“****


הדבר האחרון שכנראה אפשר לצפות מויסלבה שימבורסקה לעשות, הוא לשבת לבד בחושך, בשתיקה רועמת, כמו דורות על דורות של פולניות פאסיב-אגרסיביות שקיבעו את דמותה של "הפולניה" וצימצמו אותה לכדי שש המילים הטעונות, "לא, לא חשוב כבר. אני אקום".
מדמותה המעשנת-להכעיס שניבטת מכריכת הספר כבר ניתן לראות מה היא. בועטת. עוקצת. חתרנית. פיקחית להפליא. takes no shit from no one. פולניה, אבל כזאת שאם הייתי "מגריל" אותה כחותנת, אז אחת מהשתיים - או שהייתי צוחק בלי סוף או שהייתי בהתקף חרדה בכל פעם שהייתי פוגש אותה. או שתי האפשרויות גם יחד.
אני לא חסיד גדול של שירה או של מסות עיוניות עמוקות שדורשות אינטלקט, התעמקות וסבלנות שכנראה אין לי, אבל שימבורסקה היא גם לא משוררת פלצנית שגרתית וגם לא מסאית טרחנית ומייגעת. בדיוק להיפך.
ב"קריאת רשות" שימבורסקה עושה בעצם שני דברים. היא כותבת סקירות קצרות (כן! ממש כמו ב"סימניה". אילו רק היתה לנו שימבורסקה משלנו כאן באתר), על ספרים, אבל כאלה שלא היו זוכים לסקירה בשום במה אחרת. ספרים נשכחים, זניחים, איזוטריים, לקסיקונים, ספרי הדרכה, לוחות שנה, אנתולוגיות. מכל אחד מהספרים האלה היא לומדת, דברים מפעימים ממש. היא מצליחה להוציא את המוץ מהתבן ולוקחת מין לקח יחיד, אבסורדי וחד פעמי, נקי מפוזה ומהטפה וממוסר השכל, ומלא עד להתפקע ברגש או בהומור צנוע ומושחז להפתיע. כמות ההפתעות שיש כאן בכל עמוד היא מדהימה. כי לכאורה, מה כבר אפשר ללמוד מספר הדרכה להתקנה של טרריום או טפטים על הקיר, מאנתולוגיה על ציפורי שיר או מלוח שנה של שנת 1973? אז זהו. ששימבורסקה מראה בדרכה המבריקה שמכל דבר אפשר ללמוד, שספר הוא רק תירוץ ללמוד על העולם ועל עצמך עוד קצת, אם רק יודעים איך, ולפיכך היא מאששת את מחשבותיי מאז שהתחלתי לכתוב סקירות כאן ב"סימניה" - שעל כל ספר אפשר לכתוב, ואף רצוי. לא בגלל שהספר מעניין או לא, אלא שבכל קריאה של ספר, נולד מהמפגש החד פעמי בין קורא לנקרא משהו חדש - ובדיוק מהסיבה הזאת אני סולד מביקורות שמכילות אך ורק תיאור תמציתי של העלילה או הדמויות. לעומת זאת אני מאוד אוהב לקרוא ביקורות שיש בהן משהו מעבר, המחשבה שנבראה כשמישהו קרא משהו שעשה לו משהו. זה כל כך יפה, גם אם הקשר לסיפור קלוש בהחלט.
וכך, מסיפור השושלת של קליאופטרה מסיקה שימבורסקה כי "גילוי עריות הוא סטייה מסובכת להחריד", אחרי קריאה של ספר על האטה יוגה היא מלגלגת ברשעות על מי שמנסה לשווא "לצאת מעצמו" ובדרך על כל הספקנים המנסים למצוא מפלט למצוקותיהם בניו אייג' ("בכל הנוגע להליכה לאיבוד העצמי - תמיד יימצא לכך זמן אחרי המוות. ברגע זה הספקן ינסה להתיר עצמו מהקוקוטסאנה (תנוחת יוגה). נקווה שיצליח בלי להזמין אמבולנס"). מהספר "גמדים וענקים בעולם החי" עולות בה מחשבות מצמררות על גוליבר ("אני, למשל, הייתי סבורה עד כה שמופלאות הליליפוטים של סוויפט נעוצה בעובדה שהם אינם קיימים, והם אינם קיימים משום שאינם קיימים. כעת עליי להסכין למחשבה שהם אינם קיימים משום שקיומם אינו אפשרי באופן מוחלט. זה הבדל גדול, מכת מוות לעצם הרעיון של גמדים!" - וכאן היא נכנסת לענייני חילוף חומרים פיזיולוגיים המאפיינים יצורים גדולים ויצורים קטנים.., והיא ממשיכה - "ההכרח להשיג כמות מזון גדולה כל כך כדי להתקיים אינו מאפשר חיים יציבים, או שום תרבות שהיא. האדם יכול ליצור אותה רק משום שהוא אורגניזם גדול יחסית בעל חילוף חומרים איטי, וכתוצאה מכך עומד לרשותו פנאי מסויים שבלעדיו אין לתרבות שום סיכוי").
שימבורסקה עושה מעשה רחב-לב כשהיא כותבת את סקירותיה על הספרים הזניחים האלה. היא כמו מישהו שמאזין בתשומת לב לדבריו של אדם שמעולם לא החשיבו את דעתו, שלא בצדק. בעידן הזה, שיש כל כך הרבה מה לקרוא, וכל כך הרבה גירויים אחרים חוץ מספרים - למי יש זמן או כוח להאמין שאפשר ללמוד משהו מכל דבר, או להקשיב לדברים מקובלים או נפוצים פחות? כשיש כל כך הרבה רבי מכר בארבע במאה, למי יש עצבים לקנות ולקרוא ספר של שימבורסקה ב-94 שקלים שאין סיכוי שיהיה במבצע?
אני חובב גדול של שחקני משנה. אלה שמניעים את העלילה, שזונחת אותם לאנחות אחרי רגע קט כשהיא ממשיכה לעקוב אחרי הגיבורים הראשיים. תמיד שיעשע אותי לחשוב מה קורה לבנאדם הזה שגיבור הסרט עוצר אותו באמצע ההיי-וויי וחוטף לו את המכונית באיומי אקדח כדי לרדוף אחרי הרעים שנמלטים משם באופנוע שגנבו מאומלל אחר. מה הוא עושה? הוא תקוע עכשיו באמצע ההיי-וויי, בלי מכונית, הוא צריך להגיע לישיבה חשובה בעבודה... מי יאמין לו? איזה סרט רע עכשיו להתחיל לדבר עם הביטוח...

בשנתיים האחרונות כתבתי ביקורת על כל ספר שקראתי בזמן הזה. גם כשזה לא בא לי בטבעיות, או בקלות. אני מאוד מקווה שאוכל להמשיך בזה. אני מרגיש, שאיכשהו, זה חשוב לי. זה עושה לי משהו, לכתוב ביקורת. זה מאלץ אותי לחפור במחשבות האלה שבורחות מאוד במהירות, של מה ספר עושה לי. זה משאיר אותי ערני.

חשבתי על רעיון, שאולי שווה להציע אותו להנהלת האתר. פעם בחודש, נגיד, לבחור ב"ספר החודש". לא רב מכר, אבל גם לא איזה פרסום שולי. ושכל מי שיכול, יכתוב עליו ביקורות. כך נביא לעולם עוד כמה סיפורים. כמו מועדון קריאה כזה. מה אומרים?



****”

“...




קריאת רשות

אחרי שאני מסיים לקרוא ביקורת כלשהי ב'סימניה', דבר ראשון שאני עושה זה לסמן 'אהבתי' (במידה שאני אוהב את אותה ביקורת, כמובן. כי יש גם מקרים שלא). והדבר השני שאני עושה אחרי שאני מסיים לקרוא ביקורת, זה לכתוב תגובה (במידה שיש לי לומר משהו על הביקורת עצמה, על הספר שעליו היא נכתבה, או כל דבר אחר, כי יש גם מקרים שבהם אין לי מה לכתוב).

'קריאת רשות' הוא אוסף של ביקורות על ספרים שונים ומשונים שפירסמה ויסלבה שימבורסקה - מי שעד עכשיו התרגלנו לקרוא לה "שימבורסקה המשוררת", אבל עכשיו אפשר לקרוא לה גם בשם "שימבורסקה המבקרת" (למרות שהיא לא כל כך אוהבת שקוראים לה ככה, והיא מעדיפה שיקראו למה שהיא כותבת כאן, 'קריאת רשות').
אחרי שסיימתי לקרוא את הספר הזה, דבר ראשון שעשיתי זה לסמן 76 פעמים 'אהבתי'. ולמה? כי באוסף הזה יש 76 ביקורות, וכל אחת מהן ראויה להיות הביקורת הניבחרת / האהובה.
וכמובן שלאחר מכן גם הוספתי תגובה. וכי איך אפשר בלי תגובה? זו הרי ויסלבה שימבורסקה.

והנה התגובה:
ויסלבה שימבורסקה (אגב, אני מת על הכינוי שלך. וגם התמונה יפה. אהבתי.), את פשוט בן אדם יוצא מן הכלל! אני נהנה לקרוא שוב ושוב את הביקורות שאת כותבת, ובכל פעם שסיימתי לקרוא ביקורת שלך, ועמדתי לעבור לביקורת הבאה שנמצאת בעמוד הבא, ההשתוקקות שלי לקרוא את הביקורת הבאה שלך, רק גדלה וגדלה מעמוד לעמוד. כל ביקורת שלך, היא ממש עולם במלואו. אז כמו שאפשר להבין, אני שמח מאוד שעברת סוף כל סוף גם לכתוב ביקורות ספרים ולא רק שירים בפורום 'סיפור שכתבתי':). וכמו שאת כותבת שירה, כך את גם כותבת ביקורות סיפרותיות: חדה, שנונה, חכמה, בוגרת, כובשת, עם ניצוץ והרבה קסם אישי. מה שאני אוהב במיוחד בביקורות שלך, זה את התמציתיות החיננית והקלילה ואת היכולת הזו שלך לכתוב בעמוד אחד בלבד (בממוצע) כל כך מעט על כל כך הרבה, ולמרות זאת הכל יוצא בצורה כל כך קולעת ומשביעת רצון. אני גם אוהב מאוד את משפטי המחץ האלה שאת נוהגת לפזר ברחבי הביקורות שלך (בעיקר בסוף, אבל לא רק). בנוסף, אני אוהב את הקטעים המאוד מעוררי מחשבה שאת מעלה, בקשר לספרים שעליהם את כותבת, מנקודת מבטך האישית, על כל מני דברים שקורים בחיינו ומסביבנו, בדרכך השימבורסקית, וגם את כמות התובנות המעניינות שאת מצליחה להוציא מהספרים שעליהם את כותבת, את החשיבה מחוץ לקופסא ומעבר לתבנית היבשה שבה משתמשים רוב מבקרי הספרות (וגם כאלה שנחשבים לטובים במקצועם), ואת ערך המוסף שאת מביאה יחד אתך. ואני אוהב מאוד גם את הכתיבה שלך, שגם בקטעים של הביקורות הפחות טובות שלך, הייתי מתענג מהמישלב הלשוני השימבורסקי שאני כה אוהב, אשר מעטר כל מילה ומילה שאת כותבת. אמנם לא יצא לי לקרוא כמעט אף ספר מכל אוסף הספרים שעליהם כתבת, ועל רובם הגדול אפילו לא שמעתי (בעיקר כי רובם ספרים פולניים, כאלה שלא תורגמו לעברית, לפי הידוע לי, או כאלה שלא ממש עונים להגדרה המדוייקת שכולם מכירים של המונח 'ספרות'), אבל זה ממש לא הפריע לי לחוויה. להפך, זה רק העצים אותה. היה נחמד להיחשף, לשם שינוי, למשהו חדש, אחר, ושונה ממה שאני מכיר וקורא בדרך כלל. ועוד יותר היה נחמד להתענג על זה שאת, ויסלבה שימבורסקה בכבודה ובעצמה, כותבת על אותם ספרים. אז לסיכום, ויסלבה שימבורסקה, אני רוצה להגיד לך משהו: תמשיכי לכתוב, ועל תפסיקי לעשות זאת אף פעם, כי יש לך את זה. את לא חובבנית, כמו שהצהרת בפתח הדבר של הספר. את מקצוענית. ואם את רוצה להצטרף ל'סימניה' (ואני מאוד מקווה שכן, למרות שזה קטן עלייך), אז את תתקבלי פה בזרועות פתוחות. כי את פשוט מדהימה. מדהימה, מדהימה, מדהימה, מדהימה, מדהימה!
(טוב, חפרתי XD)

ויסלבה שימבורסקה, קריאת רשות, מהדורה ראשונה, תירגם מפולנית רפי וייכרט, חרגול הוצאה לאור - הוצאת קשב לשירה, ישראל 2005.”

“סקירת ספרי עיון היא מעשה קשה. אני אוהבת לקרוא אותם, אבל מתקשה לכתוב עליהם סקירות. בעוד ספרי פרוזה מקבלים את סקירתם בו ביום או לכל היותר כעבור שבוע, ספרי עיון נשארים ממתינים לתורם. דוקינס, למשל, כבר שנתיים על המדף. אחרים מחכים תקופה קצרה יותר, אבל ידי קצרה, וכנראה ימתינו עוד. אני מתקשה לגייס את הרצינות הראויה ואת היקף המבט הנדרש כדי לכתוב סקירה קריאה ומקיפה על ספר עיון שקראתי. "קריאת רשות" של ויסלבה שימבורסקה הוא ספר שמכיל סקירות על ספרי עיון איזוטריים ונידחים. וזה נפלא שהיא מצליחה לעשות את זה. בקצרה, בתמצות, היא תופסת נקודה מהותית מכל ספר, ויהיה זה מדריך לחיים טובים, או ספר היסטוריה, או נושא מעמיק אחר. הסקירות שלה קלילות, קריאות, ונהדרות. בכל פעם אני מבטיחה לעצמי שכשאהיה גדולה אלמד איך לכתוב ככה. אולי.

===”

“יש לי מנהג לקפל את הקצה התחתון של העמוד, אם אני מוצאת בו משהו מצחיק, או מגניב, או ששווה קריאה חוזרת.
פתחתי את הספר הזה בעמוד הראשון, וקיפלתי את הקצה כי היה בו קטע מצחיק. את העמוד השני קיפלתי גם, כי הוא היה מגניב. כנ"ל לגבי השלישי, הופיע בו משפט שממש אהבתי. את הרביעי סימנתי כי היה שם משהו שתכננתי בהמשך לכתוב בסקירה על הספר הזה. איפשהו בעמוד העשירי הבנתי שזה לא עסק. כללים שחלים על מרבית הסופרים בעולם לא יכולים לחול על שימבורסקה, כי בעוד האחרים מפיקים מעצמם בין שני עמודים מסומנים לבין עשרה במקרים נדירים – שימבורסקה כולה היא עמוד מסומן אחד גדול.
מקובל באתר הזה להוסיף בסקירות ציטוטים שאהבתי מתוך הספר. אם הייתי רוצה לעשות זאת גם כאן - הייתי צריכה לצטט בערך את כל הספר, ואין לי כל כך זמן.

את שימבורסקה הכרתי בתור משוררת. השירים שלה מדהימים ומאד מאד יוצאי דופן. שמחתי לגלות יום אחד שיש לה גם ספר – אבל רק כשפתחתי אותו קלטתי שמדובר ב- כמה מגניב – סקירות על ספרים. בתור חובבת – כתיבת – סקירות נהניתי מהעניין, והיה מקסים לקרוא את דרך ההתבוננות המיוחדת לה בהקשר לספרים, את ההומור הדק הייחודי לה ואת הכתיבה השנונה והאלגנטית. היא מסתכלת על דברים בצורה אחרת.
מכירים את הביטוי השחוק "מחוץ לקופסא"? שימבורסקה לא רק יוצאת מהקופסא. היא הופכת את הקופסא, מסובבת אותה, מסתכלת מלמעלה או מלמטה. היא מעלה את עניין החלפת זווית ההסתכלות לדרגת אמנות.
היא אומרת בקול מה שכולנו רוצים לחשוב אבל לא יודעים איך לנסח את זה. והיא עושה את זה במין טבעיות פשוטה וכובשת.

ציטוטים שאהבתי / 3 מתוך 1269 בקירוב:
"טוב בלא ערמומיות הוא חסר אונים"
"כאילו לוח השנה הוא קרובו של האפוס, ילד מחוץ לנישואים..."
"בנקודה זו ישאלו אותי בוודאי האוהבים לפלבל בעיניהם אם באמת אין לי דאגות גדולות יותר מאשר צרותיהם של החייטים על גדות הנילוס. בוודאי שיש לי דאגות גדולות יותר, אבל אין זו סיבה שלא יהיו לי גם קטנות יותר."”