה בלונדינית, טיפשה ורופסת, כמו קודמותיה. החיים שלה היו פשוט מושלמים עד התאונה; אוור היא הניצולה היחידה מהאסון הטרגי; וכשהיא מתעוררת, היא מגלה שיש לה כוחות מיסטיים מיוחדים שלגמרי מאמללים את חייה; היא מסוגלת לראות אנשים מוקפים בצבעים עליזים. הממ, הילות. שיהיה. ולא רק זה, כשהם נוגעים בה היא מרגישה את מחשבותיהם האפלות ואת סודותיהם הכמוסים. כמה נורא.
בכל מקרה, כמובן שהיא מתגעגעת געגועים בלתי נשלטים אל חייה הקודמים. לא חס וחלילה להוריה המקסימים, שעשו את התאונה רק כדי להביא לה סוודר פקאצות וורוד, אלא לפופולריות ולשלל האפשרויות בלהיות מעודדת ממוצעת בתיכון. אבל לא. בגלל עברה הנורא והאפל, אוור המסכנה צריכה להיחנק למוות בתוך קפוצ׳ונים-לא-אופנתיים-בעליל, להסתיר את יופייה המהמם ולהרוס את השמיעה שלה בשירים רועמים, בגלל שכוחותיה המדהימים מלחיצים אותה עד מוות. חבריה היחידים הם גיי וערפדית-עם-עדשות-מגע. לרוע המזל, היא נאלצת לגור אצל דודה מיליונרית שמשתוקקת לדאוג לכל מחסורה, ולסבול את נוכחות רוחה של אחותה המתה.

סלחו לי, ידידי. אני חוששת שלא הבהרתי את עצמי מספיק טוב. היא פאקינג רואה את הרוח של אחותה המתה, וכל מה שהיא עושה בביקורים זה רק להגיד לה לצאת מהחיים שלה. שלוש מילים, יקירתי. וואט דה פאק. ואגב, חצי מהתיאורים מוקדשים לבגדים הלוהטים-והלגמרי-באופנה-האחרונה שאחותה לובשת, ולרכילות החמה שהיא מגלה בשיטוטי הריגול שלה אחרי מפורסמים. כאילו, אומייגאד. בריטני נכנסה למכון גמילה בפעם השלישית. מרגש.

אבל; כמובן שנער החלומות הלוהט והמסתורי מגיע, והיא מתאהבת בו נואשות, ומגלה שגם לו יש כוחות מיסטיים. הבה נריע לאיחוד המחודש. כמובן שהוא לא רק פריק שמסוגל לקרוא מחשבות, אלא שהוא גם בן אלמוות.
ואז יש תפנית מפתיעה בעלילה; היא פוגשת את האקסית היפיפייה שלו, ומגיעה למסקנה שהיא עצמה לא מספיק יפה כדי שדיימן יחשוק בה. מדהים.
אז האקסית הזאת עושה לה את המוות, בעת שהיא מגלה דברים חדשים על עצמה, ועל אהובה המסתורי-יפה-התואר-והמושלם-עד-כדי-בחילה.

כל הסיפור המגעיל הזה נמשך, אה, לנצח. ראיתם מה עשיתי כאן? כן? לא משנה. תרגישו חופשי להתעלם באלגנטיות.
אז בכל מקרה, כל הסיפור המבחיל הזה שחוזר על עצמו, התחיל ממש לעלות לי על העצבים. איכס. נוסו על נפשותיכם בצרחות אם מישהו אי פעם יעז להציע לכם את הספר הזה. המשפט הזה מזכיר לי בצורה קריפית למדי את הדרדסים. למה לעזאזל הוא מזכיר לי את הדרדסים?

אני נושמת עמוק, הולכת לאיבוד בניחוח שלהם ומודה בחשאי שאני מחבבת אותו. אני מתכוונת, ממש מחבבת אותו. אני לא מסוגלת להימנע מזה. אני פשוט אוהבת אותו. ולא משנה כמה אני מנסה להעמיד פנים שזה לא כך, האמת היא שאני אכן אוהבת אותו.
כמה נורא. בבקשה, ספרי לנו, איך הגעת למסקנה המבריקה הזאת.
~you just HAVE to be KIDDING me~

אז לא ניסיתי אפילו להמשיך לקרוא את כל הסדרה. תהנו לכם בקריאת הבולשיט הזה שמתיימר להיות ספר. אם תשרדו, אשמח לשמש לכם כמוקד לטיפול פסיכיאטרי.

» ביקורות נוספות של ~RAIN~
» ביקורות נוספות על לנצח - בני האלמוות #1