באופן עקרוני, היה לי עניין מסויים לקרוא את הספר הזה.
כשהוא יצא לאור הוא היה הספר הראשון של רולינג למבוגרים, הספר הראשון מחוץ לסדרת הארי פוטר ויצר סקרנות טבעית אצל כל חובבי הארי פוטר ואני בכללם.
אבל… היתה לי גם רתיעה מסויימת ממנו.
אני לא מתה על ספרים על עיירות קטנות. הם לרוב נכתבים על ידי אנשים שמתעבים ומתנשאים על קהילות קטנות, מלגלגים על הפרובנציאליות שלהן, על הרכלנות והצביעות, מייחסים לחברי הקהילה את המניעים הציניים והמרושעים ביותר בנמצא. הגיבורים של הספרים האלו הם תמיד הצעירים האינדיבידואליסטים פקוחי העיניים שהם היחידים שמצליחים לראות את האמיתות המרות שטמונות בעומק חיי הקהילה שלהם ורק מחכים לרגע שבו יוכלו לעזוב.
או אם מדובר ביצירה רומנטית יותר - הקהילה תהיה מקסימה עד כדי בחילה, תומכת ומתעניינת, כולם יכירו את כולם וידעו הכל על החיים של כולם ויתערבו אחד בחיים של השני ברמות שמעולם לא נתקלתי בהן בחיים האמיתיים, וחייתי בכמה קהילות קטנות.
לא חשדתי ברולינג שתבחר באופציה השניה… אבל גם לראשונה, המרושעת, לא היתה לי יותר מדי סבלנות.
הסקרנות התגברה אחרי שהכרתי את סדרת סטרייק, סדרה שאני אוהבת מאוד, ויחד איתה התגברה הרתיעה: למה לטרוח לקרוא ספר שבטח לא אוהב? האם בכלל תהיה לי סבלנות להיכנס לעולם שרולינג יצרה בספר הזה, להכיר גלריה של דמויות שתלווה אותי רק למשך ספר אחד?
הוא נכנס לרשימת הספרים שאני מתכננת לקרוא, אולי, מתישהו, אם במקרה יתגלגלו לידי, אבל בשום אופן לא לקנות במיוחד.
ואז הוא התגלגל לידי בעותק דיגיטלי.
התחלתי אותו בקריאה לא מחייבת, שעה לפני שבת, כשאני יודעת שאצטרך לנטוש אותו עם כניסת השבת, משאירה לעצמי פתח להחליט שהוא לא מתאים לי ולוותר עליו סופית.
שכחתי, כנראה, שרולינג היא לפני הכל מספרת סיפורים מוכשרת במיוחד שלוכדת את הקורא בעולמות שהיא בוראת. שאיכשהו העולם שהיא מתארת, פנטסטי או מציאותי, הופך במהירות למוחשי וקשה להתנתק ממנו. שיש לה יכולת לתיאור דמויות קריקטוריסטי מעט אבל ממצה ומדוייק, כך שהיא אולי הסופרת היחידה שאפשר לומר עליה ברצינות שאם היא תכתוב ספר טלפונים הוא יהיה מעניין לקריאה. אם היא רק תוסיף כמה מילים או דיאלוג או שניים לכל דמות בספר הטלפונים הזה…
אין רגע משעמם בספר הזה, גם לא באקספוזיציה הארוכה שבה אנחנו מכירים גלריה של דמויות בטווח גילאים רחב למדי. בני נוער ומבוגרים. כולם חלק ממרקם קהילתי אחד שרולינג מפליאה לרקום בספר שלה.
אין בו צעירים אינדיבידואליסטים מרדניים וישרים שרואים את הצביעות ושביעות הרצון העצמית שכל השאר מפספסים. יש בו בני אדם. הם מתחלקים, פחות או יותר, לשני צדדים, הצד השמרני, המתנשא, זה שרוצה להתרחק ולהתנתק מהפרבר העני של העיירה, והצד שחותר לאינטגרציה ולצדק חברתי.
ברור שלפי רולינג, יש צד צודק בסיפור הזה… אבל אין בו צדיקים.
לכולם יש אינטרסים, סודות, פנטזיות, מניעים זרים. המון מניעים זרים.
הבחירה בקהילה קטנה לא באה להוקיע את חיי הקהילה הקטנה כמו שחשדתי לפני הקריאה, הקהילה הקטנה היא רק מיקרוקוסמוס. דרך להסתכל על האופן בו ערים, מדינות, בני אדם באשר הם, מתנהלים.
קשה לזהות בספר את רולינג של הארי פוטר, המאמינה הנלהבת באהבה, ובאהבה הורית בפרט.
אין הרבה אהבה הורית בספר.
יש בו מעט חמלה כלפי הדמויות שלו, יותר כלפי בני הנוער מאשר כלפי הוריהם, אחרי הכל, הילדים בספר הם הקרבנות של הוריהם. רוב הזמן - הם גם העונש שלהם.
קשה לזהות פה גם את רולינג של סדרת סטרייק, המאמינה הנלהבת ביכולת של האדם לבנות את עצמו על אף ומתוך נסיבות חייו הקשות. הדמות שלכאורה עשתה בדיוק את זה - מתה כבר בתחילת הספר. אם כי רוחה מרחפת מעליו, ביותר ממובן אחד…
הוא ספר קשה לקריאה, אבל גם כזה שאי אפשר להפסיק לקרוא, כמו לצפות ברכבת דוהרת אל התהום בתקווה קלושה שאיכשהו, שמשהו, יסיט אותה ממסלולה.
האם זה קורה? אי אפשר לענות על השאלה הזאת, ולא מחשש ספוילרים, אלא כי הסוף, כמו הספר, מורכב.
יש בו כאב גדול וניצנים של תקווה ותיקון, כי אולי בסוף, אחרי הכל, רולינג כן מאמינה באפשרות הזאת.

אם יש דבר אחד שהפריע לי בספר הוא שני סיפורים קטנים ומשמעותיים שנוגעים לשתיים מהדמויות המרכזיות שנכנסו ממש בסוף הספר, כמו איזה טוויסט קטן ומיותר. היה עדיף שהם יופיעו מוקדם יותר ויהיו חלק מעיצוב הדמות מלכתחילה.
אבל חוץ מזה, ספר נהדר שכאמור קשה לקרוא, קשה לעזוב והכי קשה לסיים ולהיפרד ממנו.

הבעיה הגדולה ביותר של הספר הזה הוא שאותה מחברת כתבה את ספרי הארי פוטר. אילו לא היה מתנוסס השם של רולינג על הכריכה, היינו דנים בספר בצורה הוגנת יותר וללא הנחות מוקדמות.
בניגוד לסדרה המדוברת (שאהבתי מאוד, ושאני חושבת שהקנתה לרולינג מעמד מכובד לנצח בפנתאון ספרות הילדים) כאן מדובר בחיים האמתיים. חיים שבהם בני נוער אינם לומדים להכין שיקויי קסם או לשחק קווידיץ', אלא עולם מלא התמודדויות של אמת - חברת נוער דורסנית שאין בה סובלנות כלפי החלש והאחר, קרתנות והתנשאות חברתית, משפחות שאינן מתפקדות, הורים מתעללים או הורים אדישים, התעוררות המיניות, שימוש בסמים ואפילו נערה המצלקת את גופה בחתכים מרוב תיעוב עצמי. גם מהמבוגרים בספר לא נחסך הצורך להתמודד - אנשים מגיעים לנקודות משבר בחייהם, מערכות יחסים אינן מה שנראה ממבט ראשון, הצביעות שולטת. ומה המשותף לכולם? החיפוש. כולם מחפשים משהו שחסר להם - אהבה, ביטחון, אומץ, הערכה חברתית.
רולינג לוקחת עיירה קטנה וכותבת עליה ללא קסם וללא הנחות. התיאורים של הדמויות עמוקים ומלאים, לפחות חלקן ממשיכות להדהד במחשבה גם אחרי הקריאה.

גדלתי ביישוב קטן. הכרתי בשמם את כל האנשים בו, וגם הם הכירו אותי. כל בני השנתון שלי היו איתי בגן, וגם בבני עקיבא; כשהייתי נתקלת בילדים בדרך למכולת, הם היו מזהים אותי כאחות של שלהבת או של תמר. אפילו היום, כבר ארבע-חמש שנים שאני לא גרה ביישוב, כשאני תופסת טרמפים בצומת הגוש אנשים עוצרים לי ומזהים אותי כבת של אבא שלי.
מרקם של קהילה קטנה הוא משהו שזר לא יבין. כל החלוקות הסמויות - הגרעין הקשה של הוותיקים מול כל אלה שבאו "אחר כך", ונמצאים פה כבר שלושים שנה, אבל בכל זאת לא נחשבים; השכונה החדשה, שיש בה מדורגים במקום בנייה פרטית, והמנטליות שלה אחרת, וגרים בה זוגות צעירים עם שלושה וארבעה ילדים, שיוצאים לבלות בעיר בערב, מי ישמע; מריבות ישנות שחלק מהאנשים לא יודעים עליהן אפילו, אבל מרשתות את היישוב בקווים בלתי נראים - כל אלה לא נראות בכלל בעין לא מזוינת. וזו אפילו לא צביעות, או העמדת פנים: זה באמת יישוב קטן ויפהפה, מלא רוח ואוויר נקי צלול. גרים בו אנשים שהרבה מהם אני מכירה ואוהבת. יש בו כנות שמתבטאת באספות חברים שמתלהטות מפעם לפעם, ונטייה פרובינציאלית שניכרת ברצינות המוחלטת כלפי מינויים ובמכתבים לציבור במידעון היישובי המשוכפל.
אהבתי את החיים שם. היה ברור לי גם שאצא משם כשאגדל - לא בדחיפות החנוקה שמאפיינת בני נוער בסיפורי-עיירה-קטנה אמריקאיים, לא מתוך עוינות, פשוט כדרך הטבע: מעטים מילדי היישוב נשארו בו כשגדלו. פעם חשבתי שארצה לגור ביישוב בדיוק כמו זה (בגלל השקט והירוק והרוח), היום אני יודעת שארצה לגור בעיר (למרות הפיח והצופרים והמון האדם, בגלל האלמוניות והאפשרויות, כי למדתי לאהוב ערים וכי ירושלים מדהימה ומשוגעת, ואני מוכנה לגור בה גם אם אין מספיק ירוק ברדיוס מאה קילומטר מהדירה שלי). אבל אני לא מצטערת לרגע על חווית הילדוּת ביישוב. אמא שלי, שיש לה נטיות אינדיבידואליות, יצרה בית שהיה די פרטי בתוך קהילה שהיתה, ובכן, די קהילתית. לא הרגשתי חנוקה מדי או מפוקחת מדי ביישוב; הלכתי לבני עקיבא רק כמה חודשים, לא ממש הסתובבתי ביישוב ולבית הכנסת הלכתי רק בימים נוראים, בתשעה באב ובפורים. האספקט הקהילתי די דילג עלי. כמובן, הניתוק הזה היה חד צדדי; כל פעם מחדש מדהים אותי העניין הער של שכנים ושכנות בחיים שלי ("אז מה היא עושה עכשיו? יפה! היא גרה בירושלים? יש לה חבר? אני דווקא חשבתי שהבן של מה-שמם יכול ממש להתאים לה..." חברים, בלי להעליב, לא דיברנו אולי חמש שנים - עשר, אם לא סופרים "שלום שלום" ברחוב. אז מה אם ליטפתם אותי על הראש כשהייתי תינוקת.) אבל בסך הכל, אני זוכרת את הקהילה שבה גדלתי בחיבה; בזמני משבר הם היו מלוכדים ותומכים ומדהימים, וברגעי שגרה אפשר בהחלט לסבול אותם. וכולם משוגעים על אבא שלי.
לכן אני לא אוהבת, לרוב, את ספרי העיירה הקטנה. כולם מתארים קהילה צבועה, עיוורת, קטנונית, מלאה אנשים אנוכיים וחטטנים, שמתגוררים בפינה שכוחת אל, אפרורית ונידחת ובטוחים שהיא מרכז העולם. הדור השני בעיירה הקטנה מתחלק לשניים: אלה שמשתוקקים להימלט ממנה ואלה שכל כך אבודים וחסרי אופי שאפילו לא חולמים לצאת משם. קהילתיות, בספרים האלה, היא דבר מעיק, או לכל היותר דבר נחמד-לכאורה שאנשים עושים ממניעים לא נחמדים, כגון הצדקת קיומם הפתטי. לא שאני טוענת שדברים כאלה לא קיימים, אבל, מנגד, לטעון שדברים כאלה הם היחידים הקיימים - הרי זו הפגנת עיוורון שכמעט שקולה לזו של האישה המזדקנת שבטוחה שהיא מחזיקה על גבה את העיירה כולה , היא ותחושת המוסר הצדקני המניעה אותה, שבשמה היא יכולה לצקצק מאחורי גבן של אימהות חד הוריות וכולי, תפסתם את הסטריאוטיפ.

אבל ג'יי קיי רולינג הפתיעה אותי בגדול. היא כתבה סיפור עיירה קטנה מפוכח, בוגר וישיר, כנה עד כאב, לא עושה הנחות, והצליחה לגרום לי לאהוב אותו. הספר הזה, על 558 עמודיו, הוא אחד הספרים המרתקים והנוגעים ללב שהזדמן לי לקרוא, והמרירות שבין דפיו לא גורעת ממנו כהוא זה. הביקורות עליו היו עוקצניות עד עוינות, ואני מבינה לגמרי למה; גם אני, בפרקים הראשונים, לא אהבתי את מה שקראתי. הרגשתי שרולינג מנסה לכתוב בגסות מכוונת, לשחק במגרש של הגדולים, להראות שהיא יודעת להיות צינית ומרושעת:
"הוא היה גבר שמן במידה יוצאת מגדר הרגיל, בן שישים וארבע. סינר אדיר של בטן השתפל לו עד הירכיים, ורוב אלה שהניחו עליו את העיניים בפעם הראשונה חשבו מייד על הזין שלו ותהו מתי ראה אותו לאחרונה, איך שטף אותו ואיך הצליח לבצע את הפעולות שלשמן קיים זין."
הרבה מזה לא הכרחי בכלל, חשבתי, לא הגסויות האקראיוֹת או הדווקאיוּת שבמילים פאק או זין על כל שעל, וגם לא התיאורים החושפניים המכוערים של כל דמות בתורה; כולן אגואיסטיוֹת במאת האחוזים, כולן חושבות בסתר מחשבות נוטפות רוע בעודן מחייכות חיוכים רחבים.
אחר כך עברו שלושים או ארבעים עמודים (לא שמתי לב) ופתאום כבר לא חשבתי: בלי להרגיש נסחפתי פנימה. אהבתי את הדמויות - את חלקן, על כל פנים - למרות הקטנוניות שלהן. היה אכפת לי מהן. הכנות המוחלטת - הידיעה מה מתרחש בתוכן - היתה בתחילה מרתיעה אבל אחר כך כובשת: ידעתי עליהן הכל, את התשוקות הכי מכוערות, את הרגשות הכי קטנוניים, את הסלידה ואת הכמיהה ואת הרוע - ואהבתי אותן מתוך ידיעה. אהבתי אותן מתוך מודעוּת לחולשות הבולטות לעין שלהן: רפיון, נוקשות, שקרים. אהבתי את פרמינדר ואת רות ואת אנדרו ואת קיי ואת גאיה ואת סוקווינדר ואת טסה ואפילו את קולין, אהבתי את הופעת האורח של פטרישה, ואהבתי את מהלך העלילה, חסר רחמים ונכון. אהבתי את קריסטל. אהבתי, רטרואקטיבית, את הפרק הראשון. אהבתי ושנאתי את הסוף. זה ספר נפלא - חכם ולא סלחני ויפהפה. רולינג ביצעה כאן עבודה לא רגילה: להכניס את הקורא בו זמנית לראשיהן של דמויות רבות כל כך, באופן אמין כל כך, לזגזג ביניהן בכישרון כזה - לכתוב עלילה שמתפרסת על פני עיירה שלמה, שכל פרט בה נסקר מכל כך הרבה זוויות - וכל זאת בכתיבה כזאת שהקורא עוקב בעניין מלא ובלי לאבד קשב לרגע. מבחינתי, היא הוכיחה שוב שהיא אחת הסופרות הטובות בעולם, ושילכו לעזאזל הביקורות שאיכשהו החמיצו את זה.

אני חייבת תודה גדולה ליעל על הספר הזה. אמנם סביר להניח שהייתי מגיעה אליו גם בלעדייך (בכל זאת ג'יי קיי רולינג), אבל קשה להאמין שהייתי מתגברת על הרתיעה הראשונית לולא ההמלצה שלך. תודה רבה רבה.

-

"נניח שאת מגיעה לעבודה ורואה את אחד העמיתים שלך בועט בשולחן. את חושבת, 'איזה אדם עצבני הוא'. העמית שלך חושב על זה שבדרך לעבודה מישהו נתקל בו ודחף אותו על קיר ואז צעק עליו. כל אחד היה כועס על דבר כזה, הוא חושב. כשאנחנו מסתכלים על אחרים אנחנו רואים תכונות אופי שמסבירים את הפעולות שלהם, אבל כשאנחנו מסתכלים על עצמנו אנחנו רואים נסיבות שמסבירות את הפעולות שלנו. לסיפורים של אנשים יש היגיון פנימי מבחינתם, בתוכם, אבל אנחנו לא רואים את חוויות העבר של אנשים מרחפות באוויר מאחוריהם. אנחנו רואים אותם רק בסיטואציה אחת ולא רואים איך הם היו מתנהגים בסיטואציה אחרת. ולכן טעות הייחוס הבסיסית היא שאנחנו מסבירים באמצעות תכונות קבועות ומתמשכות דברים שאפשר להסביר טוב יותר באמצעות נסיבות והקשר."
(טעות הייחוס הבסיסית, באדיבותו של אליעזר יודקובסקי)
אף פעם לא נתקלתי בספר שמאיר את טעות הייחוס הבסיסית כמו הספר הזה.

טוב, נו, זו הביקורת ה-101 שלי. כנראה שהגיע הזמן לחזור לעבודה הרגילה (אך הלא-שגרתית) של כתיבת ביקורות.
אני מפשילה שרוולים וניגשת למלאכה.

ג'יי קיי רולינג, הלא היא האישה המופלאה שהביאה לעולם את סדרת ספרי הארי פוטר וגרמה למיליונים לצפות למכתב מהוגוורטס (ד"א, את הביקורות שלי על הסדרה כתבתי כשהייתי קטנה, אז אל תתהו מה קרה לי אם יוצא לכם לקרוא אותן), סיימה לכתוב את תלאותיו של הארי ועכשיו היא מתחילה מחדש עם ספר שמתויג כספר למבוגרים. לא שזה מפריע לי במשהו, כן?

שמעתי על הספר הזה הרבה, ושמעתי גם על התרגום שלו. בצירוף מקרים מופלא, ביום שבו סיפרתי לאמא שלי ש-"תירגמו את The Casual Vacancy לעברית כ"כיסא פנוי", וזה מאכזב כי באנגלית זה איזשהו משחק מילים וזה לא כל כך מוצלח בעברית." היא חזרה מהספרייה עם הספר הזה. לכו תבינו איך יכול להיות שהספר פשוט חיכה על המדף.

אמא התייאשה; אני התמדתי ובלילה אחד נטול שינה (בערך, הלכתי לישון בחצות) קראתי כשלוש מאות וחמישים עמודים מהספר. ביום למחרת פשוט בהיתי בדפים הנותרים כדי לדעת איך הכל נגמר.

כשסופרת בסדר גודל של רולינג, שספריה הפכו לתופעה, מוציאה ספר חדש, יש לי ציפיות מסוימות ממנה ומפרי עטה.

אז מה בעצם קורה כאן? באמת שכלום. בן אדם חשוב עם שם משפחה מסובך, ולכן נקרא לו רק בארי, מת באופן מפתיע. מתפנה כיסא פנוי במועצת העיירה האנגלית הקטנה והשקטה שלו, והעיירה השקטה הופכת לזירת קרב.

מעל לכל הרגשתי ברור לחלוטין שזה ספר שמיועד "למבוגרים". יש בו כל מיני דברים שעלולים להרוס את הנוער ולהשחיתו, כמו למשל מין, בגידות, עישון, אלכוהול בנהרות, פריצות אבטחה באתרי אינטרנט, וכל מה שעולה על דעתכם כ"משחית הנוער האולטימטיבי".
לא נורא, כנראה שעכשיו אני מקולקלת.

הספר הזה לא עקבי וקשה לי לגבש עליו דעה. יש בו יותר מדי דמויות (ובעצם, יותר מדי מהכל) והן לא מעניינות במיוחד. יש בו רגעים טובים, אבל מעטים מאוד. פחות מדי, אני מעיזה לומר.

מילים, אני שואלת את עצמי, למה בכל זאת קראת את הספר? כי הוא לא עיצבן אותי עד כדי כך, כי זו דרך טובה להעביר את הזמן, כי זו דרך טובה לבזבז זמן, כי אחר כך אפשר לקטול אותו בסימניה, כי מתישהו (בסוף) זה נהיה סוחף ומרגש ובעצם למה לא?

האם שווה להשקיע בספרה החדש של רולינג את הזמן? בכנות, בפשטות: לא. יש בו רגעים טובים (אם כי מעטים, כפי שאמרתי), אבל כדי להגיע אליהם צריך לצלוח נהרות של תככים ומזימות, תיאורים ופוליטיקה, ולא נראה לי שזה שווה את הזמן של אנשים עסוקים יותר ממני ופחות סלחנים ממני. הספר הזה גם לא מסעיר במיוחד, והמטען הרגשי שהוא ישאיר אצלכם, שלא לדבר על החומר למחשבה, יתפוגג מהר מאוד.

זה לא היה בזבוז של זמן, אבל גם לא הרווחתי מזה שקראתי אותו. שני כוכבים, ושימו לב שלא ממש קטלתי אותו.

יש ספרים שאת מתחילה לקרוא ואת יודעת בדיוק למה לצפות ואיך תרגישי כשתסיימי אותם, ויש כאלה שהם סימן שאלה אחד גדול. כשמדובר בספר הזה, זה לא לכאן ולא לכאן- מצד אחד מי יודע מה תוציא ג'יי. קיי. רולינג, הקוסמת הגדולה של הארי פוטר, כשתבוא לכתוב ספר למבוגרים? מצד שני- קראתי הרבה מהביקורות לפני כן, והבנתי שתהיה פתיחה ארוכה-ארוכה, שהספר גדול אבל הסיפור קטן, ושרוח של אכזבה מרחפת מעל כל העסק.

אם כן- הביקורות צדקו. במשך כ300 עמודים רולינג פורסת בפנינו את חייהן של כמה דמויות מרכזיות בעיירה בריטית קטנה ואת מאבקי הכוח שלהן על רקע הבחירות הפתאומיות למועצה המקומית. כמו מאות העמודים בכל ספר של הארי פוטר עד שמגיעות הבחינות ואיתן וולדמורט, כמו שלושת (או ארבעת, או חמשת) הספרים לפני שיא המאבק של עולם הקוסמים, גם כאן נדמה שהאקספוזיציה היא העיקר ושאת רוב ההנאה שואבת רולינג מיצירה של גלריית דמויות ומהרבה יום-יום ואווירה. רק אחרי שצלחתי את זה הגיע השיא, ההתרה, של כל הבילד-אפ הזה, וגם היא נמשכה על פני לא מעט עמודים. לא מדובר באיזו דרמה מסעירה, אבל יש כאן סוף טוב למדי ובשלב הזה הדמויות כבר נכנסות ללב והקורא הולך כמו ילד טוב במסלול ההתרגשות והחרדה והכעס שרולינג מתווה לו, שמח שקורה כאן משהו סופסוף.
מבחינת תוכן, יש כאן שוב (איזה חוסר מזל) מקרה פראנזן, רק בגרסתו הבריטית: מתבגרים ששונאים את ההורים שלהם, בעלים שמאסו בנשים שלהם, נשים מזדקנות שעסוקות בתככים אגוצנטריים, כולם עולבים ונעלבים ונוקמים זה בזה בכל דרך אפשרית. בניגוד לפראנזן יש כאן קצת יותר אופטימיות וכמה דמויות חיוביות בהחלט; באופן לא מפתיע, כשמדובר בבני הנוער, רולינג מצטיינת. האמירה הפוליטית-חברתית צנועה יותר ולפיכך מעוררת יותר הזדהות, אבל איפה זה ואיפה התיאור המדויק והמרשים של עליית קבוצות כוח לשלטון, גזענות, רדיפת זרים, המסר הדק והכנה על חשיבותה של חברות וכנות. בלט גם חסרונו של ההומור, של אותן שורות אגביות ששנים הביכו אותי בצחקוקים בספרייה. הספר הוא לחלוטין ספר למבוגרים וככזה הוא לא מנסה להצטדק או להתנחמד, אבל התוצאה קצת מבאסת.

אם הייתי רוצה לסכם את הספר הזה בעוקצנות, הייתי אומרת שהוא מספר מה קרה לדרסלים בעשרת החודשים שהארי נמצא בהוגוורטס. אין בזה עניין אמיתי, חידוש כלשהו- זה פשוט מעביר את הזמן. בסך הכל זה רומן סביר, מהזן שאהוב מאוד על קוראים מסוג מסוים אבל לא מקבל כמעט התייחסות מכל השאר. אני מבינה למה רולינג רצתה לכתוב אותו, אבל בחייך, לא יכלת לזרוק רמז אחד על הוגוורטס?

[תמזגו לעצמכם משקה, קחו משהו לנשנש ושבו בנוח- זה עומד להיות ארוך.]

אז איך מדרגים ספר שגרם לי להשתעמם, להסתקרן ואפילו לבכות קצת? אין לי מושג.
רוב הספר חסר עלילה לחלוטין, רולינג משקיעה בלבנות עיירה ודמויות נהדרות,שבעצם יוצרים עולם שלם, כשרון הכתיבה שלה ניכר בכל מילה בספר, אך במשך300 ומשהו עמודים לא קורה שום דבר שמקדם את העלילה.
בנסיבות אחרות הייתי מתייאשת מזמן, אך הביקורות בגב הספר יחד עם העובדה שזו המחברת של אחת מהסדרות החביבות עליי גרמה לי להמשיך.
ואיזה כיף שהמשכתי, כי 200 העמודים האחרונים היו תענוג.

ערב אחד, ביום הנישואין, שלו בארי מת מהתקף לב.
בארי היה חבר מועצה, וכשחבר מועצה מת נותר כיסא פנוי במועצה.
הספר מגולל את קורותיה של עיירה קטנה בשם פגפורד, על שלל דמויותיה ואת קורותיה של מערכת הבחירות שבאה בעקבות מותו של בארי.
רולינג כותבת על הדברים הקטנים והמלוכלכים שכולנו חושבים אבל מתביישים בהם, למשל כמה התרגשות יש בלהיות הראשון שיודע על מוות של מישהו, כמה מרגש יהיה לספר לכולם.
הדמויות של רולינג נהדרות- כל דמות עגולה, אמינה, וקל להתחבר אליה.
אבל מה החוכמה לכתוב דמויות נהדרות כלכך אם זה כמעט כל מה שכתבת?
עוד בעייה שיש בספר היא שלל הדמויות. אין לנו דמות ראשית או שתיים אלא לפחות 15[!!] מה שגורם לקושי רב לעקוב אחרי העלילה, אך מצד שני לסוג של אבל כשנגמר הספר. ב500 ומשהו העמודים שלו התאהבתי ברוב הדמויות והרגשתי שאיבדתי חברים כשסיימתי לקרוא.


אז מה בעצם יש בספר?
[סוג של ספויילר, אבל תסמכו עליי שאני לא מגלה שום דבר חשוב. אם אתם עדיין לא סומכים עליי דלגו לפסקה הבאה.]
יש בו הכל מהכל- יש מוות, תככים, מזימות,סודות,אכזריות, אלימות, מין, אונס, בגידות, אהבה, שנאה, נקמה, סמים קלים וקשים, עשירים, עניים, בני נוער, מבוגרים
וסוף מעולה שלא ישאיר אתכם אדישים [אם תצלחו את 300 העמ' הראשונים, כמובן]


נגמר הספויילר- אתם יכולים לחזור.
הספר הזכיר לי קצת את חירות של פראנזן, שגם בו העלילה הייתה קלושה אבל הכתיבה והדמויות הפכו אותו לספר מעולה.

אני יודעת שספר היה טוב כשהוא נשאר איתי גם אחרי הקריאה, והספר הזה בהחלט עומד בקריטריון הזה.
מצד שני אני יודעת שספר גרוע כשאני מקטרת עליו באזני בעלי, משתעממת ונרדמת תוך כדי קריאה וגם בקריטריון הזה הספר עמד.
האם אני ממליצה לכם לקרוא את הספר? לא בטוח. הוא בהחלט מיועד לבעלי סבלנות.

טעימה קטנה [או- ציטוט אחד מיני רבים שאהבתי]
"כמה נורא זה, חשבה טסה כשנזכרה בפטס הפעוט, איך רוחות הרפאים הקטנטנות של הילדים החיים שלך פוקדים את ליבך; הם אולי לעולם לא ידעו, ואם ידעו אז ישנאו לדעת, שגדילתם היתה שכול מתמשך"

מאד שאפתני, אני חושבת, לכתוב ספר על מרקם חיים. בדרך כלל ספרים נכתבים על גיבור אחד או כמה. ואז קל מאד להתמקד בגיבור הזה, להיזדהות, לאהוב, לשנוא, ולפי הגיבור גם להחליט האם הספר טוב או לא. כבר אמרו לפני, שעד עמוד 280 רולינג רק פורשת בפנינו את דמויותיה - די הרבה דמויות - ונותנת להן לספר את סיפורן, בלי להתערב. אחר כך היא אוספת לחיקה את הדמויות ומספרת סיפור נוקב, חד וממוקד, כאילו דרך אגב. מבחינתי - אפילו עמוד אחד מ558 העמודים לא היה משעמם או מיותר.

לרולינג יש הרבה מה לומר על החברה בה היא חיה. היא אינה מנסה - כך נראה - לעטוף את האמת שלה בקישוטים ובתירוצים. העולם אותו מתארת רולינג - ואנחנו מכירים חלקים ממנו - הוא עולם בו האנשים מנסים להעמיד פנים שהם משהו שהם לא. זה עולם בו הבריונים מצליחים לעתים קרובות. "בריונים" הם אנשים בכל גיל ובכל מין שהשגיהם מבוססים על דיכוי והפחדה של חלשים מהם. חלש מהם יכול להיות האישה הנשואה להם והילדים שלהם, יכול להיות נערה לא בטוחה בעצמה, או ילד דחוי ומסכן, שחווה את העולם כמקום בו הוא ננטש שוב ושוב.
הסיפור מתאר גלריה של דמויות העושות מה שאנשים עושים: מעמידים פנים, קצת קטנוניים וצרי מוח. מנסים לחטוף משהו שאינו מגיע להם, וקורה שהם מפגינים גם קצת גדלות נפש ונדיבות, אם כי בסיפור הזה (ואולי גם במציאות...) זה קורה בדרך כלל מאוחר מדי, כשמעשי הנדיבות המאוחרים כבר לא יכולים לשנות, אפילו לא לעצמם.

עד שקראתי את הביקורת הנהדרת של נוריקוסן לא הייתי בטוחה שברצוני לקרוא את הספר. המון ביקורות חמוצות עליו קראתי קודם, שהתייחסו במידה רבה של האשמה לזה שהספר אינו דומה לספריה הקודמים של הסופרת, בגינוי לזה שהוא "ספר מבוגרים", ובשיפוט לגבי העובדה שהדמויות בו מתנהגות "לא יפה" משהו בסיגנון "אצלינו זה לא היה קורה"...(עוד איך היה קורה...). בזכות הביקורת של נוריקוסן קראתי את הספר (תודה רבה, בזכותך זכיתי לחוויה ספרותית נפלאה).

אהבתי את ספריה הקודמים של הסופרת, שם באו לידי ביטוי יכולת הכתיבה הנהדרת וגם דמויות הביריונים. הספר הזה הוא באמת ספר למבוגרים: הסיפור קודר, לא מציע הרבה תקווה, ואיש אינו רוחץ בו כפיו בניקיון. יאהבו אותו כנראה האוהבים לקרוא על החיים ללא כחל וסרק, שאינם מטפחים אשליה רומנטית לגבי ההתנהגות האנושית, ואלה שאינם מקבלים כעלבון אישי חשיפה קצת אכזרית של מניעים לא נאצלים.
אהבתי את הספר, ומה שתכתוב הסופרת, השייכת לטעמי לזן "הסופרים מלידה" (לא חוכמה, כולם יודעים...) אקרא.

את כסא פנוי קראתי לפני כמעט שנה, קניתי עותק בריטי ישר כשייצא ולקחתי אותו איתי דרומה לשנת השירות שלי. למה זה קשור? כי במשך שנה שלמה נשאתי את דגל ההתנדבות על גבי, התיישבתי בנגב ובמשך שנה שלמה הענקתי את חיי לאידאולוגיה של פיתוח הפריפריה. זה לא רומנטי כמו שזה נשמע וזה לחלוטין לא אלטרואיסטי כמו שאנשים מסוימים מנסים להציג את זה, אבל באותו שבוע בו התחלתי להתנדב במרכז גמילה לנוער בבארשבע גם התחלתי לקרוא את כסא פנוי ואי אפשר היה להמנע ממעין חוט שמקשר בין שני הדברים.

אני לא זוכר כל קו עלילה שהיה בספר, וכמו שרבים טורחים לציין כאן היה ארסנל מאוד רחב של דמויות וסיפורים. אבל גרעין הספר הוא בעצם הקונפליקט שמגיח אל פני השטח עם מותו של בארי פיירברת'ר, בין העיירה הנינוחה והאלגנטית פאגפורד לאיזור הידוע לשמצה המסופח אליה שהוא "השדות". הבחירות למועצת העירייה בעצם משלהבות את הקונפליקט הארכאי הזה בין מעמד הביניים הקלאסי למעמד הנמוך שמאכלס את השדות- נרקומנים, זונות, בתים מוזנחים, מוסד לגמילה. בעצם, מה שאני באותו זמן הכרתי בתור פריפריה.

הדמות שהכי זכורה לי, ואולי בעצם לכולם, וזאת שהיא ממש עמוד תווך בספר הזה, היא כמובן קריסטל ווידון. אותה נערה מהשדות שבזכות בארי פיירברת'ר האצילי (הדמות אולי הכי לא עגולה בספר וצדקנית להחריד) מקבלת סיכוי לצאת מהביצה הסרוחה הזאת, להשתלב בעולם מעמד הביניים, לצאת ממעגל העוני, מהיקום האכזר הזה שנקרא השדות. היא דמות חכמה, חדה, שנונה, מסכנה, שהגורל פרש בפניה אינספור מכשולים ומעט מאוד קרני אור בחייה. למדתי ממנה המון, ומבחינתי היא מהווה את הבסיס לכל היצירה הזאת שנקראת "כסא פנוי".

הקרב שניטש בעיירה בין הזנחת השדות, הפרדתם מפאגפורד ובעצם חריצת גורלם של המתגוררים בהם, לבין תמיכה בשדות, פיתוח המקום ואנשיו וחתירה לשוויון. סטריאוטיפים מהווים כאן נקודה עיקרית ונשברים אחד אחרי השני, דעות קדומות יכולות לחרוץ גורלות והבורות חוגגת מכל צד. הדמויות מייצגות את כל צדדי הסקאלה, כולן אנושיות בכל רמ"ח איבריהן (שוב, חוץ מפיירברת'ר, האביר על הסוס הלבן הזה), צרות אופקים ברובן הכמעט מוחלט, אנוכיות כמו שרק בני אדם יכולים להיות, אבל גם נאמנות, גם אכפתיות, גם אידאליסטיות.

בסופו של דבר האנשים של פאגפורד לא שונים מאנשי השדות. בסופו של דבר הרוע האנושי תופס חלק גדול ביצירה הזאת. שאלות של מוסר וחברות ואהבה שעמדו אל מול הקורא בהארי פוטר עומדות גם כאן אבל בצורה אחרת, חסרת נצנצים והתייפייפויות, אין פה פציפיזם, אין פה אגדת ילדים, אין פה ניסיון לעדן את החוויה האנושית, יש פה רק הרבה גוונים של אפור, בלי אדוני אופל, בלי נבואות קוסמיות, רק האנשים אל מול הבחירה - דטרמיניזם או בחירה חופשית? אם אפשר לצאת מהמעגל הזה, של המסכנים והמוצלחים, לשבור את המחסום הזה, להציל את חסרי הישע, העולם בוגדני, העולם לא הוגן, בשום צורה הוא לא הוגן, ורולינג, למרות היותה האישה העשירה ביותר בבריטניה הספיקה לחוות את זה על בשרה.

"כסא פנוי" הוא משל ריאליסטי על החברה הנחשלת. על אנשי השוליים שלא זוכים לאור זרקורים לרוב. היא לא מדברת בסטטיסטיקות על אחוזי עוני או קורבנות סמים ואונס. להפך, הסיפורים האישיים מצליחים לזעזע את הקורא. אבל האנשים האלו, שחיים אי שם בעולם כל כך שונה מפאגפורד אנושיים, אמיתיים, בשר ודם, ומסכנים, ממש עלובי החיים, והספר הזה הוא לא מסמך סוציאליסטי כמו שביקורות אהבו לתאר אותו, הוא מסמך אנושי, נוגע, חד וחותך, ובבסיסו עומדת קריסטל ווידון, אחת הדמויות הכי יפות, הכי אמיצות שהכרתי, ולמדתי ממנה כל כך הרבה, ולא הפסקתי לאהוב אותה לרגע.

אני זוכר כשקראתי את הספר הזה. יום למחרת הייתי הולך להתנדב שם במרכז הגמילה. כשאתה במסגרת התנדבותית כל הזמן אומרים לך שאתה יכול לקבל מהחניכים שלך יותר משהם יקבלו ממך. וזה נכון. ואהבתי אותם וגם אם לא הבנתי אותם הקשבתי להם ללא דופי, וקריסטל הייתה מצלצלת לפעמים באמירות שלהם, והערכתי אותם, וראיתי אותם מולי ומעבר לחונך וחניך היינו חברים. ולרגע לא הרגשתי שאני מפסיק לקבל מהחוויה הזאת, ולרגע לא הרגשתי שהם מתחתיי. והספר הזה היה שם בזוית העין, להראות שלפעמים זה אחרת, ולפעמים זה ככה, אבל הקונפליקט הזה עוד עומד בעינו, וכל החברה האנושית מוטלת על הכף.
אבל אני כבר מזמן בחרתי למי הייתי מצביע בפאגפורד.

ספרה החדש של ג'יי.קיי. רולינג, "כיסא פנוי", מתחיל כאשר בארי פרבראדר חווה התקף לב שמביא למותו בטרם עת. בארי מותיר אחריו אישה וילדים, אך גם כיסא פנוי במועצה המקומית של עיירת פגפורד שעל פני השטח נראית כמו עיירה בריטית בורגנית, ממוצעת ומשעממת. אך מותו של בארי מעורר יריבויות ישנות וחדשות כאחד כאשר מספר תושבים מחליטים להתמודד על מקומו במועצה. פגפורד טומנת בחובה סוד אפל בדמות שיכון מוכה פשע המכונה "השדות". בעוד בארי המנוח נלחם על מנת לשפר את תנאי המחייה באזור, חלק מתושבי פגפורד מעדיפים להעביר את השיכון לרשויות העיירה הסמוכה, יארוויל.
כבר בפתיחת הרומן דבר אחד ברור: רולינג מאד רחוקה מהוגוורטס והיא תעשה הכל כדי להמשיך ולהתרחק. "כיסא פנוי" רווי בתוכן הפונה אל עולם המבוגרים בניגוד לספרי הקוסם הממושקף: אלימות במשפחה, אונס קטינים, התמכרויות לסמים וסצינת סקס בבית קברות הם רק חלק ממה שיש לרולינג להציע. אבל החלק הקריטי הוא שרולינג יודעת לכתוב על כל אלה ולא מפזרת תוכן למבוגרים רק כי היא יכולה ורוצה. למעשה, רולינג אוחזת בידי הקוראים ומובילה אותם בצעד בוטח ונוקשה אל תוך מקום אפל. אל תתפלאו אם תרגישו שהיא מתכוונת לשחרר לכם את היד כשתגיעו לשם.
יהיה ראוי לציין שבראש ובראשונה, "כיסא פנוי" פשוט כתוב טוב. רולינג מדלגת בהצלחה בין שפה עדינה ושבירה אל ברוטאליות בלתי מתפשרת תוך שימוש באוצר מילים מרשים שלא היה נגיש לה לחלוטין בתקופה בה היתה סופרת ילדים. גלריית הדמויות מוצלחת גם כן: החל ממנהיגי הקהילה המושחתים, דרך אזרחי פגפורד הפשוטים וחיי היום-יום האפורים שלהם וכלה בתושבי "השדות" השרויים באפלה. הספר כתוב במסורת דיקינסית כמעט. אלא בניגוד לצ'ארלס דיקנס ששיבח את הרוח האנגלית, רולינג נכנסת לקרביים של הדמויות ומציגה אנשים שבירים מרוב אנושיות. אז אולי הרוח האנגלית לא תנצח בסוף כי ב"כיסא פנוי" אנשים לא תמיד יודעים או מעוניינים לעשות את ההחלטות הקשות.
יסוד זה, נהדר ככל שיהיה, מוביל אותנו אל נקודת התורפה היחידה של הספר והיא הסוף. הגיבורים של הספר לא לומדים שום לקח ולא זוכים לגאולה. במקרה הטוב הם נשארים באותו מצב בו התחילו את הסיפור ובמקרה הרע... ובכן, אני אשאיר זאת עבורכם. בסופו של דבר, לא נוצר קליק בין הקורא לדמויות והריחוק הזה מגדיל את הפער כאשר מגיע הסוף השרירותי והקר שרולינג רקחה לנו. ויחד עם זאת, "כיסא פנוי" הוא ספר שקשה שלא להמליץ עליו לחובבי הקריאה באשר הם כי הוא מציג את ג'יי.קיי. רולינג לראווה בפני העולם בתור הסופרת הכי מוכשרת בשוק רבי-המכר.