“הוא תובעני. הוא תבע את כל תשומת הלב שלי, את כל יכולות הדמיון שיכולתי לגייס, ריכוז, ומעל לכל מחשבה. הוא לא הספר שיעביר לכם את הזמן. הוא יתבע אותו. הרבה ממנו. ודוקא לא משום שהוא ארוך במיוחד. הוא לא. למרות שקראתי את כולו, פסקאות ועמודים רבים יותר מפעם אחת, אני מרגישה כאילו רק התחלתי לקרוא בו. ברור לי שיש כל כך הרבה דברים שהחמצתי וברור גם שהוא יצריך קריאה שניה ואולי אפילו עוד אחת כדי שאצליח לקלוט”

“בדרך כלל כשאומרים לי: מה??? לא קראת את...??? מתעוררת אצלי התנגדות אוטומטית, אבל הפעם היה משהו שונה. לא הייתה כל התנשאות בדבריו של הממליץ, אלא רצון אמיתי להכיר לי משהו שהוא חושב שאיהנה ממנו. ההמלצה הייתה על הסופר בכלל, ואני בחרתי ב"לא ארץ לזקנים". אין לי הערכה לסופרלטיבים כמו "אחד הסופרים/הספרים החשובים של זמננו" חשובים למי? אם הספר מעורר בי רצון לחזור ולהתקדם בו אחרי כל הפסקה, זה מספיק בעיניי.”

“כבר מזמן לא קראתי ספר כל כך מדכא, ועוד ביום כל כך יפה. הדרך לגיהנום של קורמאק מקארתי אינה רצופה כוונות טובות, היא רצופה בזוועה, אלימות, אכזריות ואובדן. אנחנו רגילים בסיפורי מסע, אך סיפורי המסע המקובלים מגיעים לאנשהוא, אצל מקארתי הדרך היא דרך במשמעותה הטאואיסטית, כלומר הדרך היא המטרה ולא הכלי או האמצעי. וכאן הדרך היא מסע רוחני-מוסרי של "הטובים" או "נושאי האש" בניסיון לשמור על אנושיותם בתנאים”

“אם חייכם מלאים יתר-על-המידה בשמחה, גילה, דיצה חדווה ואורה, ואתם מרגישים צורך לשבור את השגרה המשמימה הזו במנה גדושה של דיכאון עמוק, הרי שהספר הזה הוא פתרון מושלם לכך. העלילה מתרחשת בגיהנום-עלי-אדמות: הציביליזציה האנושית – על הטכנולוגיה שלה, מוסדותיה, ערכיה ורוב אוכלוסייתה – מושמדת; כמעט כל בעלי-החיים והצמחים נכחדים; השמש נסתרת מן העין, עפר ואפר בכל, ותנאי המחייה על כדור-הארץ הפכו לכמעט בלתי-אפשריים”

“הוא תובעני. הוא תבע את כל תשומת הלב שלי, את כל יכולות הדמיון שיכולתי לגייס, ריכוז, ומעל לכל מחשבה. הוא לא הספר שיעביר לכם את הזמן. הוא יתבע אותו. הרבה ממנו. ודוקא לא משום שהוא ארוך במיוחד. הוא לא. למרות שקראתי את כולו, פסקאות ועמודים רבים יותר מפעם אחת, אני מרגישה כאילו רק התחלתי לקרוא בו. ברור לי שיש כל כך הרבה דברים שהחמצתי וברור גם שהוא יצריך קריאה שניה ואולי אפילו עוד אחת כדי שאצליח לקלוט”

“בדרך כלל כשאומרים לי: מה??? לא קראת את...??? מתעוררת אצלי התנגדות אוטומטית, אבל הפעם היה משהו שונה. לא הייתה כל התנשאות בדבריו של הממליץ, אלא רצון אמיתי להכיר לי משהו שהוא חושב שאיהנה ממנו. ההמלצה הייתה על הסופר בכלל, ואני בחרתי ב"לא ארץ לזקנים". אין לי הערכה לסופרלטיבים כמו "אחד הסופרים/הספרים החשובים של זמננו" חשובים למי? אם הספר מעורר בי רצון לחזור ולהתקדם בו אחרי כל הפסקה, זה מספיק בעיניי.”

“כבר מזמן לא קראתי ספר כל כך מדכא, ועוד ביום כל כך יפה. הדרך לגיהנום של קורמאק מקארתי אינה רצופה כוונות טובות, היא רצופה בזוועה, אלימות, אכזריות ואובדן. אנחנו רגילים בסיפורי מסע, אך סיפורי המסע המקובלים מגיעים לאנשהוא, אצל מקארתי הדרך היא דרך במשמעותה הטאואיסטית, כלומר הדרך היא המטרה ולא הכלי או האמצעי. וכאן הדרך היא מסע רוחני-מוסרי של "הטובים" או "נושאי האש" בניסיון לשמור על אנושיותם בתנאים”

“אם חייכם מלאים יתר-על-המידה בשמחה, גילה, דיצה חדווה ואורה, ואתם מרגישים צורך לשבור את השגרה המשמימה הזו במנה גדושה של דיכאון עמוק, הרי שהספר הזה הוא פתרון מושלם לכך. העלילה מתרחשת בגיהנום-עלי-אדמות: הציביליזציה האנושית – על הטכנולוגיה שלה, מוסדותיה, ערכיה ורוב אוכלוסייתה – מושמדת; כמעט כל בעלי-החיים והצמחים נכחדים; השמש נסתרת מן העין, עפר ואפר בכל, ותנאי המחייה על כדור-הארץ הפכו לכמעט בלתי-אפשריים”