ביקורת ספרותית על מפוצלים - מפוצלים #1 מאת ורוניקה רוֹת
בזבוז של זמן

---

*** ביקורת מכילה ספוילרים

בשלוש עשרה שנות חיי הספקתי לאסוף מאגר בלתי מבוטל של אנשים ששנאתי. ביאטריס פריור היא אחת מהם.


ביאטריס "טריס" פריור - נערה בת שש עשרה, (בלונדינית, כחולת עיניים), שחיה בתוך שיקגו האפוקליפטית, המחולקת לחמישה פלגים כדי ליצור עם חזק ומאורגן. וישנם גם המפוצלים, אנשים שעליהם לא שולטת תכונה אחת והם מהווים איום כביר על האימפריה כי "הם לא יכולים לשלוט עלינו, ותמיד נעשה להם צרות".

למרות שחונכה וגודלה בפלג הקרבה עצמית, ביאטריס בוחרת בפלג אומץ לב, שם היא מתוודעת לאהבה ותשוקה שמהם לא סבלה קודם, ועוברת את האימונים המפרכים תוך פספוס מוחלט של לוח המטרה (אימוני ירייה ברובה וזריקת סכינים), והצצה במראה כל כמה שעות (או כמה דקות); ומגלה להפתעתה שלמרות שהיא לא יפה במיוחד, ("עיניי גדולות מדיי ואפי ארוך מדיי"), ולא מצטיינת באיברים מושכים, היא בכל זאת מושא נעיצת מבטיהם של הגברים.


ואם אתם תוהים מה גרם לי לשנוא את ביאטריס, אם היא בסך הכל גיבורה רכרוכית טיפוסית - אל דאגה, יש לי ציטוטים.

רגליו קרובות מאוד לראשי. אני צריכה לנחם אותו, אני אמורה לרצות לנחם אותו, לזה חונכתי. אבל במקום זה אני חשה גועל. מישהו שנראה כל כך חזק לא צריך להתנהג כמו חלש. למה הוא לא יכול לבכות בשקט, כמו כל האחרים?

"לא אפגע בך. אף פעם לא רציתי ל…" אל מכסה את פניו בשתי ידיו. "אני רק רוצה לומר שאני מצטער, אני כל כך מצטער, אני לא… לא יודע מה לא בסדר איתי, אני… בבקשה תסלחי לי, בבקשה…"
[...]
"תתרחק ממני", אני אומרת בשקט. הגוך שלי נוקשה וקר. אני לא כועסת, אני לא פגועה, אני לא כלום. אני אומרת בקול נמוך, "ואל תתקרב אלי שוב, לעולם."
עינינו נפגשות. עיניו כהות וזגוגיות.
"אני נשבעת לאלוהים שאם תתקרב אלי אני אהרוג אותך." אני אומרת. "חתיכת פחדן."

(ואת המונולוג המרגש הזה היא אמרה לאלברט, עריק שהיה מאוהב בה נואשות ומסיבות כלשהן הוא נכנס לדיכאון וזה הרס אותו והוא ניסה להרוג אותה, (צעד חכם). הוא התאבד כמה ימים אחר כך בהיעדר מישהו שיעצור אותו. היא לא באה לטקס ההלוויה.)

עכשיו ברצינות: אני לא יודעת למה יש כאלה שמפרשים את הקטע הזה כביטוח לחוזק ולאומץ של טריס - הוא בדיוק ההיפך, משתי סיבות: (א) אדם חזק לא ישפיל אחרים כדי לרומם את עצמו, ו(ב) לסלוח זה דבר קשה, אבל לא בלתי אפשרי. לסלוח משמעותו אומץ, יקירי. להפנות גב הוא לא מעשה אמיץ. לפגוע במישהו שפגע בך הוא לא מעשה טוב. וזהו.

אז, אני לא יודעת אם הבנתם הרבה מהשורות האלה, אבל ורוניקה רות' יצרה מפלצת. היא ערבבה את כל האנשים ששנאתי, את כל הרגעים האלה שבכיתי, לבד, ואף אחד לא היה שם, בתוך דמות אחת, אישיות אחת, תכונה אחת, גיבורה אחת - שמייצגת אומץ לב אבל בעצם פחדנית יותר מכולנו.


אוקיי, כשסיכמתי את עניין טריס כמיטב יכולתי, הבה נעבור לנושא הבא.

"אנשים נוטים לייחס לי תכונות נעלות", אני אומרת בשקט. "הם חושבים שבגלל שאני קטנה, או בת, או נוקשה, אני לא מסוגלת תהיות אכזרית. אבל הם טועים."

תראו, אני לא רואה בעצמי אדם מושלם, וגם לא אדם נעלה או טוב, אבל אני משתדלת, אתם יודעים? אני משתדלת לא להתנהג באלימות כלפי האחיות שלי כי מגיע להן אדם שאפשר לסמוך עליו, ואני נחמדה לכולם כי אני מבינה שלהכיר בתכונות הרעות שלך זה לא מספיק, ורוע לא עוזר לעולם הזה, ואני החלטתי לא להסתפק ב"אנחנו, בני האנוש, רעים ומחריבים את עולמנו", כי לא אכפת לי ויש אנשים טובים, יש, יש אנשים נעלים, ולמה לי לא להוסיף טוב לעולם הזה?
אני מבינה שלחלק מהקוראים היה נחמד לראות שביאטריס לא מושלמת, אבל, קצת פרופורציות; אדם כמוה לא מתאים להיות מנהיג, ולא גיבור, והיא - ביאטריס - זאת שנלחמת באקדחים ועומדת על שלה בעוז - היא לא גיבורה.

והלאה, לנושא הבא: תגובות לא אמינות, פשוטו כמשמעו.

ויל. עיניו חסרות הבעה, והוא פועל כמו אוטומט, והוא בכל זאת ויל. הוא מפסיק לרוץ ומסתכל עלי, רגליו נטועות באדמה ואקדח בידיו. תוך רגע אני רואה שאצבעו על ההגה ושומעת שכדור נכנס למחסנית, ואני יורה. עיני עצומות.
הקליע פוגע בראשו. אני יודעת, כי לשם כיוונתי.

היא רצחה את הידיד שלה. אני, כאילו, באמת צריכה להגיד יותר? שתברח, שתתכופף - שתהמם אותו, שתתלבט. שתביע חרטה. אבל היא דואגת מהחברה שלה, קריסטינה - מהחברה שלו (חברה חברה) - וממה היא תגיד כשהיא תדע שטריס רצחה אותו. כמובן שהיא עצמה לעולם לא היתה מודה בזה - הסיבה היחידה שקריסטינה עומדת לדעת היא שהיא ערקה מפלג כנות, שם מלמדים אותם לזהות אדם שמשקר.

אמא של טריס מתה, כמה עמודים לפני הרציחה של ויל, במחווה עילאית וכדי להגן על הבת שלה. אני לא אתעכב על העניין של הקיטש הצפוי סוחט הדמעות, אלא על התגובה של אבא של טריס, מה שמו.

"זה טוב", הוא אומר ונשמע מתוח. "זה מוות טוב."

כן, למה לא, מותק, מוות טוב, מוות זה טוב, כי אנחנו חיים למען המוות, מטרה נעלה, משאת נפשנו.

"יש כאן אנשים עם רובים. כשהם יראו אותי, הם יהרגו אותי, אם יוכלו", אני אומרת בשקט לאבי. אני מחפשת את עיניו. "לתת להם להרוג אותי?"
הוא מסתכל עלי כמה שניות.
"לכי", הוא אומר, "והאל יהיה לצידך."

(אבא של טריס לטריס.)

ואז קורה עוד מקרה דומה, כשאבא של כריס מוסר את נפשו, (בעוד מחווה עילאית למען טריס), היא מיידעת את אח שלה, כאלב (במקור כיילב אבל התרגום גרוע) במותו. ותגובתו כדלהלן;

"מה עם אבא?" הוא שואל.
אני רק מנידה בראשי.
"טוב", הוא אומר וכמעט נחנק, "הוא היה רוצה שזה יהיה ככה."

טוב, המטרה של הציטוטים האלה מלכתחילה הייתה להראות כמה התגובות לא אמינות, אבל אני חושבת שיש משהו מעבר לזה. ורוניקה רות הפכה את כל הפלגים למוקצנים מדיי - גם את הרעים וגם את הטובים. הרעים היו רעים, סתם ככה, בלי מניעים, והטובים בעצמם היו מטורפים על כל הראש, וכך גם הסופרת. יש כאן זלזול עצום, עצום, בערך החיים והערכים הטובים האמתיים ויציאה עצומה מפרופורציות. למה חייבים לענות אותך ולהכריח אותך לספר את כל השקרים שלך בפלג כנות? למה ידע הופך אנשים לרעים באוריינות? למה, בכלל, מוות הופך להיות דבר טוב או נשגב או נעלה?


ועוד בעיה היא השפה הלא אחידה. אני לא בדיוק יודעת אם הבעיה היא בתרגום או בטקסט המקורי, אבל קצת מוזר לכתוב, "קשה לי לעצור את הדמעות כשאני רואה את הפחד בעיניו הכהות" (חרוז!) ו"כתפי כואבת בטירוף", באותה פסקה. לא מקצועי.


בכל אופן, יש רק עוד נקודה אחת קטנה שאני רוצה לציין לפני שאסיים (סוף סוף), והיא דיי שולית ואני דיי בטוחה שאף אחד לא שם לב אליה, אבל היא מתקשרת לשבועות (ועכשיו כבר חודשים) האחרונים בהם יצא השיר החדש של סיה, elastic heart. מי שראה את הקליפ (https://www.youtube.com/watch?v=KWZGAExj-es - אם תרצו), אני מניחה שכבר שמע על הפרשנות השגויה שמייחסת את מה שקורה בין שני הרקדנים למשהו מיני. פדופיליה.
האמת היא שהם אמורים לייצג אבא ובת.

אז כמו שאמרתי, בחלק כלשהו בבחינות הכניסה לאומץ לב המשתתפים נדרשים לתת לבחורים חתיכים לנעוץ בהם אלקטרודות, ולהתמודד עם הפחדים הכי נוראיים שלהם, מול עיניהם של השופטים.
טריס מפחדת מסקס. עד כאן טוב ויפה, אבל לאחר ההתמודדות המרשימה שלה במבחן חברה שלה, קריסטינה, אומרת לה שנפוצה השמועה שזה אמר לזאת שזאת אמרה לזה שאמרו לה שהשופטים צחקו למוות במבחן של טריס.
טריס אומרת לה שהיא מפחדת מאינטימיות.
קריסטינה: "סקס."

הכל היום נהיה כל כך זול ונמאס לי מזה.

(סקירה סופית: כתיבה גרועה למדיי, עלילה ממוחזרת, דמויות נוראיות, סרט עוד יותר, לא מתכוונת להמשיך לקרוא עוד עמוד אחד בסדרה הזאת.)


טוב, אז זאת היתה הביקורת שלי על מפוצלים שנכתבה בערך בשבע שעות שהתפרשו על ארבעה חודשים, אני הייתי ריין ואתם הייתם סימניה. הלכתי ללמוד למבחן באנגלית.

» ביקורות נוספות של ~RAIN~
» ביקורות נוספות על מפוצלים - מפוצלים #1