ביקורת ספרותית על חיי פיי מאת יאן מרטל
ספר טוב

---

בני הבית שלי תמהו מאוד: איך יכול להיות שיש בבית כל כך הרבה ספרי ספרייה חדשים ומעניינים, או לפחות מסקרנים, ומה שאת בוחרת לקרוא זה הספר הישן הזה? עכשיו לכו תסבירו להם שזה משהו שאביבית מהפייסבוק ביקשה. "זהו יום הקריאה-מחדש בספרים אהובים ששכחתם. גשו למדף התחתון ביותר מצד ימין ושלפו אחד מהשורה האחורית". כך היא ביקשה, ואני ניגשתי ושלפתי את הספר המבוקש. "אפקט רוזי". אופס. לא כל כך אהוב, לא כל כך שכוח (לצערי), והודעתי שהמשימה לא רלוונטית. אביבית נתנה לי הנחה, ואמרה לי שאקח את הספר לידו. ובכן, זה חיי פיי. לא כל כך שכוח, כמו משתדל להישכח, כי התיאורים בו היו לי קשים מדי בזמנו. אבל לקחתי בכל זאת.

איך הספר הגיע אל ביתי? ובכן, אני חובבת מתמטיקה, ופיי הרי הוא ערך מתמטי (גם עוגה, נכון. גם מאפה מתוק או מלוח על בסיס בצק, אבל בעיקר היחס בין היקף המעגל לקוטרו). ובני משפחתי יודעים זאת, וששים לספק לי מיני קריאה הקשורים למתמטיקה. וכך קורות גם טעויות, שכן הספר הזה אינו קשור למתמטיקה. מתמטיקה עוסקת באמת ובשקר, בשחור ובלבן, ובהעדר גווני ביניים. הספר הזה כל כולו הוא גווני ביניים, כאלה שמטריפים מתמטיקאים ומבריחים אותם מעולמה הסוער של המציאות אל עולמו הסדור של הדף הלבן והמספרים שעליו.

הקריאה החוזרת הייתה מענגת בהרבה מהקריאה הראשונית, זו בעבר, זו הזכורה לרע. בראש ובראשונה כי כבר ידעתי את הסוף, וגם את קווי העלילה העיקריים. וכך ידעתי גם לדלג על התיאורים היותר-מזוויעים הכלולים. כך יכולתי להתפנות ברוגע לקריאת ההקדמה (מי קורא הקדמות?) ולהבין את המסגרת הסיפורית והפרקים בגופן הנטוי שבקריאה הראשונית לא הבנתי את מקומם. העדר המתח גם איפשר קריאה איטית, שקולה, בלתי להוטה, ולכן נהנית מכל תיאור ודימוי, ומהאוסף המרשים של רשימות הממלא את הספר. במקום לכתוב שניים או שלושה פריטים להבהרת נקודה מסויימת, מביא המחבר עשרים או שלושים. לאדם השרוי במתח עומס כזה של תיאורים רק גורם שעמום (בחלק הראשון של הספר, שנראה כביכול סתמי ולא קשור) או עצבנות (בחלק המותח). למי שכבר קרא הכל, ריבוי התיאורים מעניין ומענג. בנוסף יכולתי לשים לב לפרטים קטנים ומהנים, כמו המקום שבו פיי הדובר מבקש מהמחבר לסדר כך שהספר יכלול בדיוק מאה פרקים, ולבחון שאכן, זה באמת מה שקורה.

והסיפור עצמו - פיי פאטל, הודי בן 16, בחר לעצמו את הכינוי הזה, כדי להימנע מכינויי גנאי מתבקשים בשל שמו. בהודו הוא מנהל חיים שלווים אם כי עתירי דתות, בחסות הוריו החילוניים בעליל, נפשו המחפשת רוחניות רבה ומורים שהוא מצא לעצמו כדי לספק את המענה הזה. בכל אחת מהדתות אותה הוא פוגש הוא מטיל ספק במיתוסים המסופרים ובסיפורי היסוד של הדת, אך מתחבר רגשית אל האנשים הנושאים את בשורת הדת, ואל הריטואלים שהם מספקים לו. אבל המצב בהודו אינו פשוט, ומשפחת פאטל מהגרת לקנדה. כך מוצא את עצמו פיי הצעיר על סירת הצלה בלב האוקיינוס בלוויות חיות טרף פראיות. חלקו האחרון והקצר של הספר תוקף את הספקנות הטבעית המתעוררת בקורא האינטיליגנטי, ומאתגר אותה. כי הרי כמו שאומר פיי כבר בהתחלה "בחירה בספקנות כפילוסופיית חיים כמוה כבחירה בעמידה במקום כאמצעי תחבורה".

היה נחמד, מילאתי את חובתי, ועכשיו אוכל להתפנות לקורותיו של הבלש ויש פורי.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על חיי פיי