ביקורת ספרותית על אייכמן בירושלים - דוח על הבנאליות של הרוע מאת חנה ארנדט
ספר מעולה

---

את "אייכמן בירושלים" קניתי אחרי מין צירוף מקרים כזה שהחלטתי שלא ייתכן בצירוף מקרים, שהיקום מנסה להגיד לי משהו. זה היה ביום השואה בשנה שעברה, כשבשיעור חינוך המחנכת שלי זרקה כלאחר יד את המושג "הבנליות של הרוע" בשילוב עם שמה של חנה ארנדט. הסתקרנתי. באותו יום חזרתי הביתה, פתחתיי טלוויזיה ובדיוק שודר סרט על חנה ארנדט. טוב, אמרתי, מתחיל להיות חשוד. ואז נסעתי לקניון, ומה אם לא "אייכמן בירושלים" ניבט אליי ישר מהמדף הראשי. טוב, החלטתי, כנראה שמישהו שמה למעלה ממש רוצה שאני אקרא את הספר.

"אייכמן בירושלים" נח על המדף שלי הרבה זמן, כמו שחישבתם. תמיד האמנתי שלכל ספר יש טיימינג מתאים. מהו הטיימינג? מי יודע. בשישי טסתי לגיחה קצרצרה לברלין, בניסיון נואש לשכוח את העובדה שיש לי להעביר שנתיים וחצי בצפת, אני ומכשירי אלקטרוניקה מתחת לאדמה (בהחלט סרט אימה). הגעתי ממש בחיפזון (נסיעה של חמש שעות), והכנתי את המזוודה במהירות. פשוט חטפתי ספר מהמדף, ובמקרה או לא במקרה, זה היה "אייכמן בירושלים".
כמה סימבולי לטוס לברלין ולקרוא את "אייכמן בירושלים", למרות שלעיתים זעתי באי נוחות כשקראתי את הספר, במיוחד בטיסה לברלין כשישב לידי גרמני טיפוסי. המחשבה היחידה שעברה לי בראש זה "יכול להיות שהוא מכיר את התמונה הענקית של אייכמן שבכריכה?".לא הכי נעים. אחת מהנוסעות שישבה מאחורי, תוך כדי שקמה ללכת לשירותים, שמה לב לתמונה הענקית ואמרה לי
"אתה קורא את אייכמן בירושלים בשביל הפאן?"
"כן"
"רוצה שאני אגלה לך את הסוף?"
"הוא מת,לא?"

בכל מקרה,אחזור לספר עצמו. "אייכמן בירושלים" הוא דו"ח,וכדו"ח בנוגע למשפט הוא נותן חומר רקע, וסקירה בנוגע למשפט עצמו-הנאשם,עדויות,ראיות וגזר דין. חנה ארנדט כותבת בצורה מרתקת כל כך, שהיו מקרים שחזרתי על פסקות שלמות. ארנדט טוענת שאייכמן הוא "בנלי", כלומר שאין בו כל דבר יוצא דופן. הוא אינו מפלצת,לא, הוא סתם אדם. ופה,לדעתה, נעוצה הסכנה הראשית. כי אם כל אדם יכול להיות אחראי לרצח המונים,מה יהיה על המין האנושי? תחזית אפורה בהחלט. אייכמן טוען שהוא רק מילא פקודות, היה בורג קטן במערכת ועוד כל מיני ניסיונות התחמקות, שארנדט מבטלת באומרה שאם כולנו נעשה מעשה נפשע, למשל רצח, האם זה הופך אותנו ללא אשמים כי כולם עשו את זה?
אבל בעצם, החלק המהותי של הדוח הוא העלאת השאלות המוסריות והמהותיות בנוגע לטיבו של האדם, שאלות שעלו לארנדט במהלך המשפט מקריאת תמלילי החקירה של אייכמן ומקריאת תמלילי המשפט. היא אומרת שאייכמן לעתים מתנהג כטיפש גמור, שהוא חוטא למליצות גבוהות ולרגעים אבסורדים לחלוטין- למשל הוא מתלונן לפני פקח לס, השוטר שחקר אותו, שזו לא אשמתו שלא העלו אותו מעבר לדרגתו. כאילו השוטר אמור להשתתף בצערו על כך. היא מבקרת את אייכמן, שנראה לעיתים כחוזר על משפטים ששמע מאנשים אחרים, כמנסה להיראות יומרני ומתוחכם למרות שבפועל הוא לא. כשהוא נתלה, גם במילותיו האחרונות הוא חוטא למליצות יומרניות, לרגעי "התעלות".
הספר בעיקר עושה סדר במנגנון הרייך השלישי, הביורוקרטיה הסבוכה שבו על כל משרדיה ותתי משרדיה. ארנדט אפילו מקדישה פרקים לכל המדינות באירופה מהן גורשו יהודים, וחידשה לי כמה דברים שלא ידעתי עדיין.
הספר של ארנדט עורר סערה, בעיקר מעצם העובדה שהיא לא רואה בראשי היהודים,היודנראט, טלית שכולה תכלת כפי שראו בה באותה תקופה. היא רואה בהם דמויות שנויות במחלוקת, מצד אחד אנשים שניסו להציל את עמם כמה שאפשר, אבל מצד שני הם שיתפו פעולה עם הנאצים ובמדינות מסוימות שלחו "סתם יהודים" על פני קרובי משפחה ועשירים, כאילו להם יש יותר זכות לחיות.

קשה ללכת בברלין מבלי להרגיש את הניגודיות הגדולה בעיר.מזרח למערב, קדמה לעבר, זכרון השואה לבין זכרון העם הגרמני. האנדרטה לזכרון השואה, שנמצאת במקום מרכזי במיוחד בברלין (קרוב לשער ברנדנבורג),נראית כגושי אבן גדולים בצבע אפור, בגבהים שונים, שיוצרים יחד חלקה גדולה. קשה להתעלם מהדמיון החיצוני, הכל כך מזכיר בית קברות. החלטה משונה, ונועזת מאוד, לשים באמצע העיר, בשטח די גדול (ומשער בעיר,שכמו בכל עיר גדולה, יש מצוקת מגורים) מאות אבנים גדולות שמשמשות כאנדרטת בית קברות. הגרמנים בעצם לא רוצים לשכוח, ומשיחות שהיו לי עם בני נוער גרמנים, הם לומדים הכול בשיעורי ההיסטוריה, יותר מאיתנו אפילו. אבל תחושת האשמה הקולקטיבית, שמוזכרת בספרה של ארנדט, נעלמת ובצדק (לדעתי). אף פעם לא דגלתי ב"אבות אכלו בוסר ושיני בנים תכהינה". היינו גם בוילה ואנזה, המקום בו בוצע התיאום בין כל משרדי הרייך השונים, ובה גם אייכמן היה ושימש בעיקר בתור גזבר. הוא אף פעם לא היה "דג גדול" לטענת ארנדט.

הלוואי שכל תלמיד בישראל היה קורא את הספר הזה במסגרת לימודי ההיסטוריה. אבל מניסיון אישי אני יודע שזה לא יקרה. המורה שלי להיסטוריה (שבמקרה הייתה גם המנהלת של בית הספר), תמיד הייתה בחיפזון, מיהרה, "הזמן קצר והמלאכה מרובה" היה משפט שגור אצלה. לא באשמתה, תמיד התבטלו שיעורים, נפלו בלתמים ומשום מה משרד החינוך החליט שמספיקות שעתיים שבועיות ללימודי היסטוריה, על כל 250 העמודים שצריך לשנן. היא ניסתה, כמה שאפשר, לנסות להרחיב לנו אופקים, אבל רוב הפעמים זה הסתכם ב"תקראו אחר כך בזמנכם הפנוי". וכולנו יודעים מה בני הנוער האמיתיים עושים בזמנם הפנוי. וזה לא לקרוא.

» ביקורות נוספות של omers
» ביקורות נוספות על אייכמן בירושלים - דוח על הבנאליות של הרוע