“לידיעת הגולשים (ומנהלי האתר שטרם יצרו עמוד עברי לספר) - יצאה המהדורה המתורגמת לכרך השלישי של 1Q84.

בעיקרון, אני חייב לפתוח ולומר שיצאתי מעט מאוכזב מהכרך השלישי. התחושה העיקרית עם סיום הקריאה בו הייתה שזהו פשוט פרק אפילוג חסר בשר שנמשך, ונמשך, ונמשך... אני באמת לא יודע מה הייתה המטרה של מורקמי בכתיבה שלו. קראתי איפשהו שבמקור תוכננו רק שני הכרכים הראשונים והשלישי נוסף רק לאחר זמן מה, וזה ניכר. ההמשך מרגיש פלסטי, לרוב בלתי אמין, רוב הספר עובר על הגיבורים במצב סטטי מייגע, אין כמעט תפניות או התקדמות ממשית, העלילה חפה לחלוטין מהסוריאליזם הקסום של מורקמי, הכתיבה מרגישה מאולצת.

עם זאת, לא סבלתי. אמנם לא קראתי את הספר בשקיקה אופיינית, אבל הוא לא כולו רע. הכתיבה של מורקמי כרגיל מצוינת, גם אם פחות קולחת. הדמויות מקסימות מתמיד, אבל שוב, פחות מבדרך כלל. אני מניח שזהו ספר שמומלץ בעיקר לחסידי מורקמי ו-1Q84, למרות שבכנות, אני חושב שאולי הייתי מעדיף לסיים עם הסדרה בתום שני הכרכים. אני חושב שהיה נשאר בי טעם טוב יותר מהחוויה שנקראת 1Q84, וצר לי על כך נורא.

מה שכן, אחרי הספר הספציפי הזה אני לא חושב שאני אסתכל על הירח באותה צורה. הפרק האחרון, עם כמה שנמרח, הצליח לרגש אותי ולו במעט. ובמיוחד הציטוט המקסים, שאולי מסכם את הטרילוגיה כולה:

"זה עולם שכולו בארנום וביילי
מזויף כמו שרק הוא יכול להיות
אבל זה לא מוכרח להיות בכאילו
אם אתה מאמין בי"

ביי 1Q84. ביי ביי ירח שני.”

“איך אפשר לכתוב ביקורת ואיך אפשר שלא.
זו לא ביקורת, זה יומן מסע, עלילות מסעותיי בעולם 1Q84
בביקורת שכתבתי ל 2 הספרים הראשונים שתורגמו לעברית סיפרתי חוויה אחת של צירופי המקרים, הלא מקריים שחווים בעת הקריאה.
את הספר השלישי קראתי באנגלית, עד כדי כך לא יכולתי לחכות לתרגומו בעוד שנה.
אואממה מחפשת את טנגו מגיל 10 אבל לא ממש מחפשת, היא מאמינה שתפגוש בו כך סתם בכפר הקטן שעונה לשם טוקיו של שנת 1984. טנגו גם כמהה לאותה ילדה בת 10 שהחזיקה בידו ביום חורפי בכיתה הריקה. העלילה מתקדם ב 2 קווים מקבילים אודות קורותיו של טנגו ב"עיר החתולים" ושל אאוממה ב"1Q84"
2 שמות לאותו עולם אלטרנטיבי. לא אטווה את העלילה, אשאיר את זה לכם.
במהלך הקריאה כל פעם שהרמתי את ראשי לשמים עמד שם הירח במלוא הדרו כמו מציץ מעבר לכתפי לראות מה אני קורא בשקיקה שכזו.

בעקבות הספר יצרתי קשר עם חברה שלא ראיתי 20 שנה וגם תמיד האמנתי שפעם נפגש.... את האמת זה כל כך פשוט בשנת 2011-2012 המרושתת על כל המציאויות הווירטואליות. כל כך פשוט עד שחשבתי לעצמי על מה חשבתי לעצמי שחשבתי לעצמי בטח כבר אפגוש בה ברחוב פעם, או בשדה תעופה, אולי בכנס מקצועי.

אני אוהב את מורקמי, אתמול כשסיימתי את הספר השלישי, חייכתי בקול רם צחקתי, התרגשתי, הזלתי דמעה (אל תגלו לאיש). הדמיון התערבב במציאות שלי, המציאות קיבלה נופח דמיוני, מה עוד ניתן לבקש מספר.

לחסרי הסבלנות, שחוששים מהאנגלית, מילה של הרגעה התרגום האנגלי זורם וקריא בדיוק כמו הקריאה בעברית.”

“שני החלקים הראשונים של הסאגה הזו הותירו הבטחה, למרות קלישותם. החלק השלישי היה אמור לסגור קצוות, בעיקר לקשר בין טֶנְגוֹ לבין אָאוֹמָמֶה. קיימת כמובן גם הכת הדתית המסתורית ברקע.

הפעם הספר מתמרן בין שלושה קווי עלילה, זה של טֶנְגוֹ, זה של אָאוֹמָמֶה וזה של או¬ּשיקָוָוה, הבלש המתחקה אחר עקבותיהם. הוא נשלח כמובן ע"י הכת הדתית ואמור לתת להם סיוע מקצועי בנושא זה.

על אאוממה עובר הזמן בעצלתיים במקום מחבואה. היא מקווה לפגוש בטנגו, אותו היא לא מצליחה להוציא ממחשבתה. אבל הדברים אינם פשוטים כלל ועיקר. היא הרי לא יכולה לצאת מדירת המסתור שלה, איש המתחזה לגובה אגרת טלויזיה ממרר את חייה ובנוסף לכל היא מגלה שהיא הרה.

טנגו, לעומתה, מלווה את אביו המצוי בתרדמת במוסד בו נמצאים אנשים דומים, דבר לא קורה ולבסוף הוא מחליט לעזוב את אביו רק כדי לקבל ידיעה כעבור זמן קצר שאביו נפטר.

הספר הוא רוב רובו אווירה. אם מדובר בספר מתח הרי שלמורקמי אין כלל כשרון לספרים שכאלה. אם מדובר בספר אהבה, גם זה לא צלח בידו. אם מדובר בספר מסתורין אפשר לסכם ולומר שהוא איבד את הכשרון לזה. בגב הספר מהללים את הספר כמגנום אופוס שלו (היצירה הגדולה). אם מתכוונים למספר העמודים הרי זה נכון. אם מדובר בכל אפשרות אחרת, המסקנה היא הפוכה. קורות הציפור המכנית המדהים היה ונשאר הגדול בספריו.

ומה בסוף? בסוף כלום. טנגו ואאוממה נפגשים באנטי קליימקס נפשע, נטול זיקוקין, מביש, עלוב וקלוש. הכת נותרת מאחור, קו העלילה השלישי של אושיקווה יוצא מהבמה בהפרחת בועות אוויר (תקראו, אם עוד תרצו, ותבינו).

הסיבה היחידה לקריאת ספר זה היא למי שסקרן לדעת מה קרה בשני הספרים הראשונים. מכל סיבה אחרת הספר הזה עוד קלוש יותר ותמוה למה הוא בכלל נכתב.”