ביקורת ספרותית על נוטות החסד מאת ג'ונתן ליטל
ספר מעולה

---

רבות נכתב על "נוטות החסד". הסיפור שלא יאמן. לא אוסיף הרבה מעבר לדעתי עליו, שתגיע מייד אחרי הסיפור האמיתי.

*סיפור אמיתי*
דרכנו הצטלבו לפני שנים לא מעטות. באותם הימים, אני מתמחה צעירה ב'קלינית' במחלקה הפסיכיאטרית באחד מבתי החולים האוניברסיטאים הגדולים בארץ (מתמחה צעירה פירושו טוחנת [בשפה של אז] שעות אינסוף של לילות ושבתות).
שבת, שעת צהריים, צלצול טלפון ונקראת ל'כירורגית' – "מבקש שתראי מאושפזת, אישה שעברה השבוע ניתוח לפתיחת חסימת מעיים. פסיכית על כל הראש זאתי, אפילו שאת כל היום עם פסיכים - את לא תאמיני" – כך סיפר לי ההוא עם החלוק הירוק, מהכירורגית, זה שניתח אותה. "פסיכית - חייבים לבדוק אותה" הוסיף, תגיעי.
עליתי לשם, אחרי עוד כמה מילים מאבחנות מהחלוק הירוק, פגשתי בקוראליה. אישה (אז) כבת 45, חיוורת מאוד ורזה מאוד עם פנים קשות. לבדה, איש לא נמצא איתה. דוברת עברית במבטא גרמני כבד. התיישבתי לידה. שאלתי, היא ענתה. ביסודיות ובקפדנות סיפרה לי לפרטים את סיפורה: אישה גרמניה-נוצרייה, ילידת קלן. בתו של איש שהיה קצין אס.אס. ואם היטלראית. חמישה אחים הם היו. בנעוריה שמעה את הסיפורים והתייסרה: היא לא יכלה לשאת את העובדות, את ההיסטוריה הלאומית, את זו המשפחתית, את המחשבה על האנשים שהולידו וגידלו אותה - הוריה (האכזריים, אבל היו הורים טובים, איך זה יכול להיות - כך אמרה/שאלה - באותה הפגישה). לישראל היא הגיעה, באמצע שנות העשרים שלה – רצתה לראות את המקום הזה, את האנשים, הייתה סקרנית. ביקרה, ראתה וקיבלה החלטה – נשארת בירושלים. זה יהיה ביתה, בסטטוס של שוהה זמנית, עם אשרת שהייה לחמש שנים, היא למדה עברית ואח"כ למדה באוניברסיטה העברית – לשון עברית וספרות עברית לBA משם המשיכה ל MA עד היום היא עובדת שם, עוסקת במחקר אקדמי. אחת לחמש שנים מגיעה לביקור במשרד הפנים להארכת אשרת השהייה שלה (ביקור שמייסר אותה, רע לה להרגיש גרמניה, היא לא מתגיירת כי לא מגיע לה להיות יהודיה, כך סיפרה). קוראליה גזרה על עצמה חיי סגפנות – בחרה בחיים צנועים-קיצוניים (לא ברמה של הימנעות ממותרות, היא עצרה הרבה, הרבה קודם). איך אמר הכירורג "פסיכיות על כל הראש". מאז ועד היום, היא חיה בבדידות ובסגפנות מינימלית, בדירת חדר שכורה בירושלים. היא עם חתול. בדירתה המאוד צנועה (נקייה ומסודרת בייקיות מתבקשת), ארון פשוט ובו: 4 חולצות: 2 קייציות, 2 חורפיות ו-2 סוודרים ומעיל, בארון שלה 3 מכנסי ג'ינס ארוכים – לחורף וגם לקיץ. סט מצעים אחד שמתכבס בבוקר, מתייבש באויר וחוזר למקומו. עוד כמה פריטי לבוש אלמנטריים, אביזרים וחפצים מתבקשים, תנור סליל לחימום וצעיף (כי תמיד קר לה) וזהו. על הקירות בדירתה הקטנטנה תלויים רק כמה ציורי ילדים, שציירו לה ילדי חבריה לעבודה - איתם היא מחייכת, אליהם היא מתרככת כשהם מבקרים את הוריהם בעבודה. שנים שהיא ניזונה אך ורק משתיית כמויות רבות של נס קפה עם הרבה חלב, מאכילת לחם וחמאה, והמון סיגריות – זהו. זה הכול. לא קונה דבר נוסף - דבר נוסף לא נכנס לביתה, מלבד ספרים - אותם פעם בשנה היא מרשה לעצמה וסוללה למכשיר רדיו. לכן, פיתחה חוסרים גופניים קיצוניים, לכן חלתה, לכן סבלה מחסימת מעיים ומתופעות שמופיעות ומאפיינות ההפרעות אכילה קשות. ההחלמה מהניתוח הייתה ארוכה – ביקרתי אותה אחת לכמה ימים, ולאחר שהשתחררה נשארנו בקשר. כיאה לגרמניה טיפוסית – היא מסודרת באופן כפייתי, כפייתית עם עצמה, כפייתית ברמת הסגפנות שלה. אין ויתורים, אין הנחות. כן, היא מרשה לעצמה נסיעה אחת, אחת לחמש שנים לגרמניה מולדתה - לביקור אחיה (ללוויה של אחד מאחיה לאחרונה לא נסעה כי "זה נפל" לא בזמן הנסיעה אחת ל-5 שנים. ללוויית אמה לא נסעה - לא לא הרגישה מסוגלת). כן, יש יגידו "פסיכית על כל הראש", כהגדרת הכירורג. יש יגידו... לא יודעת מה תגידו אתם, ומה תרגישו.. אני, אני מרחמת, שומרת קצת על קשר וחושבת - גם פה יש - דור שני.
זה איננו כל הסיפור - קוראליה הגיעה לישראל בשנות העשרים שלה בעקבות אחיה הגדול. הוא הגיע לפניה, עם אותן התחושות ומאותן הסיבות ממש - הגיע ונפגע, הוא החליט להישאר - אך הוא בניגוד לה בחר בחיים, התגייר ואף למד יהדות, הפך שומר מצוות יהודי דתי ונשא לאישה בחורה חוזרת בתשובה, שניהם יחד בנו את ביתם באחד מיישובי גוש קטיף (לא זוכרת איזה) ופונו משם עם פינוי גוש קטיף. בהווה הם מתגוררים באחד מיישובי גוש עציון. להם שבעה ילדים - עוד גוון של אותו "דור שני".

הרבה התרחש בגרמניה אחרי 1941 (תום המלחמה), הרבה אחרי 1990 (איחוד הגרמניות). הרבה מתרחש בשנים האחרונות. בין השאר תמורות שנובעות מהתגברות מגמת האיסלאמיזציה. כן, דברים מתרחשים. לכל הכיוונים. אולם תלוי גם איפה - שינויים במדינת הענק הזו נובעים ממניעים של גיאוגרפיה פנימית, של תרבות מקומית, של השפעות בינלאומיות וכמובן מאינטרסים מקומיים (לא דומים האינטרסים שמניעים את ברלין לאלו שמניעים את היידלברג או שטוטגארט (לדוגמה) - לכן, בברלין תזכו להרגיש רצויים כזרים. תזכו בחיוך ויחס מחבק, ושיחה ידידותית באנגלית. ובהיידלברג (לדוגמה) לא באמת תופתעו מגילוי אנטישמי "על הדרך", לרוב לא תרגישו רצויים כזרים ולא תוכלו לשוחח באנגלית. כן, תרגישו שם מצויין כל עוד אתם מקומיים. בכל מדינת הענק, באופן ברור ניכרים שלושה סוג-אב גרמניים, אם כי האיזורים השונים (מדינות גרמניה השונות) ניכרות גם באופי סוג האב המוביל בה. ופה ושם, נדמה כי בכל מקום, תמצאו גם תתי סוגי-אב, ביניהם, אלו המעטים (מעטים מאוד, אבל הם שם) שהפכו ל"פסיכים על כל הראש" - אני קוראת להם, הדור השני.

את נוטות החסד, ספר מדהים מרתק וסוחף, קראתי בפעם השנייה, בימים אלו.

בפעם הראשונה - כבר גרתי בגרמניה, בשליחות מדינת ישראל - הסיפור היה מטלטל.
נסחפתי אל תוך הסיפור המצמרר והמהפנט, המסופר כמונולוג מפורט וחי של אואה, קצין אס-אס קר ואכזר. סיפורו באותן שנות המלחמה (1938-1945), כשהוא קצין שפועל ומתפקד וחושב על אוטומט וכשמוחו שטוף (לא חושבת שאפשר אחרת), הוא מונע נטול רגשות ובטח של אשמה. חי ונושם את האנטישמיות, גאה בה, גאה בדרך בלי להסס ומאמין בכל נימי נפשו, כשבדרך (בלי מחשבות בדרך) חי ומבצע את הרוע.

בפעם השנייה, ממש לאחרונה - ביקשתי להגיע אל הסאבטקסט של הדברים, אל הניואנסים שנעלמו ממני בפעם הראשונה - והכול אחרי היכרות די מעמיקה עם גרמניה המדינה, התרבות, המנטליות - על רבדיה השונים מאוד. ואחרי הכרות עם אנשיה, כן, כאלה משלושת סוגי-האב הראשיים וגם עם כאלה מתתי-סוגי האב, ביניהם, גם כאלו ה"פסיכים על כל הראש". אמנם קיצוניים מהסוג של קוראליה, לא פגשתי עוד. אבל בהחלט לא חסרים "פסיכים" אחרים - בני הדור השני. קראתי בשנית ובמקביל חשבתי עליה, על קוראליה, וראיתי אל מול עיני את הסיפור האמיתי.

בשתי הפעמים הרגשתי נפעמת מהעובדה שאת "נוטות החסד" כתב ג'ונתן ליטל, איש יהודי, כבן 38 אז, שלמעשה נולד שנים רבות לאחר תום המלחמה.
מדהימה בעיני ומצד שני אולי ברורה היא העובדה שג'ונתן ליטל, כתב את היצירה הזו בארבעה חודשים בלבד****

איך הגיע למונולוג המצמרר הזה? איך נכנס אל תוך גופו, ראשו ונפשו של איש אס.אס אכזרי - אני תוהה.
איך אנשים, מבני עמנו, יותר מזה - הוריי והורי חבריי ושכניי הגיעו לרמת החשיבה, האכזריות והביצוע אליה הגיעו - תוהים מן הסתם ה"פסיכים על כל הראש", בני הדור השני.

והיא, קוראליה, מהסיפור האמיתי - אישה נוצרייה, כבת 60, חיה בבדידות בעברית וחולמת בגרמנית - תחיה בדירתה הקטנטנה בסגפנות הקיצונית שגזרה על עצמה, בירושלים - עד ליום מותה, השוני היחיד היא אוכלת מעט, מעט יותר מגוון ולוקחת תוספי מזון, בהוראת הרופאים. (הסיפור הובא בהסכמתה. שמה שונה כאן)

****ג'ון ליטל, סופר צרפתי-יהודי, נחשף לנושא לראשונה לאחר שצפה בסרט "שואה" של קלוד לנצמן. תמריץ משמעותי עבורו הייתה חשיפה לתצלום ישן, בו נראית גופתה העירומה זרוקה בשלג של פרטיזנית צעירה שחבל התלייה עדיין כרוך סביב צווארה. לימים התברר לו כי זוהי זויה קוסמודמיאנסקייה, שנתלתה על ידי הנאצים באוקראינה והפכה בימי סטאלין לסמל של הניצחון הבולשביקי על הנאצים. לדברי ליטל, תצלום זה זעזע אותו והוביל אותו לאובססיה שהתבטאה בשנים של תחקיר, לימוד, נסיעות. הכול במסגרת חקר עצמי של ההתנהלות הנאצית ושל המלחמה, בתום אותו מחקר אובססיבי, כתב את "נוטות החסד" (המידע נלקח מהעיתונות המקומית הכתובה). את ספרו כתב - מונולוג של אואה, נאמן למדיניות "מדיניות ההשמדה הנאציונל-סוציאליסטית" כך כולל הספר סיפורי השמדת ההומוסוקסואלים, צוענים, נכים. קשה להתעלם בספר מכך בנוסף על פשעיו הנאציים שטופי המוח מבצע אואה בקור רוח ובאכזריות, פשעי גילוי עריות, רצח במשפחתו ועוד, לא נמצא גבול לאכזרית.

» ביקורות נוספות של
» ביקורות נוספות על נוטות החסד