ביקורת ספרותית על חיי פיי מאת יאן מרטל
ספר טוב

---

#
הכתיבה כל כך טובה שכשיש תיאור של משהו מגעיל – ויש הרבה תיאורים כאלה – אתה מעווה את פניך ומרחיק ממך את הספר. זו בעיני מחמאה אדירה לסופר, שמצליח לגרום לקורא שלו להרגיש בפועל את הכתוב.
באיחור אופנתי, אחרי שמזמן שככו ההתרגשות והדיבורים על הספר, וגם הסרט – שנדמה לי שראיתי – נשכח מזמן, מצאתי אותו, התחלתי לקרוא ונשאבתי. מרטל מצליח לכתוב בהומור, בכנות וביופי על דברים מחרידים ומזעזעים. התערובת הזו פוגעת בקורא בעוצמה. התיאורים שהוא מתאר הם מרתקים וחלקם מהיפים שקראתי.

מעשה בנער הודי בן 16 המושלך – עקב טביעת הספינה בה שט – לסירת הצלה בת 8 מטרים ועמו זברה שבורת-רגל, קופת בבון שהיתה חית-מחמד לפני שהתגלגלה לגן חיות, צבוע נקוד וטיגריס בנגלי מלכותי, כולם פליטי גן החיות אותו ניהל אביו של הנער. נשמע כמו אחת משאלות ההיגיון המשמשות את המבחנים הפסיכומטריים בלוגיקה: איך להשיט את הכבודה הזו ולהביאה חיה לחוף מבטחים?
אי אפשר. בסוף תהליך האבולוציה הקצר על הסירה, נותרים הנער פיי – שהתחיל אותו כצמחוני חובב דתות - והטיגריס, שהתחיל כטורף עתיר כוח.

מרטל, נראה לי, למד רבות על בעלי חיים והתנהגותם (אם כי לא נראה לי שהוא חובב אותם במיוחד) הוא גם למד רבות על מנטליות הודית ועל תפריטים הודיים. הכתיבה אינטליגנטית, האיזכורים והאסוציאציות מעניינים ומלאי הומור. פחות התלהבתי מנושאים דתיים התופסים, להערכתי, חלק לא-פרופורציונלי בסיפור, משעממים ללא צורך ענייני.

קראתי שזה "סיפור הישרדות" או "סיפור התבגרות" ואף אחת מההגדרות האלה לא מתאימה לחווייה שלי. אמנם יש הישרדות בסיפור ועם מאמץ אפשר להבחין אולי בסוג של התבגרות, אבל לדעתי עיקרו של הספר עוסק בתמונת העולם שאנחנו נושאים בתוכנו. אין לתמונה זו קשר ישיר למציאות "האובייקטיבית" גם אם יכולנו להבחין בה. אם הצלחנו לייצר תמונה יציבה - נצליח להתמודד עם תלאות קשות. אם תמונת העולם שייצרנו אינה יציבה, אם אנחנו מפקפקים בה, נטבע גם בשלולית רדודה.
כשאתה צועד על חבל דק מעל תהום - אם תמונת-העולם שתראה לנגד עיניך היא ברורה וצלולה ללא ספקות - תצליח, כנראה, לחצות את המכשול ללא פגע.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על חיי פיי