ביקורת ספרותית על כיסא פנוי מאת ג'יי. קיי. רולינג
ספר טוב

---

באופן עקרוני, היה לי עניין מסויים לקרוא את הספר הזה.
כשהוא יצא לאור הוא היה הספר הראשון של רולינג למבוגרים, הספר הראשון מחוץ לסדרת הארי פוטר ויצר סקרנות טבעית אצל כל חובבי הארי פוטר ואני בכללם.
אבל… היתה לי גם רתיעה מסויימת ממנו.
אני לא מתה על ספרים על עיירות קטנות. הם לרוב נכתבים על ידי אנשים שמתעבים ומתנשאים על קהילות קטנות, מלגלגים על הפרובנציאליות שלהן, על הרכלנות והצביעות, מייחסים לחברי הקהילה את המניעים הציניים והמרושעים ביותר בנמצא. הגיבורים של הספרים האלו הם תמיד הצעירים האינדיבידואליסטים פקוחי העיניים שהם היחידים שמצליחים לראות את האמיתות המרות שטמונות בעומק חיי הקהילה שלהם ורק מחכים לרגע שבו יוכלו לעזוב.
או אם מדובר ביצירה רומנטית יותר - הקהילה תהיה מקסימה עד כדי בחילה, תומכת ומתעניינת, כולם יכירו את כולם וידעו הכל על החיים של כולם ויתערבו אחד בחיים של השני ברמות שמעולם לא נתקלתי בהן בחיים האמיתיים, וחייתי בכמה קהילות קטנות.
לא חשדתי ברולינג שתבחר באופציה השניה… אבל גם לראשונה, המרושעת, לא היתה לי יותר מדי סבלנות.
הסקרנות התגברה אחרי שהכרתי את סדרת סטרייק, סדרה שאני אוהבת מאוד, ויחד איתה התגברה הרתיעה: למה לטרוח לקרוא ספר שבטח לא אוהב? האם בכלל תהיה לי סבלנות להיכנס לעולם שרולינג יצרה בספר הזה, להכיר גלריה של דמויות שתלווה אותי רק למשך ספר אחד?
הוא נכנס לרשימת הספרים שאני מתכננת לקרוא, אולי, מתישהו, אם במקרה יתגלגלו לידי, אבל בשום אופן לא לקנות במיוחד.
ואז הוא התגלגל לידי בעותק דיגיטלי.
התחלתי אותו בקריאה לא מחייבת, שעה לפני שבת, כשאני יודעת שאצטרך לנטוש אותו עם כניסת השבת, משאירה לעצמי פתח להחליט שהוא לא מתאים לי ולוותר עליו סופית.
שכחתי, כנראה, שרולינג היא לפני הכל מספרת סיפורים מוכשרת במיוחד שלוכדת את הקורא בעולמות שהיא בוראת. שאיכשהו העולם שהיא מתארת, פנטסטי או מציאותי, הופך במהירות למוחשי וקשה להתנתק ממנו. שיש לה יכולת לתיאור דמויות קריקטוריסטי מעט אבל ממצה ומדוייק, כך שהיא אולי הסופרת היחידה שאפשר לומר עליה ברצינות שאם היא תכתוב ספר טלפונים הוא יהיה מעניין לקריאה. אם היא רק תוסיף כמה מילים או דיאלוג או שניים לכל דמות בספר הטלפונים הזה…
אין רגע משעמם בספר הזה, גם לא באקספוזיציה הארוכה שבה אנחנו מכירים גלריה של דמויות בטווח גילאים רחב למדי. בני נוער ומבוגרים. כולם חלק ממרקם קהילתי אחד שרולינג מפליאה לרקום בספר שלה.
אין בו צעירים אינדיבידואליסטים מרדניים וישרים שרואים את הצביעות ושביעות הרצון העצמית שכל השאר מפספסים. יש בו בני אדם. הם מתחלקים, פחות או יותר, לשני צדדים, הצד השמרני, המתנשא, זה שרוצה להתרחק ולהתנתק מהפרבר העני של העיירה, והצד שחותר לאינטגרציה ולצדק חברתי.
ברור שלפי רולינג, יש צד צודק בסיפור הזה… אבל אין בו צדיקים.
לכולם יש אינטרסים, סודות, פנטזיות, מניעים זרים. המון מניעים זרים.
הבחירה בקהילה קטנה לא באה להוקיע את חיי הקהילה הקטנה כמו שחשדתי לפני הקריאה, הקהילה הקטנה היא רק מיקרוקוסמוס. דרך להסתכל על האופן בו ערים, מדינות, בני אדם באשר הם, מתנהלים.
קשה לזהות בספר את רולינג של הארי פוטר, המאמינה הנלהבת באהבה, ובאהבה הורית בפרט.
אין הרבה אהבה הורית בספר.
יש בו מעט חמלה כלפי הדמויות שלו, יותר כלפי בני הנוער מאשר כלפי הוריהם, אחרי הכל, הילדים בספר הם הקרבנות של הוריהם. רוב הזמן - הם גם העונש שלהם.
קשה לזהות פה גם את רולינג של סדרת סטרייק, המאמינה הנלהבת ביכולת של האדם לבנות את עצמו על אף ומתוך נסיבות חייו הקשות. הדמות שלכאורה עשתה בדיוק את זה - מתה כבר בתחילת הספר. אם כי רוחה מרחפת מעליו, ביותר ממובן אחד…
הוא ספר קשה לקריאה, אבל גם כזה שאי אפשר להפסיק לקרוא, כמו לצפות ברכבת דוהרת אל התהום בתקווה קלושה שאיכשהו, שמשהו, יסיט אותה ממסלולה.
האם זה קורה? אי אפשר לענות על השאלה הזאת, ולא מחשש ספוילרים, אלא כי הסוף, כמו הספר, מורכב.
יש בו כאב גדול וניצנים של תקווה ותיקון, כי אולי בסוף, אחרי הכל, רולינג כן מאמינה באפשרות הזאת.

אם יש דבר אחד שהפריע לי בספר הוא שני סיפורים קטנים ומשמעותיים שנוגעים לשתיים מהדמויות המרכזיות שנכנסו ממש בסוף הספר, כמו איזה טוויסט קטן ומיותר. היה עדיף שהם יופיעו מוקדם יותר ויהיו חלק מעיצוב הדמות מלכתחילה.
אבל חוץ מזה, ספר נהדר שכאמור קשה לקרוא, קשה לעזוב והכי קשה לסיים ולהיפרד ממנו.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על כיסא פנוי