ביקורת ספרותית על נוטות החסד מאת ג'ונתן ליטל
ספר מעולה

---

בחודש מאי 2013 יצאתי למסע לפולין. אין לי כל קשר ישיר לשואה למעט העובדה שאבא שלי יליד ורשה ואמא ילידת העיירה יאנוב לובלסקי שבגליציה.
תמיד פחדתי פחד מוות לנסוע לפולין וזאת בעקבות הסיפורים, הסרטים והספרים על אותה ארץ רווית דם יהודי מהשואה הארורה. אבל הייתי חייבת לעשות את המסע לארץ שורשי.
ביקרנו במחנות ההשמדה: מידנק, פלאשוב וכמובן בירקנאו ואושויץ.
בטקס שנערך בבירקנאו נפל בחלקי להקריא חלק מנאום שנשא באותו מקום יצחק רבין בעת ביקורו במחנה בשנת 1994. "כל עוד נשמה באפינו, כל עוד עם ישראל חי, לא יקרה כדבר הזה. אנו נגן על ילדינו, נשינו וזקנינו...." הדמעות שטפו את עיני וקולי נסדק ונרעד ולא רק בשל גודל המעמד. שם, בפולין כשעמדתי על הרמפה בבירקנאו, במקום בו עמד מנגלה והורה מי לשמאל ומי לימין, מי לחיים ומי למוות, שם, הבנתי כי הדבר אכן קרה, באמת. אלו לא אותם אנשים רחוקים מהסרטים בשחור לבן, לא. אלה אנחנו. הדבר יכול להתקיים גם היום, בקלות. ויותר מכך שטפו הדמעות את עיני ואת ליבי כי מותם היה כל כך סתמי! בשביל כלום, כלום.

על הספר נוטות החסד שמעתי כי הוא ספר "משנה חיים". (אולי כי בפעם הראשונה בחיים קראת יותר מ900 עמודים:) הספר מתאר את אותם ימים, ימי המלחמה, מנקודת ראותו של קצין גרמני-נאצי.
מקס אואה, הוא קצין גרמני והומוסקסואל בהחבא, דוקטור לפילוסופיה ואדם נאור, מאותם גרמנים משכילים ותרבותיים ששומעים מוסיקה קלאסית וקוראים חוכמה יוונית וכד'. הוא מתאר את המלחמה והשואה בצורה מאוד דוקומנטרית, סטטיסטית, גרפית. הוא כמו מן "פורסט גאמפ" גרמני שנמצא בכל ארוע מכונן של אותה מלחמה.
הוא אפילו מגלה אמפטיה כלפי היהודים, רואה במותם בזבוז אנושי. וגם לא רואה את הרווח הגרמני הגדול ממותם. ובכל זאת הוא משתתף בכל אותן פעולות מזוויעות מכמה סיבות: כי פקודה זו פקודה, או כפי שנהגו חיילי הוורמכט לומר: "מלחמה זו מלחמה ושנאפס זה שנאפס", כי הוא נציונאל-סוציאליסט וגרמני פטריוט, כי הוא פוחד להראות חולשה כלשהיא, כי הוא סקרן, כי גם גרמנים ישרים והגונים צריכים להיות במקום בו מתרחשות הפעולות הרצחניות על מנת לא להשאיר את המקום בידיהם של השוחטים והתליינים בלבד. ובעיקר לפקח על אלה שנהנים מההרג וההתעללות.
ואולי בפעם הראשונה מסופר הסיפור מהצד השני, תוך הדגשת מצוקותיהם של המוציאים להורג. מצוקותיהם הפשוטות והיומיומיות שרק מבליטות את הבנאליות של המוות המיותר.
למשל: כמו בעת שמקס, גיבור הספר, משתתף בתחילת המלחמה ב"אקציון" של יהודים, כלומר – השמדת יהודים בגיי הריגה. הוא משמש כקצין המוודא הריגה של היהודים. הוא נאלץ לבוסס רגליו בתוך בור עצום של נרצחים כאשר הוא מחליק על גופותיהם החלקלקות מדם וצואה וזה מציק לו מאוד. והוא נזכר בארוע דומה שקרה לו בעת חופשה עם משפחתו בספרד עוד כשהיה נער. כשהוא הלך לשירותים ציבוריים ורגליו שקעו בתוך צואה מלאה מקקים חומים ענקיים. ההשוואה וההקבלה שעורך הקצין הנאצי בשני המקרים (הרג המוני של יהודים עם חופשה בספרד) כל כך בלתי נסבלות, מגוחכות ומצערות שאותי באופן אישי הביאו לידי חלחלה וזעזוע עמוק.

זהו הדגש ששם יונתן ליטל בספרו. דגש על האנושי, בנאלי, סתמי ומציאותי. לשון אחר, הרוצחים והנרצחים היו אנשים רגילים עד מאוד. לא פלנטה אחרת, לא מפלצות, לא קדושים מעונים ולא שום דבר מיוחד. פשוט אנשים רגילים. רגילים כמוני וכמוך. חדורי אידיאולוגיה עמוקה,כן. לעיתים סדיסטים יותר או פחות,כן. חלקם פושעים, כן. ויחד עם זאת חלקם אנשים טובים, גם כן. חלקם אנשים הומניים, גם כן. חלקם אנשים ישרים והגונים, גם כן. כולם, פשוט אנשים, שהיו קיימים בחברה אז וקיימים בחברה, כל חברת אנשים, גם היום.

» ביקורות נוספות של גוטי
» ביקורות נוספות על נוטות החסד