ביקורת ספרותית על ארוחת הערב מאת הרמן קוך
ספר טוב

---

ספר מרתק. לאו דווקא בגלל מטרתו המרכזית של מי שכתב אותו - אלא בגלל המחשבות שהוא מעלה בראש הקורא..

אכן, כמו שנטעלי התלוננה בביקורתה על הספר - הוא מכיל המון בלה-בלה-בלה.. החל מביקורת על ההתנהלות והשובע המערבי, כולל התפלספוסיות סרק מפוקפקות על גזענות ( בשיחות על הסרטים שלהם, שממש מנסים להבין את עומק משפטיהם - ופשוט אין, ועוד ועוד..). כנראה בכל ספר אחר הייתי ממהרת להתלונן - כמה אפשר לפרט את התפל, כשיש שם את העיקר, העיקר הזועק!! רק שבספר הספציפי הזה - דווקא התופעה הזאת הביאה בעיני את המסר המרכזי שלקחתי ממנו. מסר מפחיד מאוד.. שאנחנו חיים בתוך בלה-בלה.. שזה הסיכון שכל אחד מאיתנו נמצא בו.. בייחוד אני מרגישה את החלק הזה כביקורת על אנשים עירניים וחושבים, המרגישים את עצמם אינטליגנטים והחדים.. הרי אלה כולנו - אנחנו שואפים וכל כך רוצים לראות את כל מפגעי הסביבה הקרובה, לזהות את השקר הפוליטי, לזהות צביעות - איזו מין תכונה נעלה יותר יש מאשר לדעת לזהות צביעות, להבדיל את העיקר האמיתי שלנו מהתפל של הפוזה במסעדות יוקרה, בסלבריטיס, ועוד ועוד.. הרי פאול , הגיבור המרכזי במשך כמעט חצי ספר מוכיח לנו כמה הוא חד ויודע לראות כל תופעה לעומקה.. אבל יש בעיה אחת, במקביל הוא מסוגל לחלוטין לפספס משהו קריטי אחר, פי מיליון חשוב יותר מבעיית צביעות אחיו, פוזת מנהל המסעדה, חצי-ריק על הצלחות.. נכון שנראה לרגע ( שליש ספר ככה ) שהוא-הוא יודע בצורה מופתית לראות את הפרטים הקטנים - רק שאיכשהו מבין העצים הוא ממש לא רואה את היער..
פחד עצום תקף אותי כשראיתי את התופעה. הרי ייתכן שזה קורה לכל אחד מאיתנו - ויסלחו לי, הרבה פחות אכפת לי מהאחרים - אבל יתכן שברגעים אלה זה קורה לי. לי, שאני חושבת שאני כל כך מתחשבת ומשתדלת להיות "בסדר". אולי מתחת לפני השטח גם אני רואה את העולם באותה זכוכית מגדלת, ומפספסת משהו אומנם כנראה גדול קצת פחות מהזה של פאול, אבל ברמה האנושית שלי כנראה גם לא קטן..
המחשבה הזאת כה מעיקה ומערערת את כל המבט על החיים ברגע הראשון, שהיא מתקפלת ונעלמת עם הזמן.. הרי ברור שכן. ברור שבריצות ביומיומיות אנחנו מפספסים את היחס לאנשים קרובים, שאנחנו ממציאים לעצמינו מלא תיאוריות הכחשה בשביל להצדיק דברים כאלה או אחרים שאנחנו צריכים או מעדיפים לעשות בשביל לתחזק את השקט הנפשי היומיומי שלנו.
בשורה תחתונה שקועים עד מעל הראש בהתפלספות על הדברים הלאו דווקא הכי חשובים ומרגישים כמה אנחנו חכמים וביקורתיים בצדק, ועוד ועוד..

עד כאן בנושא הבלה-בלה..

הנושא הנוסף ומטריד לא פחות היה המניע לאלימות. אני לא בטוחה שכמו שרבים פה כתבו ההגדרה שהנטייה של פאול לאלימות הייתה דווקא הנחה שהוא קיבל מהסופר. אולי זהו דווקא רמז לכך שהאלימות התמונה בכל אחד מאיתנו - ואני בטוחה שכל אחד מרגיש לפעמים את הצורך השקט לצעוק ולהתפרץ ומי יודע מה עוד כשממש אבל ממש מעצבנים אותו, ואין לנו זמן, ובעצם גם ככה ממש לא היה לנו כוח. אולי זה דווקא רמז שאף אחד מאיתנו לא מוגן מזה שתמונה בו אותה מחלה, ורק תיתן לאלימות שבך להתפרץ החוצה... רק תפתח לה את הדלת. כמו שכולנו יודעים כל דבר שנראה אפילו הכי לא מתקבל על הדעת - אם ננסה פעם אחת - אפשר בהחלט להתרגל ולהתחיל לעבור לשלב הבא. האם הדבר בהכרח עובר בירושה כמחלה גנטית. האם אם היו מורידים את הנקודה של הבעיה הגנטית ילד שיראה את אביו מבצעה מעשי אלימות לא מתקבלים על הדעת בגיל 9 - בגיל ההתבגרות יהיה סגור על זה שאין לגיטימציה לכך שיעשה משהו מזה בעצמו.. אז אולי לא בתקרית כזאת כמו שמתוארת פה - אבל התפרצות הצורך לצדק בכביש.. או כל דבר אחר.. הרי זה הנורמות עליהן גדל. כן - תמיד הרתיעו אותי התקפי זעם, אבל אחרי קריאת הספר הזה, שמדבר ממש לאו דווקא על זה, הם התחילו להטריד אותי הרבה יותר.

ובכן על מה הספר באמת? אחרי שסיימתי לקרוא אותו אני חושבת שהוא היה על משהו אחר לגמרי..
הוא היה על אדם החי בבועה שמשפחתו מושלמת. ולפי המסגרת של הספר נראה שדווקא על זה הוא שמר בקנאות כל כך. על הבועה הזאת. על הבטחון שלו בכך שהילד שלו מושלם, ונהדר ואינטליגנטי ומתחשב. ואשתו מושלמת וחכמה ואוהבת ומעריכה אותו. והתדמית שלו מול עצמו שהוא מוכן לקבל את הילד שלו כמו שהוא.. ולכל דבר שיפריע לו לחיות עם האופוריה הזאת - הוא לא יתייחס. גם אם יזעקו לו מתחת לאף וינופפו לו בדגל אדום ענק - "בן אדם! אשתך עושה עליך מניפולציות, לא רואה אותך ממטר, מסתירה ממך מידע!" הוא יידע לגרום לעצמו להתכחש לאינפורמציה הזאת תוך חצי יום לכל היותר.. בד"כ תוך כמה שניות. "הילד שלך עושה משהו נוראי!" - הוא ימצא ברגע הסברים למה זה בסדר.. העובדה שהוא יודע היטב שהוא עצמו (פאול) לא מושלם, ואשתו ובנו מושלמים מאפשרת לו לעשות את תיקוני המציאות הזאת בקלי-קלות עוד יותר. הרי הוא פחות מושלם מהם - משמע מה שהוא רואה פחות מדויק ממה שהם רואים, עושים, מחליטים. סליחה על הבוטות אבל לא סתם באמצע הספר הוא מתעסק בגדלים.. הוא יודע בדיוק איפה הוא נמצא בסקלה הזאת. אם בתחילת הספר נראה שהוא אדם מבריק, חד, אינטליגנטי וביקורתי, ובאמצע הספר נראה שהוא ממש אדם רע שכל עולמו מעווט בגלל אגואיזם ואהבת עצמו, עם סוף הספר אני יצאתי בתחושה שהוא פשוט אדם בקושי בעל דעה... בעצם גם טיפוס חלש מדי בשביל להיות אשם בכל מה שהספר מאשים אותו כמו הכחשה מודעת של חטאי בנו וכו - הוא פשוט דוגמא להכחשה מתמדת, שמירה כפייתית של אשליית אושר משפחתי, ובעצם גם אישי שלו מזה שהוא עטוף במשפחה כה מושלמת של אישה ובן.. וגם לקיחת ההמלצה של "קבל ואהוב את הילדים שלך ואת מעשיהם" ברמה של דת ממש. אחד הקטעים המגוחכים יותר זה ההתפלספות שלו על החשיבות של כך שהוא כאב לא יציץ בסלולרי של בנו, או לפחות שלא להיתפס, כי האמינות בין ההורים לילדים כה חשובה, וכל זה אחרי שכבר כמה חודשים טובים הוא יודע את הפרטים השוליים של מה בנו עשה, ובנו יודע שהוא יודע.. אבל האידיאולוגיה הקריטית הזאת של אמון בין ילד להורה...

אם נחזור איזה חצי ספר אחורה, לנקודה שעוד היה אפשר להתייחס לגיבור המרכזי ברצינות, אחד הדברים שבעיני היו הכי מטריפים זה לא שההורים מחליטים לא להרוס לבנם את העתיד ולא להוציא את הסיפור החוצה. הדבר המטורף בעיני במיוחד היה שגם כלפי הבן עצמו הם לא גילו ולא שמץ של הערה שמה שהוא עשה "לא יפה", "לא אנושי", "לא בסדר". אני חושבת שלכל אחד מאיתנו כהורה שחס וחלילה נתקל במשהו שמתקרב לתופעה שכזאת אפילו במאית האחוז של מה שמתואר שם תהיה התלבטות האם לגלות את הנעשה החוצה. אבל ברור לחלוטין שכלפי הילד עצמו אמור להיות גינוי המעשה. ובין השאר, ברור מאליו שאנחנו עם עצמינו בלב אמורים לדעת בבירור שהנעשה רחוק מלהיות בסדר. הדבר המטורף ביותר המתואר בספר הזה זאת העובדה שבמקרה של הזוג הזה - פאול ואשתו, הדבר לחלוטין לא קורה. ואת החלק הזה ממש קראתי בפה פעור.. בגלל זה בפרט קצת קשה לי עם הגדרת הספר כמתעסק בשאלת כמה אנחנו צריכים להגן על ילדינו - ההורים האלה מפורשות נמצאים הרבה הרבה יותר רחוק ברמת הכחשתם.

ספר בהחלט שווה בעיני, מעורר הרבה מחשבות. אז למה רק טוב ולא מעולה - כי אני חושבת שהמחבר מוצא שם כמה רעיונות ממש שווי זהב, אבל מפספס את התגלית.

» ביקורות נוספות של ג'ניה
» ביקורות נוספות על ארוחת הערב