ביקורת ספרותית על נוטות החסד מאת ג'ונתן ליטל

---

בשני דברים אני בטוח לגבי הספר הזה, אחרי קריאה שנייה בו, האחד: הוא בפרוש איננו יצירת מופת. רחוק משם. השני, ובניגוד לדעת רבים וטובים ממני, הוא ראוי למאכל אדם. כלומר ג'ונתן ליטל לא יצר דמות בלתי ראויה, וספרו אינו מבחינת חילול הקודש. אין הוא פוגע בזיכרון הקורבנות ואין הוא מאדיר את שמם של הרוצחים. מקסימום הוא עלול לגרום לסחרחורת קלה.

רבות נאמר ונכתב על מהותם של חיילי הרשע ועוזריהם בשנות השואה. וברובם מסקנה ברורה וזוהרת, הם בני אדם. אנשים רגילים כמוני וכמוכם, שבצירוף נסיבות היסטוריות, תרבותיות ואידאולוגיות הפכו למכונות הרג. לכן, בנוטות החסד, ליטל מתפרץ לדלת פתוחה. הוא לא מצליח להמם אותנו בידיעה המרעישה הזאת שהרוצחים הם אנשים רגילים. כך שמשפט הפתיחה המפורסם ואיתו המונולוג הידוע של העמודים הראשונים נקרא כמו ניסיון של ילד שמנסה להרשים מבוגרים בטריק שהם מכירים ממזמן. בנוסף ליטל כושל בהצגת התזה הנדושה של חנה ארדנט הודות הבנאליות של הרוע, בכך שהוא מציב גיבור שכל כך משתדל להתרחק מהיותו בנאלי עד שהופך לפסיכופט. הנה פאראדוקס.

באופן כללי הדמות של מקס אואה מופרכת ומלאת סתירות שלא מצליחה ללכוד את מהות האדם והטבע האנושי אלא את הדילמה מולה ניצב ליטל בהצגת הפרוטגוניסט שלו. מצד אחד נזהר שלא ליצר הזדהות רגשית גבוהה מדי בצורה מלאכותית ומאולצת (אואה הוא הומוסקסואל, מגלה עריות, רוצח את אמו ואביו החורג ) ומאידך מנסה לחבב אותנו עם דברי חלקלקות ומתיקה בהציגו את המנטרה הידועה שכולכם הייתם עושים כמוני אם הייתם במקומי. הדילמה מתגלה כבר בדפים הראשונים של הספר ובכך מתגלה ערוותו. נוטות החסד לא מצליח ליצור כל הזדהות או התרגשות. הקוסם חשף את הטריק כבר בהתחלה. וזה טריק שאנו מכירים ממזמן.

מקס אואה מזכיר לנו מישהו. אחד כזה שנמצא תמיד בצמתים החשובים בדרך, ומבעד לנקודת מבטו הייחודית אנו מגלים את ההיסטוריה בה אנחנו חיים ולפעמים את עצמנו. אבל בניגוד לפורסט גאמפ, אואה אינו דמות ייחודית על אף ניסיון הטרחני להפוך אותה לכזאת. נקודת מבטו נדושה, הוא אומר בדיוק את מה שהיינו מצפים ממנו שיגיד הוא לא מפתיע אותנו בבחירותיו, הוא מפרק את הקונפילקטים שניקרים בדרכו בדרך שגננת בגן חובה הייתה מצפה מהילדים שלה. מקס אואה לא מצליח אפילו להיות הנגטיב של פורסט גאמפ. הוא בסך הכול ניסיון כושל להמם, להפנט, לזעזע.

ברגע שהדמות הראשית בספר לא עומדת בציפיות שהכותב הציב לה, הספר עצמו נדון לכישלון טוטאלי אך כאן דווקא טמונות מעלותיו. ליטל יוצר יצירה אנציקלופדית בהקפה שנוגעת לתחומים רבים כמו בלשנות, פילוסופיה, גאוגרפיה ותרבות וחלקם זוכים לטיפול מרתק. הם לבדם מחזיקים את 900 עמודיו של הספר ומונעות ממנו לקרוס עם כוח הכבידה של גיבורו. במילים אחרות מקס אואה אינו מחזיק את הספר.

אחד הדברים שנאמרים כלפי הספר הזה בהקשר חיובי הוא התחקיר הרב שליטל ערך לפני שכתב אותו. אם כך תמוה הדבר שהספר זרוע בטעויות היסטוריות וגאוגרפיות וגרוע מכך בטעויות רעיוניות. אתעכב על אחת מהאחרונות, שם הספר נוטות החסד מרמז למחזה של אייסכלס מהמאה החמישית לפני הספירה שם אורסטס נרדף על ידי האריניות, אלות הנקם, לאחר שרצח את אמו, ומבקשות את דמו. לאחר שאורסט בסיוע אפולון מצליח להימלט מציפורניהן ועומד למשפט הוגן שם זוכה לחסד. האריניות זועמות על אתנה אשר בפסק דינה הן מאבדות את תפקידן ההיסטורי, אלות הנקם, והופכות לסנגוריות, נוטות החסד. בספר ליטל מבקש לעשות היפוך כלומר אואה מבקש את חסדן של נוטות החסד בתפקידן החדש אך הן משיגות אותו לנקמה. כך שהמשפט האחרון בספר : "נוטות החסד השיגוני" הוא טעות מתודולוגית גם אם במתכוון. כיוון שברגע שהן השיגו אותו הן כבר אינן נוטות חסד, הן אריניות.

המאה ה 21 ראתה כמה יצירות מופת בשנותיה הקצרות. נוטות החסד אינה אחת מהן. היא במקרה הטוב ניסיון להתמודד עם פרה קדושה, ולשחוט אותה בעזרת ציפורן.

» ביקורות נוספות של אודי
» ביקורות נוספות על נוטות החסד