ביקורת ספרותית על נוטות החסד מאת ג'ונתן ליטל
ספר מעולה

---

****



למכחישי שואה, למכורי שואה, לשטופי שנאה עצמית, לאלה שבטוחים שאפשר להשוות ושראוי לעשות זאת, לנואמי נאומים, לבורים ולמלומדים, לאלה שלא מסוגלים להכיל מורכבות ומביטים רק אל הצד השני, לפרוגרסיביים, צדקנים וטהרנים משטיחי אסונות, לאלה שבטוחים שרע יותר כבר לא יכול להיות, לאלה שמכנים אחרים בקלות מזוויעה "פאשיסטים" או "נאצים" מבלי להבין דבר, לאלה שבטוחים באופן חד משמעי ונטול כל שיפוט שהאמת והצדק הם לצידם, ושמוסר הוא עניין אבסולוטי, לאלה שטוענים בעיניים רושפות שלעולם לא עוד, לאלה שבטוחים שלהיסטוריה איכפת באיזה צד הם עומדים, למאמינים בטוב האנושי ולבטוחים שיצר האדם רע מנעוריו, לתמימים ולחולמים, לחוגגים ולמבועתים, למפסידים ולמנצחים. לכולם. הספר הזה מיועד לכולם.

"נוטות החסד" הוא ספר חסר תקדים, בדיוק כמו המלחמה האיומה שעל אודותיה הוא נכתב. מעולם לא קראתי, ואינני חושב שנכתבה יצירה כזו, שמעמידה בסימן שאלה את כל מה שטוב בעולם, שמקובל להאמין בו, שמחזיקה את עיני הקורא בה פעורות במלקחיים כמו את עיני הגיבור של "התפוז המכני", ומאלצת אותו להביט בעל כרחו באמת המכוערת, שורצת הפשפשים, שנפערה לעולם בשנים המזוויעות ההן, ימי מלחמת העולם השניה. העולם התהפך בשנתו אל הצד השני, ומעך מבלי משים מיליונים על גבי מיליונים של בני אדם, במין צמצום אוכלוסין שכמעט בלתי אפשר להבין כיום, בעיניים של מי שכבר שבעים שנה לא ראה מלחמה. היום אפשר לקנות מילקי בברלין וסושי בטוקיו. היום אפשר להיות יהודי או הומו או צועני או נכה או חולה נפש. ואולי, אני חושש לומר, כשתנועת המטוטלת ההיסטורית שאי-אפשר לעצור לעולם תגיע לקיצה, אולי שוב יהיה מסוכן להיות משהו.

קראתי את הספר הזה פעור פה. פעור פה מתדהמה, שמישהו הצליח, בגיל שלושים ושמונה, לכתוב משהו כזה - בארבעה חודשים. יצירה שהיא בראש וראשונה ספרות עוצמתית, סוחפת, מבעיתה. שניכרת בה כנות החשופה למקומות האפלים ביותר בנפשנו. זאת תוך כדי הפגנת ידע בלתי אפשרי, אנציקלופדי ממש, במוזיקה, היסטוריה, שירה, אנתרופולוגיה, בלשנות, פילוסופיה, פסיכולוגיה ותחומים נוספים - בלא שהקורא יחוש באיזשהו טון דידקטי, יבש או סתם מיותר. גיבור הספר, כמו בגירסה מעוותת של פורסט גאמפ, חולף במסע ה"עלייתו ונפילתו" שלו, דרך כמעט כל אבני הדרך במלחמת העולם השניה - באביאר ואוקראינה, ליל הבדולח, הקווקז, סטאלינגרד, אושוויץ וצעדות המוות, ברלין המופצצת ועוד - מבלי שזה ירגיש מומצא, מזוייף או מאולץ. נדמה כי השטן בכבודו ובעצמו לבש את גופו של קצין אס.אס., אוברשטורמבאנפיהרר מקס אואה, חווה את מה שחווה ואז השתלט על גופו של סופר יהודי אמריקאי חמישים שנה אחר כך ואילץ אותו להקיא את הסיפור האיום הזה החוצה.

חוויית הקריאה, כאמור, אינה קלה בלשון המעטה. ג'ונתן ליטל לא עושה הנחות לקורא. התיאורים שלו אכזריים כחלום בלהות, מפורשים, לעתים פורנוגרפיים, עד כדי קבס. הקורא רוצה להסיט את המבט, to un-know. הוא לא רוצה לדעת על הרג של נשים הרות אל מול בעליהן, או על רצח ילדים בהמוניהם ביער באוקראינה. הוא לא רוצה לדעת כמה קל היה להרגם, כמה זולים היו חייהם של אנשים כמותו, ובאיזה אופן ראו אותם הגרמנים. הוא מנסה לתת לזה "רציונל". סיבה, טעם, אמת, צידוק, תירוץ, משהו. משהו. ואין. אין כזה.

אבל ליטל לא עוצר שם. הוא מאלץ את הקורא לחשוב עוד, ולא רק להזדעזע, אלא לשאול את עצמו שאלות, דווקא משום שבחר להניח את הסיפור בפיו של קצין אס. אס., שפונה אל הקוראים במשפט הראשון בספר במשפט המתריס "אחיי בני האדם" ומעמיד את כולנו בשורה מוסרית אחת. אנחנו מנערים את חוצננו ממנו, ויודעים בלבנו פנימה שאנחנו לא היינו עושים את המעשים האיומים האלה וחושבים את המחשבות הנוראות האלה. אנחנו קרבנות, ואנחנו צודקים מוסרית. עליונים מוסרית. אנחנו היינו עושים את ההחלטות הנכונות.

ליטל תוחב לנו את האמת בפרצוף. היו ביניהם פסיכופתים, אבל רוב רובם של הרוצחים, הצוררים שלקחו חלק בהשמדת יהודי אירופה היו אנשים רגילים, וודאי שלא רעים באופן אבסולוטי, ובכל זאת עשו מעשים איומים ובלתי נסלחים. הם הרגו גברים, נשים וטף אבל מה שהציק להם יותר באותו רגע היה שילשול טורדני או נקיפות מצפון מינוריות. הם המשיכו לחיות, להתאהב (כמו גם קרבנותיהם, עד כמה שזה בלתי-ייאמן), לנסות ולהשיג קידום בעבודה ולחשוב מחשבות רגילות בהחלט על ילדותם או שאיפותיהם לעתיד. היהודים היו מטרד, חיידק, תת אדם, מספרים, ולכל היותר כוח עבודה, או בעיה שיש להיפטר ממנה ביעילות הרבה ביותר. מי שחשב אחרת היה מוסר מהדרך, כך או אחרת. אי אפשר להתעלם מהכוח המצמית של צידוק עצמי, לאחר מעשה או אפילו תוך כדי מעשה. אנחנו עצמנו, יש להודות, חווים את זה כל יום. אם אתם אוכלים בשר, למשל. אבל לא רק.

אלא שאותו קצין אס.אס., מספר את סיפורו בגוף ראשון, סיפור מלא מילים גרמניות מתועבות שמעוררות צמרמורת בזיכרון הקולקטיבי שלנו - זונדרקומנדו, איינזצגרופן, גסטפו, אושוויץ, קרימטוריום, אקציה, אוברשטורמפיהרר - וגורם לנו להזדהות עם דמותו ולייצר כמעט סימפטיה פרוורטית, איומה, סוג של סינדרום שטוקהולם - למישהו שאנחנו יודעים שגם אם ניסה בדרכו לעשות טוב, הוא למעשה רוצח, פסיכופת, זאב בעור זאב בעור זאב בעור כבש, בעיני עצמו לפחות. ההזדהות המובנית בספר גרמה לי לחוש מזוהם, שפל, אבל לא יכולתי שלא לחוש בה, ולהמשיך ולשאול את עצמי שאלות. לא רק על הגרמנים, לא רק על אז. אלא גם על החיים שלי היום, במדינת ישראל הבטוחה. על צדקת דרכי, על המוסר שלי, על הביטחון המוחלט שלי במה שאני יודע על כך שאני בצד של הטובים. שאלות מעורפלות ומפחידות כמו, איפה עובר הגבול המוסרי. מה דינו של מישהו שעובד, נאמר, במוסך בשירות המדינה האיסלאמית. ומה דינו של מי שהורג מי שראוי להרוג. הרג לא יכול להיות תמיד רע. אבל איפה עובר הגבול החמקמק הזה, הגבול בין ראוי לצודק להכרחי לנכון. כי ידוע, בין השאר, שאת ההיסטוריה כותבים המנצחים, ולא רק את ההיסטוריה אלא גם את כללי המוסר. נאיבי מדי מצידנו לחשוב שאנחנו נמצאים ברגע הזה בפיסגת ההר המוסרית שהיתה אי פעם בעולם, כי הרי מה שהיום הוא מוסרי ונכון לעילא היה בלתי מוסרי לפני שלושים ארבעים שנה - ולהיפך. ומה שמוסרי בעיניי, אינו תמיד כזה בעיני מי שנמצא מאה קילומטר ממני. יש אומרים שמוסרי להרוג את מי שהורג אותך ויש טוענים שלא מוסרי להרוג אף פעם. רק שאת הכול אנחנו נאלצים לשפוט רק מהמקום שבו אנחנו נמצאים בעת הזו בזמן, ואנחנו עיוורים לחלוטין למה שנמצא בצדו השני של ההר.

הספר הזה מיועד לכולם. נכון, הוא עלול להוות מראה מזוכיסטית, לא תמיד נעימה, אל הנפש ההפכפכה שלנו ואל המחשבות הנסתרות שיש בנו, אבל נדמה לי שגם מישהו שלא מחפש הלקאה עצמית או כניסה למחוזות גבוליים ימצא בו חוויית קריאה מצמיתה, חזקה ביותר, יותר מרוב הספרים על אותה תקופה, מנקודת מבט בלתי שגרתית שמצליחה להישאר אישית וכללית, מרוחקת ומעורבת בעת ובעונה אחת. אכן, יצירת מופת.


****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על נוטות החסד