“אני זוכר את יום הגיוס. לילה לפני בקושי ישנתי, כל הזמן התהפכתי במיטה. ניסיתי להרגיע את עצמי מכל החששות, להגיד לעצמי-"מה יעזור לי לדאוג?זה ישנה משהו?". קמתי בשש, ואמא הכינה לי סנדוויץ', שיהיה לי לאחר כך. סנדוויץ' של בית שאחר כך גרם לי לדמוע. אבא היה בחו"ל, ואחי בצבא. הנסיעה לבקו"ם הייתה אפרורית, רק אני, אמא וחברה טובה (היחידה שעוד לא התגייסה). בכניסה נתתי את הצו גיוס שלי, ואחרי 30 דקות השם שלי הופיע על המסך. אני עדיין זוכר את התחושה הזאתי, העקצוצים, ההתהפכויות בבטן, הפחד המשתק הזה מהלא נודע. חיבוקים אחרונים, ועליתי לאוטובוס.ישבתי ליד החלון, ואחרי שכולם עלו נסענו 2 דקות ואז הגענו לבקו"ם. הורידו את כולנו, שמנו את התיקים במחסן ונכנסנו לתהליך המיון-חיסונים,דסקית,חוגר,צילומי שיניים,טביעות אצבעות ועוד כל מיני. בסוף הביאו לנו מדים ולקחו אותנו לאכול. ואז האוטובוס הגיע, עלינו וישר התחילו לתרגל איתנו.
"כשאני אומר תפתחו שעונים אתם עונים כן המפקד.בואו ננסה.תפתחו שעונים"
"כן המפקד"
"לא לא לא,אתם לוחשים.אתם אמורים לצעוק"
טוב הבנתם את הקטע.
אני זוכר שחשבתי מחשבה אחת-"מה עשיתי לעצמי,איפה אני?!".
אבל במבט לאחור אני יכול להגיד שהכול עובר. לא משנה כמה שרע, וכמה קשה, וכמה לא כיף לי, בסוף זה עובר. הטירונות עוברת, ומגיעים לקורס. וגם הקורס נגמר, ומגיעים לסדיר. זה המעגל בצה"ל.
שני בוינג'ו כתבה את אחד הספרים הטובים ביותר על צה"ל. לא עוד צה"ל של אחווה ורעות, לא צה"ל של לוחמים ו"אחריי", אלא צה"ל של תום, שעושה יומיות בקרייה ומבלה 12 שעות בלהסתכל על טלפון אדום שלעולם לא יצלצל. הצה"ל של יעל, אבישג וליה, שכל אחת משתנה,מתבגרת,"נאפית" (כמו שדודה שלי אמרה) למשהו אחר. כמו שאמרו אצלנו בקורס-"אתה נכנס יוסי ויוצא שמעון".ועושים דברים שלא אוהבים, ושכנראה בחיים לא היית עושה במסגרת אחרת. פתאום אתה מוצא את עצמך מנקה שירותים (בלי כפפות!), עושה ספונג'ות, אומר אחרי כל דבר "כן המפקד", ישן בחדרים רעועים עם מיטות חורקות ומקלחות מימי המנדט הבריטי, ופתאום לומד להעריך את הבית. ואתה עושה תפקידים שלא חשבת שתעשה- ליה שמוצאת את עצמה בחיל משטרה צבאית,עומדת במעברי הגבול ובודקת פלסטינאים שנכנסים לישראל כל יום מהגדה המערבית כדי לוודא שהם לא מחבלים (מה שאח שלי היה אמור לעשות במקור), ועדה לאירוע דקירה של חייל במעברי הגבול. ואם זאת אבישג, שמחליטה למצות את השירות הצבאי שלה והופכת ללוחמת קרקל, אבל מגלה שהמציאות לא זוהרת כמו שחשבה, ובמקום להילחם בפועל היא מתסכלת על מסך מחשב במשך 12 שעות, ואחר כך הולכת לשמירות. ויעל, שמשרתת כמדריכת נשק ואחרי הצבא טסה בעולם, כדי לגלות את עצמה מחדש.
אני יכול להמשיך ולספר פה שעות על החוויה הצהלית. על האוכל המזעזע, על המקלחות, על החוסר בפרטיות, על הנשק (שלא חשבתי שאחזיק), על הפקודות,הריצות,השכיבות סמיכה,ה"60 שניות פתחתם לי שני טורים מדוגמים מול החדר אוכל" ועל המד"סים. על הפטורים וחסרי הפטור, על שעות הט"ש, על הקורס המשעמם שמאשש אצלי את הידיעה שלעולם לא אעסוק במחשבים במהלך חיי, על שעות ההמתנה הארוכות בכיתה בחוסר מעש, על השמירות, הנקיונות, המסדרים והשלשות,ובעיקר על הניסיון הנואש לעלות על האוטובוס ביום חמישי, על התקווה חסרת הסיכוי "די אין מצב שאני אצליח לעלות עכשיו" ואז "הנה מגיע אוטובוס עכשיו לא משנה מה יהיה אני עולה עליו" ואז על הייאוש החוזר "די אין לי כוח אני לוקח מונית שירות לא אכפת לי כמה יעלה".ואפשר להמשיך עד מחר. אבל מיותר, עדיף שתקראו את הספר הזה. כמו ששני בוינג'ו כתבה על לקום בבוקר בצה"ל-"לקום כל בוקר זו טרגדיה,כמו להרוג את אמא שלך, או לאבד את הבתולין שלך לבחור שישכב איתך רק פעם אחת, ולהבין מה עשית בדיוק ברגע שאת פוקחת את העיניים" (תרגום חופשי שלי, במקור באנגלית).
שני בוינג'ו היא לחלוטין סיפור סינדרלה. היא קיבלה מלגה ללמוד ספרות אנגלית באחת האוניברסיטאות הכי נחשבות בארצות הברית (לא סגור על השם), כתבה ספר על הצבא שסוכן ראה, הוציא לאור ותרגם לעשרות שפות.לא כולנו היינו רוצים את זה?”
