ביקורת ספרותית על כיסא פנוי מאת ג'יי. קיי. רולינג
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 10 בפברואר, 2019
ע"י פַּפְּרִיקָה


גדלתי ביישוב קטן. הכרתי בשמם את כל האנשים בו, וגם הם הכירו אותי. כל בני השנתון שלי היו איתי בגן, וגם בבני עקיבא; כשהייתי נתקלת בילדים בדרך למכולת, הם היו מזהים אותי כאחות של שלהבת או של תמר. אפילו היום, כבר ארבע-חמש שנים שאני לא גרה ביישוב, כשאני תופסת טרמפים בצומת הגוש אנשים עוצרים לי ומזהים אותי כבת של אבא שלי.
מרקם של קהילה קטנה הוא משהו שזר לא יבין. כל החלוקות הסמויות - הגרעין הקשה של הוותיקים מול כל אלה שבאו "אחר כך", ונמצאים פה כבר שלושים שנה, אבל בכל זאת לא נחשבים; השכונה החדשה, שיש בה מדורגים במקום בנייה פרטית, והמנטליות שלה אחרת, וגרים בה זוגות צעירים עם שלושה וארבעה ילדים, שיוצאים לבלות בעיר בערב, מי ישמע; מריבות ישנות שחלק מהאנשים לא יודעים עליהן אפילו, אבל מרשתות את היישוב בקווים בלתי נראים - כל אלה לא נראות בכלל בעין לא מזוינת. וזו אפילו לא צביעות, או העמדת פנים: זה באמת יישוב קטן ויפהפה, מלא רוח ואוויר נקי צלול. גרים בו אנשים שהרבה מהם אני מכירה ואוהבת. יש בו כנות שמתבטאת באספות חברים שמתלהטות מפעם לפעם, ונטייה פרובינציאלית שניכרת ברצינות המוחלטת כלפי מינויים ובמכתבים לציבור במידעון היישובי המשוכפל.
אהבתי את החיים שם. היה ברור לי גם שאצא משם כשאגדל - לא בדחיפות החנוקה שמאפיינת בני נוער בסיפורי-עיירה-קטנה אמריקאיים, לא מתוך עוינות, פשוט כדרך הטבע: מעטים מילדי היישוב נשארו בו כשגדלו. פעם חשבתי שארצה לגור ביישוב בדיוק כמו זה (בגלל השקט והירוק והרוח), היום אני יודעת שארצה לגור בעיר (למרות הפיח והצופרים והמון האדם, בגלל האלמוניות והאפשרויות, כי למדתי לאהוב ערים וכי ירושלים מדהימה ומשוגעת, ואני מוכנה לגור בה גם אם אין מספיק ירוק ברדיוס מאה קילומטר מהדירה שלי). אבל אני לא מצטערת לרגע על חווית הילדוּת ביישוב. אמא שלי, שיש לה נטיות אינדיבידואליות, יצרה בית שהיה די פרטי בתוך קהילה שהיתה, ובכן, די קהילתית. לא הרגשתי חנוקה מדי או מפוקחת מדי ביישוב; הלכתי לבני עקיבא רק כמה חודשים, לא ממש הסתובבתי ביישוב ולבית הכנסת הלכתי רק בימים נוראים, בתשעה באב ובפורים. האספקט הקהילתי די דילג עלי. כמובן, הניתוק הזה היה חד צדדי; כל פעם מחדש מדהים אותי העניין הער של שכנים ושכנות בחיים שלי ("אז מה היא עושה עכשיו? יפה! היא גרה בירושלים? יש לה חבר? אני דווקא חשבתי שהבן של מה-שמם יכול ממש להתאים לה..." חברים, בלי להעליב, לא דיברנו אולי חמש שנים - עשר, אם לא סופרים "שלום שלום" ברחוב. אז מה אם ליטפתם אותי על הראש כשהייתי תינוקת.) אבל בסך הכל, אני זוכרת את הקהילה שבה גדלתי בחיבה; בזמני משבר הם היו מלוכדים ותומכים ומדהימים, וברגעי שגרה אפשר בהחלט לסבול אותם. וכולם משוגעים על אבא שלי.
לכן אני לא אוהבת, לרוב, את ספרי העיירה הקטנה. כולם מתארים קהילה צבועה, עיוורת, קטנונית, מלאה אנשים אנוכיים וחטטנים, שמתגוררים בפינה שכוחת אל, אפרורית ונידחת ובטוחים שהיא מרכז העולם. הדור השני בעיירה הקטנה מתחלק לשניים: אלה שמשתוקקים להימלט ממנה ואלה שכל כך אבודים וחסרי אופי שאפילו לא חולמים לצאת משם. קהילתיות, בספרים האלה, היא דבר מעיק, או לכל היותר דבר נחמד-לכאורה שאנשים עושים ממניעים לא נחמדים, כגון הצדקת קיומם הפתטי. לא שאני טוענת שדברים כאלה לא קיימים, אבל, מנגד, לטעון שדברים כאלה הם היחידים הקיימים - הרי זו הפגנת עיוורון שכמעט שקולה לזו של האישה המזדקנת שבטוחה שהיא מחזיקה על גבה את העיירה כולה , היא ותחושת המוסר הצדקני המניעה אותה, שבשמה היא יכולה לצקצק מאחורי גבן של אימהות חד הוריות וכולי, תפסתם את הסטריאוטיפ.

אבל ג'יי קיי רולינג הפתיעה אותי בגדול. היא כתבה סיפור עיירה קטנה מפוכח, בוגר וישיר, כנה עד כאב, לא עושה הנחות, והצליחה לגרום לי לאהוב אותו. הספר הזה, על 558 עמודיו, הוא אחד הספרים המרתקים והנוגעים ללב שהזדמן לי לקרוא, והמרירות שבין דפיו לא גורעת ממנו כהוא זה. הביקורות עליו היו עוקצניות עד עוינות, ואני מבינה לגמרי למה; גם אני, בפרקים הראשונים, לא אהבתי את מה שקראתי. הרגשתי שרולינג מנסה לכתוב בגסות מכוונת, לשחק במגרש של הגדולים, להראות שהיא יודעת להיות צינית ומרושעת:
"הוא היה גבר שמן במידה יוצאת מגדר הרגיל, בן שישים וארבע. סינר אדיר של בטן השתפל לו עד הירכיים, ורוב אלה שהניחו עליו את העיניים בפעם הראשונה חשבו מייד על הזין שלו ותהו מתי ראה אותו לאחרונה, איך שטף אותו ואיך הצליח לבצע את הפעולות שלשמן קיים זין."
הרבה מזה לא הכרחי בכלל, חשבתי, לא הגסויות האקראיוֹת או הדווקאיוּת שבמילים פאק או זין על כל שעל, וגם לא התיאורים החושפניים המכוערים של כל דמות בתורה; כולן אגואיסטיוֹת במאת האחוזים, כולן חושבות בסתר מחשבות נוטפות רוע בעודן מחייכות חיוכים רחבים.
אחר כך עברו שלושים או ארבעים עמודים (לא שמתי לב) ופתאום כבר לא חשבתי: בלי להרגיש נסחפתי פנימה. אהבתי את הדמויות - את חלקן, על כל פנים - למרות הקטנוניות שלהן. היה אכפת לי מהן. הכנות המוחלטת - הידיעה מה מתרחש בתוכן - היתה בתחילה מרתיעה אבל אחר כך כובשת: ידעתי עליהן הכל, את התשוקות הכי מכוערות, את הרגשות הכי קטנוניים, את הסלידה ואת הכמיהה ואת הרוע - ואהבתי אותן מתוך ידיעה. אהבתי אותן מתוך מודעוּת לחולשות הבולטות לעין שלהן: רפיון, נוקשות, שקרים. אהבתי את פרמינדר ואת רות ואת אנדרו ואת קיי ואת גאיה ואת סוקווינדר ואת טסה ואפילו את קולין, אהבתי את הופעת האורח של פטרישה, ואהבתי את מהלך העלילה, חסר רחמים ונכון. אהבתי את קריסטל. אהבתי, רטרואקטיבית, את הפרק הראשון. אהבתי ושנאתי את הסוף. זה ספר נפלא - חכם ולא סלחני ויפהפה. רולינג ביצעה כאן עבודה לא רגילה: להכניס את הקורא בו זמנית לראשיהן של דמויות רבות כל כך, באופן אמין כל כך, לזגזג ביניהן בכישרון כזה - לכתוב עלילה שמתפרסת על פני עיירה שלמה, שכל פרט בה נסקר מכל כך הרבה זוויות - וכל זאת בכתיבה כזאת שהקורא עוקב בעניין מלא ובלי לאבד קשב לרגע. מבחינתי, היא הוכיחה שוב שהיא אחת הסופרות הטובות בעולם, ושילכו לעזאזל הביקורות שאיכשהו החמיצו את זה.

אני חייבת תודה גדולה ליעל על הספר הזה. אמנם סביר להניח שהייתי מגיעה אליו גם בלעדייך (בכל זאת ג'יי קיי רולינג), אבל קשה להאמין שהייתי מתגברת על הרתיעה הראשונית לולא ההמלצה שלך. תודה רבה רבה.

-

"נניח שאת מגיעה לעבודה ורואה את אחד העמיתים שלך בועט בשולחן. את חושבת, 'איזה אדם עצבני הוא'. העמית שלך חושב על זה שבדרך לעבודה מישהו נתקל בו ודחף אותו על קיר ואז צעק עליו. כל אחד היה כועס על דבר כזה, הוא חושב. כשאנחנו מסתכלים על אחרים אנחנו רואים תכונות אופי שמסבירים את הפעולות שלהם, אבל כשאנחנו מסתכלים על עצמנו אנחנו רואים נסיבות שמסבירות את הפעולות שלנו. לסיפורים של אנשים יש היגיון פנימי מבחינתם, בתוכם, אבל אנחנו לא רואים את חוויות העבר של אנשים מרחפות באוויר מאחוריהם. אנחנו רואים אותם רק בסיטואציה אחת ולא רואים איך הם היו מתנהגים בסיטואציה אחרת. ולכן טעות הייחוס הבסיסית היא שאנחנו מסבירים באמצעות תכונות קבועות ומתמשכות דברים שאפשר להסביר טוב יותר באמצעות נסיבות והקשר."
(טעות הייחוס הבסיסית, באדיבותו של אליעזר יודקובסקי)
אף פעם לא נתקלתי בספר שמאיר את טעות הייחוס הבסיסית כמו הספר הזה.
32 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
מוּמוּ (לפני שעה)
מקסימה שאת
ותודה על הציטוט הנהדר בסוף
חני (לפני 16 שעות)
כרגיל נפלא. פתחת הכל מכל הלב. כבר השתכנתי שהספר מדהים אך בערך באמצע הסקירה הבאת ציטוט רע שקלקל לי הכל. לא אוהבת
הסתכלות רעה אך מניחה שיש פואנטה בסופה.
אם הספר יגיע אלי אזכור את הסקירה שלך .
לגבי ישובים קטנים. לפעמים דווקא בהם אין להם מושג מי אתה באמת. הם זוכרים את התווית שהדביקו לך
שבאה לפעמים משום מקום.
וירושלים מדהימה . תהני ממנה.
רץ (לפני 18 שעות)
יופי של ביקורת - אני כעובד רשות מקומית, חשבתי לקרוא את הספר, לאחר שראש העיר שלנו נעצר בחשד לשחיתות, טראומה גדולה שעברה על העירייה.
פַּפְּרִיקָה (שלשום)
מחילה, בייקר, זה מעמיד הכל באור אחר לגמרי. התנצלותי.
תודה רבה, אורית, כרמליטה ואפרתי!
שאול - על פניו כן, אבל - לפחות בעיני - הוא מצליח להעביר מורכבות ולכן ממש לא עונה על הסטריאוטיפ.
שאול תליון (לפני 3 ימים)
ביקורת יפה. אבל - הספר הזה עונה על סטריאוטיפ "ספרי העיירה הקטנה"? לא הצלחתי להבין...
אפרתי (לפני 4 ימים)
רגיל, מרתקת.
כרמליטה (לפני 4 ימים)
כרגיל, תענוג לקרוא אותך.
תודה פפריקה.
אורית זיתן (לפני 4 ימים)
ביקורת יפה ומעניינת. תודה
האופה בתלתלים (לפני 5 ימים)
חצופה! אני יוצאת מהבית לא פחות מפעם בשבוע
פַּפְּרִיקָה (לפני 5 ימים)
לא מסכימה עם האבחנה המקורית בנוגע לסיבת ההצלחה של הארי פוטר (אני לא בטוחה אפילו למה אתה מתכוון ב"בורגנות שמבצבצת וחשיבה מוגבלת"...)
המובאה בסוף הביקורת, כפי שכתוב, היא ציטוט של אליעזר יודקובסקי.
מושמוש (לפני 5 ימים)
ניסיתי לקרוא פעם הארי פוטר. הופתעתי מהבורגנות שמבצבצת ומהחשיבה המוגבלת. ההצלחה של רולינג בסדרה לדעתי נובעת מהצלחתה לתרגם טלוויזיה לספר. כלומר העקרונות של הטלוויזיה מומרים לספר, ואת זה ילדים מכירים ולזה הם מתחברים. רגישות וחיים של ספר ילדים אמיתי? בהחלט לא. קשה לי לתאר ספרות טובה שלה. אבל אולי בספריה שהם לא הארי פוטר, זה שונה. לא קראתי. המובאה בסוף הביקורת: היא מהספר?
פַּפְּרִיקָה (לפני 5 ימים)
תודה רבה, עמיחי ונעמי
נעמי (לפני 5 ימים)
גם אני נהנתי מהפתיח :)
עמיחי (לפני 5 ימים)
פפריקה, כתבת נהדר.
נהניתי לקרוא את ההקדמה האישית שכתבת בכזו דייקנות (לא גדלתי ביישוב אלא בעיר, אבל הדברים מוכרים לי היטב ממשפחה ומחברים), וגם את הביקורת היפה.
תודה!
פַּפְּרִיקָה (לפני 5 ימים)
אם לא יוצאים מהבית, אי אפשר לטעון שהעיר שבה הוא ממוקם מעניינת, אהמ
האופה בתלתלים (לפני 6 ימים)
אדישה לעניין היישובי. עיר פשוט פי אלף יותר מעניינת. או לפחות, עיר מעניינת היא כזו.
אחלה ביקורת!
פַּפְּרִיקָה (לפני 6 ימים)
תודה רבה יעל!

תודה גלית, אצלנו לא נועלים את הדלת עדיין. החוויה שלי מילדות ביישוב היתה חיובית לגמרי; אני מתרשמת שאם אתה מספיק אנטיפת בשביל להתבודד כשמתחשק לך, הקהילתיות לא חונקת בכלל.

רויטל, את גם אוהבת שיחות חולין - אנחנו בטח לא מגדירות חטטנות באותו האופן. אבל אני חייבת לומר שרף החטטנות (וגם הרשעות והקטנוניות והמחנק וכולי) שאני מכירה נמוך בכמה וכמה רמות מאלה שמספרים עליהן. אולי היישוב שלי מאוכלס במקרה באנשים טובים, ואולי מקובל להגזים בזה קצת, אני לא יודעת.
רויטל ק. (לפני 6 ימים)
אני כנראה ממש משעממת...
למה אף אחד אף פעם לא טרח לחטט לי בחיים?
בשלב הזה של החיים אפשר לומר שהעברתי את רוב חיי בישוב, וטרם נתקלתי בתופעה.
עצוב.
גלית (לפני 6 ימים)
בקורת מצויינת הספר אצלי בהמתנה רק בגלל ג'יי קיי , האישה יודעת לספר סיפור . והסדרה גם בהמתנה כי אני לא רוצה להרוס לי את הספר.
החוויה שלי מיישוב קטן (כמה ישובים קטנים) היא של קהילה חטטנית חונקת מרושעת ואכזרית. כמה שהייתי רוצה את הביית עם הגינה והירוק והלא לנעול את הדלת (זה כבר לא קיים בשום מקום אני מניחה)וילדים שורצים בחוץ עד שחושך ואפשר לנסוע על אופניים בכביש ועושים קאר פול למכולת ואירועים וחגים משותפים - זה לא שווה את המחיר החברתי והנפשי. מעדיפה את העיר הקרה והמנוכרת עם כיסים קטנים של קהילה ושכנות.
yaelhar (לפני 6 ימים)
ביקורת מעולה.
אני מסכימה לדעתך על הספר, שעדיין אני זוכרת למרות הזמן הרב שעבר מאז קראתי אותו. אני גם מסכימה שהגיעו לו חמישה כוכבים, ושהייתי קמצנית.

ולגבי קהילתיות - בכל פעם שאני נוכחת בה אני מרגישה מחנק. כילדה ונערה חייתי כך- אז השכונה מילאה את התפקיד. היום לא היה עולה בדעתי...

תודה על הקרדיט.
רויטל ק. (לפני 6 ימים)
אני מקווה שזה לא...:)
לי זה לא התאים כילדה, מצירוף של נסיבות שאין כאן המקום וכו'.
פַּפְּרִיקָה (לפני 6 ימים)
רגע, אז למה יישוב זה נורא לילדים?...
רויטל ק. (לפני 6 ימים)
שנים האמנתי שלעולם לא אגור שוב בישוב...
לא עזר.
שריטה או דפקט, אבל בסוף רציתי את הבית עם הגינה, ואת החופש של הילדים ללכת ולחזור ולרשום במכולת וכאלה (מגיל מסויים, לפחות. אני די קיצונית ביחס לסטנדרט פה).
זה קצת מצחיק, התחושה שלי היא שחלק גדול מזה זה "בשביל הילדים", למרות שכילדה חשבתי שישוב זה דבר נורא לילדים (לא בגלל "הקהילתיות החונקת והחטטנית" - זו לגמרי לא חוויית הילדות שלי).

הפשרה שלי היא ישוב גדול.
יחסית לזה שגדלתי בו, בכל אופן.

ואולי סיפקתי לילדים שלי הרבה חומר לעסוק בו על ספת הפסיכולוג בעתיד...





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ