ביקורת ספרותית על מחפשים את אלסקה - פרוזה # מאת ג'ון גרין

---

*יהיו ספויילרים.

נתקלתי כבר כמה פעמים כאן בקוראים שטענו שהדמויות לא אמינות. אין מה לומר, זה נכון לגמרי. נער כמו פאדג' שמתעניין דווקא במילים אחרונות יש כנראה אחד למיליון, והמפקד, בפועל יהיה ערס שיורק הרבה, או לחילופין, ילד כאפות שיורקים עליו. לא קיימת חיה כזו, נער שגם לא מוכן להתפשר על ממוצע 9.8, והוא גם "סופר מגניב" בהגדרתו. בנוסף לשני אלה, יש את אלסקה, וחוסר האמינות בדמות שלה הוא ברור. כשמפגישים את שלושת הדמויות הללו ביחד, מתקבל סיפור שכנראה לא קרה ולא יקרה.

עם זאת, ועם כל הביקורת על עד כמה הדמות של אלסקה היא לא אמינה, אני מכירה אלסקה, ממש כזאתי. אני לא אומר את השם שלה, כמובן, אבל גם לה יש עיניים ירוקות וציצים ורשימת מחזרים שמתחילה כאן וכנראה לא תגמר לעולם. גם אלסקה שלי אוהבת את המילה הכתובה. לא את אותו הסגנון של אלסקה מהסיפור, לא. אלסקה שלי אוהבת את אתגר קרת (שלפי דעתי הוא הקלישאה הכי גדולה ביקום), ונהנית לצטט שירה. בעיקר היא אוהבת את אלתרמן ואת יהודה עמיחי. אלסקה שלי מעשנת (לא רק סיגריות לצערי הרב), והיא אבודה וריקה לגמרי, למרות שהיא מוקפת בים של אנשים שאוהבים אותה. זה התחיל בערך כשתכנית הלימודים החלה לאתגר את האינטיליגנציה שלה, בערך בכיתה ח'. מילדה של מאיות, היא הפכה לילדה של תישעימים ('הו לא!!!' אתם בטח אומרים, שופעי אמינות ונטולי ציניות), ומשם לילדה של שמונימים, שבעימים, לילדה שלא מגיעה לשיעורים, לילדה שנכשלת, לילדה שלא כל כך בטוח אם תהיה לה תעודת בגרות, לילדה שלא מתגייסת, לילדה שמי בכלל יודע איך היא תסיים. זה לא נורא ולא דרמטי.

הבעיה עם אלסקה שלי היא שכמו אלסקה של ג'ון גרין, גם היא לא מסוגלת לקבל סמכות. היא עושה מה שבראש שלה, ולהיות חברה שלה זה קצת הרבה כמו להיות בייביסיטר לילדה שמשקרת די הרבה. היא איבדה שליטה. היא כבר לא מחייכת, ובמפגש האחרון שלי איתה, כשישבנו ודיברנו, היא אמרה לי "לא צחקתי באמת כבר כמה חודשים". לפי האינטרפרטציה שלי, לשתי האלסקות יש מסכה. לאלסקה שלי אני י-ו-ד-ע-ת שיש מסכה, אבל אני חושבת שגם לאלסקה של גרין. כשהיא אמרה "אני מעשנת בשביל למות", אני לא חושבת שהיא צחקה. אולי היא לא חשבה ליישם את זה כאן ועכשיו, ואולי באותו רגע זו באמת הייתה פליטת פה לא מכוונת, אבל אני חושבת שהיא ידעה טוב מאוד מה היא אומרת.

כשדיברתי עם אלסקה שלי אמרתי לה: "את יודעת, לכולם יש חרא. יודעת מה? לי יש הרבה יותר חרא משלך יש, ואת יודעת את זה. אז תגידי לי, איך זה שאני בסדר ואת לא?"
היא נשכה את השפתיים ושאלה אותי: "דני, איך את עושה את זה?"
אז הייתה לי תשובה. אבל התשובה שלי לא תעזור לא לאלסקה שלי ולא לאלסקה של גרין. התשובה שלי הייתה שטוב לי ואני מוצאת במה להחזיק. יש לי את התחביבים שלי: קריאה, נגינה, כתיבה, קולנוע ומה לא בעצם? יש לי את המשפחה שלי: שני אחים מדהימים ושני הורים קרציות שלרוב גורמים לי לרצות לישון על המדרכה אבל הם שלי, רק שלי, ואני אוהבת אותם הכי בעולם. יש לי את הרגעים שאני אוהבת: את שבת בבוקר, כשעוד לא העירו אותי ואני יכולה לשכב במיטה ולקרוא ספר, את הנשיקה הראשונה עם הדייט המתחלף פעם בכמה חודשים שגורמת לי לפרפרים מטורפים, את הפעמים שאני מצליחה להצחיק את אחי הקטן והמדהים, ואת הפעמים שאני מגלה שיר ממש טוב.

לאלסקה שלי אין את זה. לאלסקה שלי יש תחביבים מינוריים ומשפחה מעפנה, כמו לאלסקה של גרין. אבל לאלסקה של גרין היו תחביבים, והיה לה חבר, וכמו לאלסקה שלי, גם היא הייתה מוקפת באנשים שבאמת ובתמים אוהבים אותה.

כשדיברתי פעם על התאבדות עם חברה אחרת, היא אמרה לי שזה מעשה פחדני. אבל זה לא, זה מעשה של קליפה שלא נותר ממנה כלום, אז למה להכריח אותה להשאר? "אפשר לשרוד גם אחרי הדברים הנוראיים האלה" אומר גרין דרך פאדג' בספר, אבל מי אתה שתחליט? מי אני שאחליט? החיים שלי דבש, הכל יפה, וגם כשיש חרא, אני מורידה אותו בביוב די מהר, גם אם זה סתם כדי לפנות מקום לאחד חדש.
מבחינתי, או לפי הפרשנות שלי, אלסקה התאבדה. זו לא הייתה תאונה. אני לא יודעת אם היא החליטה את זה באותו הרגע או שזה היה מתוכנן, אבל היא ללא ספק התאבדה. גם היא, כמו אלסקה שלי, התחבאה מאחורי מסכה של צחוקים ונשיקות וחברים, כשרק מידי פעם החרא שלה היה צף.

אז כדי לסכם את הביקורת המוזרה הזו, אני רק אומר שיש דמויות כמו אלסקה, ויש דמויות כמו מיילס ויש דמויות כמו צ'יפ, אבל כן, קשה למצוא אותם. אני יודעת שבחיים שלי אני לא אפגוש עוד אלסקה. יש רק אלסקה אחת, האלסקה שלי שאני מכירה ואוהבת. אני מקווה שהיא לא תגמור כמו אלסקה של גרין.

» ביקורות נוספות של דניאל בן שטרית
» ביקורות נוספות על מחפשים את אלסקה - פרוזה #