ביקורת ספרותית על מחפשים את אלסקה - פרוזה # מאת ג'ון גרין
ספר טוב

---

אתמול, בשעה תשע וחצי, התיישבנו כל המשפחה לצפות ביחד ב'ארץ נהדרת'. אני התיישבתי על אבא שהתיישב על הכורסה הגדולה, אחותי ואמא שלי על שתי הכורסאות הקטנות, וביחד הדלקנו את הטלוויזיה וצפינו.
שלא תבינו לא נכון, אנחנו לא מסוג המשפחות האלה, שכל יום שישי בערב יושבות ביחד אחרי קידוש וצופות בכוכב נולד 2, הכוכב הבא ארבע ואקס פקטור שלוש. למעשה, אנחנו לא נוהגים להתכנס ביחד בסלון בקושי כדי לצפות טלוויזיה. אבל אחות של אמא, דודה שלי, שאצלם זה דווקא מנהג קבוע, סיפרו לאמא שהם ראו ארץ נהדרת והתפוצצו מצחוק. אז אמא החליטה שגם אנחנו צריכים.
שלא תבינו לא נכון. ארץ נהדרת זאת דווקא אחלה תוכנית. ולמרות שאנחנו לא מהמשפחות המאוחדות האלה, שאוכלות ארוחת שישי ביחד ולא עסוקים יותר מידי בעצמם, אני חושבת שזה נחמד להעמיד פנים, פעם בשבוע, שיכולנו להיות משפחה כזאת מאושרת. אבל זה גם לא שאנחנו אומללים או משהו.
אל תתייאשו, אני מגיעה לפואנטה.
באחד מהמערכונים בתוכנית אתמול, נראה תינוק שמדבר עם שר החינוך, שי פירון. הוא היה על מיטה ובתוכנית היתה פרודיה על זה שלידתו סוקרה בתוכנית שנקראת 'בייבי בום'. זה היה די מצחיק.
משום שהמערכונים של ארץ נהדרת מתבססים על המציאות ובמציאות אני לא חכמה גדולה, שאלתי את אמא על מה הם מדברים. היא סיפרה לי שעכשיו, בערוץ עשר, הושקה תוכנית חדשה בשם 'בייבי בום' שמסקרת, בעצם, הלכה למעשה, לידה אמיתית של תינוק.
ביררתי על זה קצת באינטרנט (בתוכנית כמובן, לא צפיתי). התוכנית מראה כמה זוגות ישראליים, בתשעה חודשים של היריון. לבסוף, תוכלו לצפות ממש באישה מקבלת צירים, צורחת בחדר לידה ולבסוף לבכות שהתינוק, ברגעי השיא של התוכנית, מגיח לעולם.
(אני מתנצלת מראש אם הפסיקה הבאה תפגע במי שצפה בתוכנית. אני לא רוצה לפגוע בכם, רק לתת ביקורת)
נחרדתי. לא הבנתי איך קרה שרגעים כאלה, שאמורים להיות כל כך אינטימיים, אישיים, שלנו, הפכו פתאום לנחלת הכלל, שמשתף פעולה עם המציצנות הזאת, לרגעים שאמורים להיות שמורים, נצורים, רק אצל מי שחווה אותם. לידה, שזיכרון כזה צריך לעטוף בצמר גפן, ולא להרשות לאף אחד לגעת בו, ולעולם לא לחלוק אותו עם הציבור. מבחינתי, לפחות, ואני יודעת שהרוב הגדול לא חושב כמוני.
ואז חשבתי על ספרים, ועל מחפשים את אלסקה, שהתחלתי לקרוא שעה קודם. ועל הדרך שאני וכל השאר הקוראים, תופסים אותם.
כי גם ספרים יכולים להתפרש כסוג של מציצנות. כי כשאתה קורא ספר, אתה בעצם קורא על רגעים אישיים של מישהו אחר (בין אם הוא דמיוני או לא), סיפור חיים, רגשות, דימיונות, מחשבות.
את כל אלה 'מחפשים את אלסקה' מספק לנו. אנחנו נחשפים אל מיילס, שבפני חבריו מכונה 'פאדג', נער שתמיד היה בשולי החברה, אחד כזה, מוזר קצת, בלי חברים, שאוהב לצטט מילים אחרונות של אנשים ולקרוא ביוגרפיות של נשיאים, ויוצא לחפש אחרי 'האפשרי', בפנימייה בצפון אלבמה. שם, במהלך שנה שלמה, אנחנו עוקבים אחרי סיפור התבגרותו. שם הוא פוגש חברים חדשים, אנשים שבראשונה הוא מצליח להתחבר אליהם, כאלה שמוציאים אותו מהבועה. ומלמדים אותו לחוות את כל הדברים הראשונים, מן הסתם, בפעם הראשונה.

לכאורה, מה יש לנו כאן? לא יותר מדרמת נעורים בפנימייה שכוחה. מתיחות, עישון, סמים, סקס ואלכוהול, ובין היתר גם קצת לימודים, ולא סיפור שהורים מודאגים היו רוצים שאקרא. אבל מה שבאמת יש כאן, מה שמובא לפנינו זה סיפור מסע. מסע של מישהו קצת שונה, תמים, עם תחביבים משונים, שמתאהב במישהי שגם היא קצת משונה. על האנשים שהוא פוגש בדרך והגילויים שהוא עובר; על הדרך שבה הוא מבין הכל. ובמיוחד, הספר הזה נכתב על פעמים ראשונות.

ג'ון גרין מנסח את הסיפור בחדות, הוא לא מתפלסף יותר מידי, נותן לנו לראות, לגלות ולדעת בעצמינו. הוא לא מורח, יודע מתי מגיע הזמן לכל דבר, לא ממהר. הסיפור נוגע ללב, ופתח בפנינו את כל הדמות הראשית.
מה שמאוד אהבתי בספר הזה, הוא האהבה הטהורה לכתיבה, שמשתקפת בכל עמוד בספר.
(לשם ההבהרה, לא קראתי עדיין את אשמת הכוכבים, ואין לי למה להשוות.)

שלא תבינו לא נכון, הספר לא חף מפגמים. במובן הזה (ובעוד הרבה מובנים אחרים), הוא הזכיר לי את 'כמה טוב להיות פרח קיר', כי כמו שאני לא אאמין לנער בן 15 בפעם הראשונה בתיכון בתור חמשוש ואמור להיות 'פרח קיר', שמתחבר לשמיניסטים הכי מגניבים, יש לו חברה שמיניסטית והוא רואה אנשים שוכבים אבל לא יודע מה זה לעזאזל אומר, ככה אני גם לא אאמין שנער שיחסית היה מנודה עד עכשיו, כזה שאוהב לצטט מילים אחרונות וללמוד על דתות, יתחבר עם הנער הכי מגניב בבית ספר והכי שובב שאוהב לעשן, לשתות ולעשות מתיחות ענקיות, ובנוסף גם יודע בעל פה את האולוסיות של כל הבירות, ולא עם בחורה יפה, גאונה במתמטיקה ובחשבון דיפרנציאלי, שמספרת בגאווה ש'צפרו לה בציצי'.
אני גם לא אאמין למערכת יחסים כזאת מושלמת עם ההורים, בלי שום שקרים וצביעויות ורק אהבה ושום ריב ואמא אוהבת ומכילה תמיד ואבא כזה מגניב שישתף פעולה עם הבן שלו שרוצה לבצע מתיחה ענקית בבית ספר. לא משנה כמה תנסו לשכנע אותי. זה פאקינג מתבגר.

כל אלו, כמו שאלון אמר, גרמו לזה שאני לא אאמין לדמויות, אבל בכל זאת אוהב אותן. כי הן היו עשויות טוב, מצחיקות, חמודות, שלמות, ובעיקר גרמו לי לרצות להיות הן, לנסוע לאיזה פנימייה נטושה באלבמה ולהכיר כאלה אנשים, ולחוות את המסע שלי, שעוד לא תפס תאוצה.

בשורה תחתונה, אני ממליצה. את הספר אהבתי, כי הוא קליל וחמוד וקצת מזכיר לי אותי. והוא גרם לי להבין שספרים, מכל סוג, ואפילו הגרועים ביותר שבניהם, לעולם לא יהיו כמו תוכנית ריאליטי בטלוויזיה, מציצנית וחודרנית ככל שתהיה.

» ביקורות נוספות של אריאל
» ביקורות נוספות על מחפשים את אלסקה - פרוזה #