ביקורת ספרותית על הנעלמים - פרוזה # מאת הרלן קובן
ספר מעולה

---

כשהייתי קטן (גיל 8-13), בזמן שהחברים שלי היו משחקים במשחקי ספורט דוגמת FIFA ופעולה סטייל GTA וכד', המשחקים האהובים עליי היו דווקא משחקי הרפתקאות: ממשחקים כבדים עם נגיעות אימה כמו The Black Mirror ועד משחקים משעשעים דוגמת פיפוש והפנתר הוורוד. ויקיפדיה מגדירה משחקי הרפתקאות כך: "זוהי סוגה של משחקי מחשב בה נדרש השחקן להוביל דמות ראשית במסע רצוף בעיות ואתגרים, כדי לפתור בעיה מרכזית, להגיע ליעד סופי או להשיג מטרה מסוימת." הגדרה קולעת, ואני הייתי משוגע על הסוגה הזאת. למתנות יום הולדת ביקשתי רק דיסקים של משחקי הרפתקאות.
אפשר לומר שהרלן קובן החזיר לי בבת אחת את אהבתי הישנה לפתרון תעלומות. מהו ספר מתח טוב? ספר שבו זהות הרוצח בלתי ידועה ממש עד לדפים האחרונים, וכל הנסיונות לנחש מי אחראי על הרציחות עולים בתוהו. אני חושב שקובן די הצליח בעניין הזה. מרוב תפניות ופיתולים, הרמתי ידיים בערך בעמוד 200 בכל מה שקשור לניחוש זהותו של הרוצח. פשוט איבדתי את הביטחון הדרוש לכך (איך לעזאזל הייתי אמור לנחש שהנוסע השלישי ברכב הוא **** ****?!), אבל ההנאה שבצלילה אל תוך התעלומה הייתה אדירה. אני חושב שמצאתי תחליף למשחקי הקווסט האהובים משנות ה-90 (מעניין שאת הספר הספיציפי הזה אמא שלי קנתה לי בגיל 13, אבל אז עוד לא הצלחתי להנות ממנו באמת, והוא שכב עד כה אצלי בארון, מעלה אבק...).

הערה קטנה לסיום: אחרי קריאת שלושים ספרים של סטיבן קינג, נוצר לי ג'ט לג מטורף במהלך קריאת ה-100 העמודים הראשונים של הנעלמים. תדמיינו לכם מכונית שעושה ברקסים לא רצוניים כל שתי שניות, זה בערך ההבדל בסגנונות בין קינג המרחיב והמסגנן לבין קובן התמציתי והישיר בעל המשפטים הקצרים, וכדי להתרגל לשינוי במקצבים צריך באמת להחזיק את הראש. קינג הוא רב אמן שאין דומה לו בכתיבה, ולדעתי קובן אפילו לא מתקרב לסוליות נעליו, אבל כשמתרגלים לקצב ולסגנון הכתיבה המאד פשוט (שלדעתי כל כותב חובבן יכול להגיע אליו בקלות; 'מה?! כולנו יכולים להפוך להרלן קובנים?!' - כנראה שכן [רק צריך עלילה טובה]...) - צוללים בלי כל קושי אל העלילה המרתקת, בציפייה מורטת עצבים לגילויו של הרוצח.

» ביקורות נוספות של אבק ספרים
» ביקורות נוספות על הנעלמים - פרוזה #