ביקורת ספרותית על אשמת הכוכבים מאת ג'ון גרין

---

הייזל גרייס,

לפני שאתחיל את הביקורת/מכתב הזה, אספר לך כמה דברים:
1. יש לי יחסים של שונאת-אוהבת עם ספרים עצובים
2. אני שונאת אותם כי הם גורמים לי לבכות
3. לא בכיתי מהספר שלך
4. אל תשאלי אותי מה זה אומר.
אז לא, לא בכיתי. אולי בגלל שיש לי לב מאבן, אולי בגלל הספויילרים שבגללם ידעתי מה יקרה עוד לפני שקראתי את העמוד הראשון.

סיפרתי לאחותי שאני קוראת ספר בשם "אשמת הכוכבים", והשיחה שלנו הלכה בערך ככה:
"אני עכשיו קוראת ספר חדש, ויש בו שני ילדים חולי סרטן"
"באמת? וזה לא ספר פנטזיה?"
"לא"
"ועל מה הוא מסופר?"
"על שני ילדים חולי סרטן ש... הם מתאהבים.. ו... אממ.. פשוט תקראי"

אז כמו שהבנת, הייזל, אין לי שום מושג איך לתקצר את העלילה הזו.
אבל לפחות אני יכולה להגיד לך שהסיפור שלך היה אמיתי, אם את מוכנה להסתפק בזה. זה לא סיפור מארץ לעולם-לא, אלא סיפור שכנראה היה יכול לקרות בכל שנייה היום.
אז מקורי? אולי. אני לא יודעת.
כן, וגם ביחד עם הציטוטים המופרזים שאני לא מוצאת אותם עד כדי כך אינטליגנטיים (לידיעתך, אבא דאג לעדכן אותי בקביעה של זנון כבר לפני שנים.
"או שתקבלי את זה שהאינסוף יכול להסתכם בזמן מוגדר או שתחיי בחוסר הגיון".
אח, איזה אבא יש לי).

*ספויילר*
וכן, הוא מת בסוף, וכן, איזה באסה, אבל טוב שכך, כי אם הוא לא היה מת את היית צריכה למות ואז באמת הייתי בוכה אז בוא נשאיר את זה ככה.
*סוף ספויילר*

שלא תביני לא נכון, אני אוהבת את אוגאסטוס (לא יכולת למצוא בחור עם שם יותר נורמלי?).
כשדמיינתי אותו לפני שטרחתי אפילו לקרוא את תקציר הספר הוא היה בחור רזה על כיסא גלגלים, אבל לפי התיאור שלך הוא חתיך אמיתי עם סיגריה-בלי-אש בפה, הרבה משפטים וציטוטים באוצר המילים וכריזמה ענקית. כן, עכשיו איך אפשר לא לחבב אותו?
בנוסף, הסיפור של הסופר היה מאכזב וגאוני בו זמנית. הבן אדם שכתב את הספר האהוב עלייך בכל העולם מתגלה כבלתי שפוי בעליל (מקווה שתצליחי לסלוח לי על כך שאני טוענת שזה גאוני).
לא לא הייזל, עוד לא הגענו לקטע שבו את כועסת עליי.

לדעתי, הסיפור שלך הוא בעצם הסוואה לשאלות שהסופר מעלה. אני לא צריכה לספר לך אילו שאלות, כל מי שקרא את הספר יכול לחשוב על כמה לבד, ואני חושבת שהסופר מצא דרך להעביר אותן אלינו. דרכך, דרך אוגאסטוס, דרך פטר. כן, הסוואה מעולה, אבל הסוואה.

"העולם לא תוכנן עבור בני האדם, אנחנו בהחלט תוכננו עבורו"

אני שואלת את עצמי מה זה בעצם העולם. באמת תוכנן בשביל שיצורים מגוונים, חלקיק קטן מהם הוא אנחנו, נחיה פה? או כמו שאת אמרת, אנחנו תוכננו עבורו?
או שהוא כלל לא תוכנן? אולי העולם הוא בעצם תוצר לוואי של משהו הרבה יותר גדול מאיתנו.
לפני כמה זמן היה לנו שיעור בפיזיקה, ואז התברר לי שכל מה שאנחנו יודעים יכול להיות.. כלום. נאדה. אולי מטריקס זה באמת העולם האמיתי, ואולי הכל חלום אחד גדול. אף אחד לא יכול להתווכח איתי על זה, ואני מגלה שלפעמים אני מתווכחת עם עצמי על מה זה "אנחנו" בעצם.

איזו נימה מדכאת לסיים מכתב, אבל אני כבר לא יודעת מה לכתוב לך.
ולא, לא דירגתי את הספר שלך, למרות שאני שונאת לעשות את זה, פשוט כי אני לא יודעת איך לדרג. תקבעי בעצמך.

------

"אשמת הכוכבים" הוא לא יצירת מופת, קוראים יקרים. והמתבגרים כן אומרים "כאילו", אז אל תוציאו אותם כאלה קדושים. תנו לי להתלבט עם עצמי עוד קצת, ואני אודיע לכם סופית אם אני באמת מאמינה שהוא לא פלצני. אם עוד לא הבנתם, אני אוהבת את הספר הזה, אבל אני כן מסתייגת מ.. איך אגדיר? מהיובש שבו הוא מסופר.
*ספויילר*
כי כשהוא מת באמת הרגשתי לרגע כאילו הייזל הפכה לרובוט, וגם אני הפכתי איתה.
*סוף ספויילר*
כן. אולי זאת הסיבה שלא בכיתי.
והדמעות שלי לא יכולות לשקר.

-פיירי.

» ביקורות נוספות של fairy tale
» ביקורות נוספות על אשמת הכוכבים