לחץ חברתי. אתם בטח חושבים לעצמכם שאני עומד לכתוב על הנושא, אבל לא. רק רציתי להגיד, לפני הביקורת, שלחץ חברתי הוא מה שגרם לי לקנות את הספר.
לא פעם ולא פעמיים עברתי בחנות הספרים ועיינתי בו, כשהוא עוד רק יצא בארץ. והוא ממש לא עשה עלי רושם.
כמה חודשים אחר כך, החלו להופיע ביקורות משבחות באתר. הספר צבר פופולריות. אפילו בכיתה חסרת הקוראים שלי החלו לדבר על הספר החדש והמשונה הזה.
במהירות שיא, הספר נכנס לרשימות רבי המכר של 2013, ושמעתי עליו יותר ויותר.
שלשום, כשהתלבטתי איזה ספרים לקחת במסגרת המבצע (שאפשר לי לקחת שני ספרים בחינם), השתחל לו לקופה "13 סיבות". נשברתי, אני מודה.
אם אתם שואלים את עצמכם מה מצאתי בו רע עוד לפני שקראתי אותו- הכתיבה, שהספקתי להבחין בה כבר מהעמוד הראשון, הרעיון שמנסה לשקף את הנוער של היום, אבל פשוט לא מצליח, והרעש שסביב הספר פשוט עצבן אותי. כאילו אנשים שמעו את המילה "התאבדות" וראו כריכה בשחור לבן והחליטו מראש שזה מרגש ועצוב, לא משנה מה כתוב בפנים.
אני לא הולך לתקצר לכם את העלילה באופן מדהים, כי היא פשוט מובנת מאליו לרובכם- נערה מתאבדת, רגע לפני שהיא עושה את זה היא מקליטה שבע קלטות, שבהן מתוארת הדרך שעברה עד להחלטת ההתאבדות, האנשים המעורבים, הסיבות, איך הכול התחיל, מי עשה מה, וכו. לאנשים המעורבים בסיפור היא שלחה את הקלטות. כלומר, היא שלחה לאיש הראשון המעורב בסיפור את חבילת הקלטות, והוא העביר אותה הלאה.
אז רעיון- יש. ונראה שמהרגע שג'יי היקר הגיע לרעיון טוב, (וזה רעיון טוב, אני לא אומר אחרת), הוא החליט שהוא סיים את מלאכתו וכתב בחוסר סבלנות את הספר.
מה שאני מנסה להגיד.. אין מבנה. יש רק תוכן.
הפתיחה מאוד לא מצאה חן בעיני, שזרקו אותנו, הקוראים, הישר אל תוך המים העמוקים. אין לנו כמעט רקע על הדמויות. כול הדמויות, אולי חוץ מהאנה, גיבורת הסיפור, מאוד שטחיות. הן משחקות את התפקיד הקטן שלהן בעלילה סביב האנה. משחקות את התפקיד ולא יותר.
לדוגמא- קליי, משחק את הבחור הרגיש שמתגעגע כול כך להאנה, ובוכה בלילה בקיטשיות. ברצינות? לא בכית כשגילית שהיא התאבדה, נכון? אז כשהיא מתחילה לדבר עלייך בקלטות אתה כן? אני יכול להבין אותו, אבל זה כבר מוגזם. היה שלב שקיבלתי כאב ראש (ואני רציני) מהבכי שלו והייסורים הדרמטיים יתר על המידה.
הסיפור מורכב מעשרות דמויות, שטוחות, שפגעו, או לא פגעו, בהאנה מאז שהגיעה לעיר החדשה. הדמויות האלה, שרובן המוחלטת הם נערים ונערות, מוצגות באופן שלילי על ידי האנה. ובכללי- הן מוצגות באור שלילי על ידי הסופר.
ולמה אני טוען את זה?
כי מר אשר היקר, מצטער להגיד לך, אבל לא כול נער רוצה להכניס לנערה שהוא נתקל בה ידיים למקומות האלה, ולא כול נער רוצה בסך הכול התמזמזויות. ולא כול נערה מגיעה למסיבות רק בשביל הבנים השווים והאלכוהול. והנוער בספר הזה מוצג בדיוק ככה. כמעט כולם שם ככה, וזה פשוט לא הוגן. מה הפלא שהאנה סובלת כול כך בחברה כזאת?
ואני לא אומר שכולנו טהורים ותמימים, אני יודע מה התופעה הזאת, של לגעת. מדי פעם אני רואה בנים שהולכים עם בנות במסדרון, ובמקום להניח עליהן את היד על בכתף (שגם זה לא ממש בסדר בלי האישור שלהן) הם מניחים אותה על המותן ומטה, כאילו הן הרכוש שלהם.
האנה יוצאת מכול הסיפור מאוד חלשה, מבחינת אופי, מבחינה נפשית.
זה גם לא ממש הגיוני שהאנשים באמת יעבירו ביניהם את הקלטות, או שהיא תחליט לשלוח אחת למורה בבית הספר שלה, שבמקרה הוא גם יועץ. אז בכלליות, הספר הזה לא היה אלא עוד ספר נחמד להעביר איתו את סוף השבוע. ולהגיד עליו "נחמד" זאת עוד מחמאה. יש בספר קטעים טובים, אפילו טובים מאוד. אבל שוב- זמן התרחשות העלילה הוא פחות מיום שלם, מאוד קשה להתחבר לדמויות, אפילו להאנה, שאמורה להיות הדמות שאנחנו נרצה לחבק ולהציל. לא. אשר לא גרם לי לרצות לחבק את האנה, מצטער להגיד.
אז מה כן יצא טוב מהספר הזה? הוא העלה לי הרבה זיכרונות. עם כול עניין הרכילות, שמועות, כול הדבר הזה.
זה גרם לי לתהות הרבה. וכשקראתי בספר על תסמינים של לפני התאבדות גיליתי שמישהי שאני מכיר התנהגה בדיוק ככה. מישהי שאני מנסה להדחיק, אבל מדי פעם לא מצליח.
נקרא לה.. תמר. כי יש באתר הזה נערים שאני מכיר במציאות, והדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה להביך את הילדה.
תמר הייתה שכנה שלי עד לא מזמן. למדנו באותה שכבה ביסודי, והיינו החברים הכי טובים לכמה שנים. הלכתי אליה, היא הלכה אליי. היינו בכול מקום אפשרי. הלכנו לחוגים ביחד, שיחקנו עם הכלבים, הלכנו לגנים ציבוריים, סרטים, קניונים, מה לא? כשאני נזכר בה, הרבה זיכרונות מציפים אותי. אני זוכר שתכננו להקים להקה כשנהיה גדולים, הרבה דברים משותפים, בקיצור.
יום אחד, החלטתי לנתק את הקשר. אני כבר אפילו לא זוכר למה, וזה ממש כואב לי. היא הייתה מתקשרת, כול יום, באותה השעה. וכול יום הייתי ממציא לה תירוץ על למה אני לא יכול להיפגש איתה, למה אני לא יכול לדבר. בשלב מסוים כבר לא עניתי לשיחות, ובשלב מסוים היא כבר לא התקשרה.
אני לא מבין איך לא שמתי לב עד כמה עצובה היא הייתה נראית בבית ספר.
בכיתה ו', השנה האחרונה בה למדנו יחד, היא התחילה לא להגיע לבית ספר. וזה דבר חריג ביסודי.
הגיעה אלינו השמועה, שאחר כך התבררה כנכונה, שהיא לוקחת כדורים נגד דיכאון. והציונים שלה ירדו, היא התדרדרה, כבר לא היה אכפת לה מעצמה, לפי איך שזה היה נראה.
אני הבטתי עליה מהצד, ושתקתי. עד היום אני מצטער שלא עשיתי כלום.
למי שתוהה, היום היא לומדת בכיתה טיפולית, והיא מתחילה לחזור למסלול. לא קרה שום דבר טראגי במיוחד.
ואולי זה נראה לכם כמו עוד סתם מקרה קטן, אבל זה מאוד השפיע עליי. והספר הזה החזיר אותי לזה.
לסיכום, הספר לא כתוב הכי טוב שאפשר, אבל הרעיון עמוק, וטוב. כנראה שאני בין הבודדים שלא התחברו.
העלילה די חוזרת על עצמה, האנה מתאהבת- אנה נפגעת, האנה בוטחת- האנה נפגעת. נמאס. בשלב מסוים זה כבר מפסיק להיות ראליסטי.
אז קדימה. סכלו אותי באבנים, תגידו לי למה אני לא צודק. אני רוצה לשמוע ממכם, באמת. אבל אתם יכולים לפחות לפרגן על זה שהבעתי את דעתי באופן מסודר ;)
ומעכשיו, ככה הבטחתי לעצמי, אני הולך להשגיח טוב טוב על כול מי שסביבי, כי אולי אחד מהם.. שוקל. ואני יכול לעצור אותו.
