ביקורת ספרותית על חיי פיי מאת יאן מרטל
ספר מעולה

---

הודעה לכלל הקוראים בסימניה ובכלל:
אם אתם לא רוצים שתמימות ילדיכם תיהרס בגיל 9 וחצי, בבקשה אל תניחו את הספר הזה במקום שבו הם ממש יכולים לקחת ולקרוא אותו. או שהם יצאו כמוני, ואת זה לא נראה לי שאתם רוצים.
לי לפחות היה מזל- אכן, קראתי את "חיי פיי" כשהיית בכיתה ד', כי איזה חבר גאון של אבא שלי נתן לו אותו במתנה והשאיר אותו על השולחן בסלון. אבל קראתי בדילוגים ורק עד האמצע, כי הייתי חצי משועממת מהפילוסופיה וחצי מזועזעת מתיאורי אכילת הזברה מהבפנוכו.
ואז, כמה שנים אחר כך, הגיעו המוני הספוילרים לגבי הסיום מהמון נקודות מבט, והסרט- שראיתי, ולבסוף השבת [אתמול] שבה החלטתי חגיגית לקרוא את הספר כולו מתחילתו עד סופו.
בררררר.
----
קודם כל, הספר הרבה יותר אכזרי מהסרט. אבל איך אפשר שלא?
הוא השאיר אותי המומה וחשופה וחסרת מילים, והכי חשוב- הוא סדק לי לחלוטין את קליפת הציניות, הישג מדהים. כי הוא מעמת אותך עם בני אדם נואשים, חיות נואשות, והחיה שיוצאת מהבן אדם. כל כך בקלות.
----
כמה נקודות שלא מפסיקות להעסיק לי את המוח:

1) בחיים אני לא אסתכל שוב על חיות, או בשר, באותה צורה.

2) איך פיי פאטל הצליח להקים חיים חדשים אחרי 7 חודשים בים, כשמה שקרה לו בזמן הזה היה הופך כל בן אדם למפלצת, או לצל של עצמו? איך אפשר להקים חיים, בית, משפחה? איך אפשר להתחתן כשאתה שרוט לגמרי בנפש שלך? ואיך לעזאזל מספרים לילדים שלך דבר כזה?
"בואי, חמודה, יש משהו שאני רוצה לספר לך. כשהייתי בן 16 הייתי תקוע המון זמן בלב ים עם חיות, וכמעט לא היה אוכל ומים, ובשלבים מסוימים עשיתי דברים נוראים וקצת מגעילים כמו לשתות דם צבים ולאכול שאריות בן אדם." אלוהים. זה יכול להרוס כל אחד. ובלי לדבר על זה שפיי חטף מזה שריטות לכל החיים. זה נורא ואיום. לא מספיק שעברת את כל זה- כל העתיד שלך, ושל מי שאוהב אותך, מושפע.

3) תמיד כשאני קוראת ספרים שמתוארת בהם מציאות אכזרית או בלתי אפשרית או שניהם, אני שואלת את עצמי אם הייתי שורדת שם. וכמעט תמיד התשובה זהה: כאוס מהלך- אולי. משחקי הרעב- לא. הגן הכימי- לא. מפוצלים- לא. וגם כאן התשובה הייתה זהה, אבל כאן זה שונה, כי זה יכול לקרות באמת. ועד כמה שזה נשמע הבדל קטן, הרי גם זה לא הגיוני במיוחד, זה אחד הדברים שטילטלו אותי.

4) "רעב מוציא ממך דברים שלא ידעת שיש בך." זה ידוע. כל מי שצם את תשעה באב ב-40 מעלות בצל יודע שבשלב מסוים של הצום, רק הזכרת המילה "שניצל" יכולה לגרום לך להזיל ריר, אפילו אם אתה שונא שניצלים או בכלל צמחוני.
אבל כאן המשפט מקבל משמעות שונה. אכזרית. בהמית.
וכל צלם אנוש הולך לעזאזל.

כשקראתי את כל הקטעים שפיי היה צריך להשיג אוכל, לא יכולתי להימנע מהמחשבה:אם את היית שם, גם את היית מגיעה למצב הזה ולא היה אכפת לך לאכול שום דבר. את היית בדיוק ככה, או שהיית מתה.

5) בני אדם הם יצורים סתגלנים, כמו שאומר הספר בשלב כלשהו, ומתרגלים לכל דבר. גם להרג ורוע ואכזריות. ונורא כמה שזה נכון. אני לא הצלחתי להבין איך חיים -שהם לא באמת חיים- בים, חיים שכולם רק הישרדות, הופכים להרגל, אבל כנראה שצריך לעבור דבר כזה בעצמך בשביל להבין, ולי זה לא קרה [עדיין], תודה לאל.

6) הסוף. הצילו. אלוהים ישמור. זה הופך לך את כל מה שחשבת על הספר ואת כל *האיברים הפנימיים*, ואחר כך אתה מצטער שחשבת דווקא על צירוף המילים המסומן בכוכביות מהמשפט הקודם.
אבל שם דווקא רואים את פיי מהצד, ומה שנהיה ממנו. וזה קצת מפחיד, יש להודות, למרות שאני אישית מאוד אהבתי את העוקצנות והעקשנות שלו.

7) העטיפה של הספר גאונית. העטיפה של הספר באנגלית מעצבנת, כי היא נותנת רק פרשנות אחת לסיום הספר.

8) ושוב, לגבי הסוף- אני בוחרת בסיפור עם החיות. אני יכולה להיות צינית ומציאותית ולבחור בסיפור האנושי, אבל אני בוחרת בסיפור עם החיות. ואל תעזו לערער [אהמאהמגוויןאהמאהמ], כי יש לי ביד מסור חשמלי.

9) אתם צריכים לקרוא את הספר. מייד. עכשיו. ברגע זה ממש.

10) אמרתי עכשיו!!!!

11) אין 11. אבל זה מספר המזל שלי. ויש לי יותר מזל משכל.


"העולם אינו רק מה שהוא. הוא הדרך שבה אנו מבינים אותו, הלוא כן? וכשאנו מבינים משהו, אנחנו מוסיפים לו משהו, נכון? האם זה לא הופך את החיים לסיפור?"

» ביקורות נוספות של לואיזיאנה מנטש השקנאית
» ביקורות נוספות על חיי פיי