ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 8 בינואר, 2015
ע"י אלון דה אלפרט
ע"י אלון דה אלפרט
****
אחת לכמה זמן מגיע ספר כזה שמוציא ממני את האוויר, שלא נותן לי מנוח ולא מרפה, שאני חושב עליו ללא הרף ביום כשאני עובד ובלילה כשאני חולם. אם אני בכלל מעז לחלום.
הספר הזה היה צריך להגיע באריזת פלסטיק קשיחה מהסוג שעוטפים כבלים למחשב, כאלה שאפשר לפתוח רק עם מזמרת-ענק של גננים או משור דיסק. רצוי להתייאש מראש כאן, כי זה ספר שאסור לפתוח ואסור לקרוא, במיוחד כשמדובר בבריה עתירת חרדות קיומיות כמוני. אפילו לא עמוד אחד, לא שורה אחת, כי אם התחלת, אז זהו. הספר הזה משמיד אותך, מבפנים, בלי רחמים. מהלומה, ועוד אחת, ועוד אחת. לא כמו אגרוף ידידותי כזה בכתף, אלא כזה שמונחת ישר לסרעפת, וכשאתה חושב שלא תנשום יותר ופוער את פיך כדי לנסות וללכוד איזה מולקולת חמצן אתה מקבל עוד אחד, הפעם לנקודת תורפה אחרת, מבעיתה אף יותר, ואתה ממשיך לחטוף גם כשאתה מוטל על הרצפה, מדמם מהאף. "עד כאן" הוא פשוט ספר סדיסטי, אבל לא יכולתי, לא יכולתי להפסיק. כמו תאונת רכבות, לא יכולתי להתיק את המבט, ולחשוב על זה שהשמש זורחת עדיין איפשהו, ושאם עדיין טוב למישהו בעולם הזה, אז זה כנראה פשוט עניין של זמן.
אם "אשמת הכוכבים" הוא ספר על סרטן, שהצליח איכשהו לקחת את הנושא האיום והטעון הזה ולצפות אותו במספיק אבקת סוכר כדי שבני-נוער ומבוגרים יוכלו להחליק אותו פנימה, להתרגש ולהמשיך בחייהם, אז ב"עד כאן" ליונל שרייבר לוקחת פטיש שניצלים, בחיוך זדוני דוחפת לך את זה לגרון בלי אילחוש ומוודאת שמהספר הזה לא תצא שלם. פצוע? קשה לך? טאף שיט. היא לא מרחמת ולא עוזבת ומצליחה לחפור בפצע הזה בשילוב של דיוק כירורגי ואלימות ספרותית מזעזעת, ואי אפשר להתרחק אפילו לא לרגע כי הוא כתוב פשוט מושלם. עד עמוד 200 קיפלתי שבעים ושתיים אוזניים. אחר כך התייאשתי, כי לא הבנתי לאיזו מטרה בדיוק אני עושה את זה חוץ מלהוכיח לעצמי שוב ושוב כמה שהכתיבה שלה פוצעת, מבריקה, איומה, ומזוקקת בדיוק בכל השאלות הכי מפחידות שיש לחיים האלה להציע.
שפ נאקר הוא בחור טוב, ולא מגיע לו החרא הזה. כל החיים שלו הוא מתכנן את הרגע שבו יוכל לפרוש עם אשתו או בלעדיה לאיזו מדינה בעולם השלישי, באפריקה או באסיה או איזה אי, ולחיות בשלווה את שארית חייו בלי להתאמץ יותר מדי, ובמחיר שפוי. אז הוא הוא חוסך דולר לדולר, קונה נייר טואלט חד שכבתי במקום תלת שכבתי ומתחמק מהוצאות מיותרות, וגם מצליח למכור את העסק שהקים בעשר אצבעותיו בעבור מיליון דולר. ואז, ביום שהוא סוף סוף קונה כרטיסי טיסה ל"החיים שאחרי", כפי שהוא מכנה אותם, אשתו מודיעה לו שהיא חולה בסרטן, ושיצטרך להמשיך לעבוד כי היא זקוקה לביטוח הרפואי, המעאפן אך הכי-טוב-שיש-למקום-העבודה-שלו-להציע. בעברית הספר נקרא "עד כאן", אבל באנגלית השם שלו קולע הרבה יותר - "So much for that". חלומותיו של נאקר מתפרקים באחת, וזו רק ההתחלה של מסע הייסורים שבו הוא לומד להכיר את עצמו ואת כוחות הנפש שלו, ושגם מיליון דולר יכולים להתפוגג כמו חלום. אנחנו לומדים, ממרחק אבל באופן המצמית ביותר שספר יכול לספק, על השאלות שאנחנו לא מעזים לשאול את עצמנו.
כמה שווים החיים שלך? האם היית מתרושש כדי להשאיר בן זוג בחיים לעוד שנה של סבל? מה עם ילד? היית מוכר את הבית ואת הסיכוי הקלוש לחיות ברווחה את שארית חייך כדי שילדך יחיה עוד קצת? האם תתפטר מעבודתך ותיסע כל יום להחליף חיתולים ולטפל באמא או אבא שהפכו לסיעודיים? האם תשלם ארבעה עשר אלף שקלים לחודש כדי לאשפז את הוריך בבית אבות שיש בו קצת פחות ריח של שתן? מה צריך לקרות כדי שתתפלל למותם של יקיריך? ומה עם מחלות כרוניות שגורמות לחולים בהן סבל יומיומי בל יתואר? למה בכלל לחיות, ומה יגרום לנו להמשיך להיאבק או להגיד שדי כבר, נמאס? ואפילו - איך נפרדים? האם חייבים להיות נחמדים? ומה יקרה לנו, לעזאזל, מה יקרה לנו.
ליונל שרייבר לוקחת את כל השאלות האלה ומכינה מהן צימעס. היא לא עוצרת בשום דבר, ומעזה לקחת טאבו-אים ולפרק אותם למרכיביהם הקטנים ביותר באופן שהוא לא פחות ממעורר השתאות, עמוד אחרי עמוד. את הזרקור המסנוור שלה היא מאירה לעבר המקומות הבזויים והמטונפים ביותר בנפש האנושית הנקלית שלנו, והדברים ששורצים גם, אני חושש, אצל הטובים ביותר בינינו, לא נראים טוב כשהם נחשפים במערומיהם.
במקביל לחרדות העמוקות שהתעוררו בנהמה תוך כדי קריאה, הבנתי גם שרובנו בני מזל, לפחות חלק מהזמן. ואם אני יכול לשבת כמה דקות בבוקר על ספסל ברחוב יהודה הלוי בתל אביב, לכרסם קרואסון חמאה טרי לפני תחילת יום העבודה, ולשאוף מלוא הריאות את האוויר הצח, אז היום הזה טוב, ולפעמים, אפילו כמה דקות טובות בתוך יום טוב בודד בחיים שהם בסך הכול לא רעים, זה יופי.
*****
45 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
זה שאין לנקוב בשמו
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
כמוני.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
כן, כן - המטרה היתה לכתוב ביקורת שתרחיק מהספר הזה את כל מי שלא ממש חייב לקרוא אותו.
|
|
|
no fear
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
ביקורת מעולה. אהבתי את איך שתיארת ספר כמשהו שיכול מילולית להרביץ. אני חושבת שאתרחק ממנו. אפילו אשמת הכוכבים עשה לי מר בגרון.
|
|
|
עלי
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
התרגשתי.
לא בטוחה שאקרא- רואה מספיק מכל הנ"ל בחיים האמיתיים.
אבל זה נכון. כל מילה. |
|
|
שונרא החתול
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
כשהזכרת את "אשמת הכוכבים" בנשימה אחת עם "עד כאן" זה הזכיר לי משהו...
פעם ניסו לגייר בישראל את roast האמריקאי, והקורבן הנבחר היה רבקה מיכאלי. נדמה לי שהייתה זו אילנה דיין שצלתה אותה והנפיקה יציאה אנדרסטייטמנטית גאונית: את רבקה מיכאלי השוו לברברה וולטרס. ברברה וולטרס היא לא. |
|
|
אפרתי
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
שרייבר הזאת היא מוכשרת פחד בנטילה של סוגיה כאובה וקילוף כל שכבות העור של קוראיה.
לא פלא שקווין עורר כזאת מהומה. ונדמה לי שאני הייתי אולי הקוראת הבודדה שהגנה על אווה הגיבורה.
וביחס לעד כאן, נו, ברור שאצוד אותו בקרוב. |
|
|
זה שאין לנקוב בשמו
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
שונרא, את צודקת כמובן. וגם אלון צודק.
אבל האמת היא שאני לא מתחבר לספרי נוער (לרובם. ואלו שכן, כבר קראתי.) |
|
|
שונרא החתול
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
זשל"ב, הכתיבה של אלון הפעם הייתה כל כך חזקה ונתנה לי כזו בומבה,
כך שהפטיש, איכשהו, נבלע בתוכה.
אבל את מזמרת הענק של הגננים לא פיספספתי :-) אני מסכימה עם אלון בעניין הגיל הנכון לקריאת ספרים מסוימים, וגם אני לא אומרת זאת מתוך יוהרה. כבר כתבתי לך שלדעתי גם הרמן קוך היה מוקדם מדי בשבילך. לאן אתה ממהר? כל החיים לפניך ואתה תהיה "מבוגר" בבוא הזמן. עד אז, תרשה לעצמך ליהנות מתום הנעורים, גם אם זה אומר שלפעמים לא תוכל להשתתף בשיחות של "מבוגרים" בסימניה. |
|
|
זה שאין לנקוב בשמו
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
טוב נו מה זאת אשמתי שהספר היה אצל אחותי, ואני הייתי תקוע בבית בלי ספר... אני יודע שהוא לא בשבילי.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
יכול להיות שיש ספרים שאני צריך להיות בן 15 כדי להתחבר אליהם, ולהיפך.
זה לא ספר פשוט. אני לא משוכנע שמישהו, בכלל מישהו, צריך לקרוא אותו. וודאי לא מתחת לגיל עשרים, אפילו מתחת לשלושים. האמירה הזאת לא מגיעה מיוהרה, אני לא תופס עליך תחת כאן, אתה נער ונבון ובוגר, אבל הספר הזה, חד משמעית, לא בשבילך.
|
|
|
זה שאין לנקוב בשמו
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
לא, לא טרחתי לקרוא עד עמוד 100. התייאשתי. לא בשבילי. לגמרי לא בשבילי.
ותפסיק להסתלבט עליי. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
קראת את כולו? או ששוב לקח לך 100 עמודים כדי להבין?
|
|
|
זה שאין לנקוב בשמו
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
אלון, שכחתי להגיד שהספר שכב אצל אחותי על המדף. ניצלתי את החום שיש לי, נשארתי בבית ולקחתי את הספר, כדי לקרוא.
או במקרה הזה, לנסות לקרוא. ממש לא התחברתי. הוא קצת שונה בכתיבה שלו מ'חייבים לדבר על קווין', וגם הציפיות שלי היו נמוכות בהרבה, אז אולי בגלל זה אני בוחר שלא להוציא את הזעם שלי עליו ולכתוב עליו ביקורת קוטלת. מה גם שעכשיו אני יותר מתון. אני אומר שזה ספר לא משהו ובכלל, לא מתחבר לכתיבה של הסופרת (למרות שהביקורת של אלון בהחלט נותנת הרגשה של ספר משהו משהו, למרות שבפועל, לדעתי, הוא ספר לא משהו. אבל על טעם וריח...) ואפרופו דברים מזעזעים, אני דווקא חשבתי ששונרא תזדעזע, לפחות קצת, מתיאור פטיש השניצלים שלך. כנראה שזה לא קרה.) |
|
|
אהוד בן פורת
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
אלון, אגב, סופרים שמנסים לזעזע
לדעתי אין מישהו שמצליח לזעזע יותר מהרוקי מורקמי, למרות שאני (אולי) לא מחדש דבר בעניין אשמח שתקרא את מה שכתבתי היום.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
שונרא! התגעגעתי.
נדמה לי שהרמן קוך ושרייבר משחקים באותו ארגז חול. לגמרי. אבל היא אפילו יותר חולה ממנו. נגיד, המונולוג מהספר האחרון של קוך שזשל"ב העלה כאן היה נשמע לי יותר כמו מישהו שמנסה לזעזע (ואותי הוא לא הצליח) מאשר מזעזע באמת, למרות אנקות החלחלה שנשמעו כאן, ואת "עד כאן" היה לי ממש קשה לפעמים לקרוא. לא מזעזוע, פשוט כי זה לגמרי נכנס לי מתחת לעור.
אין לי ספק שתיהני ממנה. אם אפשר לקרוא למה שמרגישים "הנאה". |
|
|
שונרא החתול
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
אני אוהבת את כל הביקורות שלך, אבל אני חושבת שזו הפעם הראשונה
שגרמת לי להרגיש דחף עצום לקרוא את הספר עליו כתבת.
ואיכשהו, יש לי הרגשה שלא אצלח אותו עד סופו. ואולי השאלה תיראה לך פשטנית מדי, אבל אני חייבת לשאול: האם יש משהו "קוכי" בשרייבר? כי כשאתה כותב: "ליונל שרייבר לוקחת את כל השאלות האלה ומכינה מהן צימעס. היא לא עוצרת בשום דבר, ומעזה לקחת טאבו-אים ולפרק אותם למרכיביהם הקטנים ביותר באופן שהוא לא פחות ממעורר השתאות, עמוד אחרי עמוד..." אני כמעט מרגישה את הבעיטה שהרגשתי כשקראתי את הרמן קוך. ובקשר לאריזת הפלסטיק הקשיחה, למה הרחקת עד כבלים למחשב? מתי בפעם האחרונה קנית משהו יומיומי יותר, כמו מברשת שיניים? לאריזות האלה צריך לצרף חוסם עורקים או לפחות חבילת צמר גפן :-) |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
אני לא באמת יכול להמליץ על הספר הזה. הוא אחד הספרים הכי מדהימים שיצא לי לקרוא, הוא כתוב נפלא והוא אינטיליגנטי ואפילו יש בו קתרזיס מסויים,
ובכל זאת הסבל שהוא מקנה לקוראים הוא אולי קצת משמעותי מדי. ככה אני הרגשתי, שזה כואב לי נפשית.
|
|
|
בלו-בלו
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
אותי כבר התקציר הרתיע...
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
כשלקחתי אותו בחנות, זה היה לגמרי התקציר, שבמידה רבה גם הרתיע אותי מספיק בשביל שיישאר על המדף חודשיים שלושה.
אבל אני אכיד לך משהו - התקציר זה לא הבפנים. הבפנים מטורף ומדהים בכל פרמטר, ולכן, באופן מזוכיסטי כלשהו, אני שמח שקראתי אותו. התקציר לא היה עושה לי כלום. |
|
|
panyola
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
לו נתקלתי בספר הזה הייתי קוראת את התקציר היה מספיק לי
אבל למרות הסיפור המדכא כתבת את ביקורתך בהומור קליל.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
זשל"ב, אני צריך משהו כמו 75 קומדיות כדי לאזן חלקית את הספר הזה, אז נראה לי שכרגע, אני מעדיף לא לדבר על קווין.
עוזי - סטטיסטיקה איז א ביצ'. |
|
|
עוזי
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
יופי של ביקורת כתבת. מדכא אך אמיתי, ממש מהקישקעס.
במאזן של סך האפיזודות בחיינו, מרביתם חרא ומיעוטם טוב. בשנים האחרונות אני מוצא עצמי פחות ופחות ממשיך להשלות את עצמי שאלוהי המזל והסטטיסטיקה של המחלות הסופניות הנוראיות ידלגו מעליי ומעל יקיריי ויניחו לנו ללכת לישון בשקט מבלי להתעורר. |
|
|
זה שאין לנקוב בשמו
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
ביקורת מעולה שהוציאה ממני את האוויר, מפני שהיו רגעים במהלך הקריאה שבהם שכחתי לנשום.
אגב, קראתי את 'חייבים לדבר על קווין' וזה הספיק לי, עד כאן. אולי אתה תאהב, אני לא יודע. אני גם לא מבין מה אתה מוצא לעזאזל בספר שטחי כמו 'אשמת הכוכבים', אבל על טעם וריח אין מה להתווכח. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
חני, "בבריאות ובחולי" זה רק מילים. בפועל, כמו שכתוב בספר, אי אפשר לדעת איך נתנהג ובאיזה מקום על קשת המוסר אנחנו נמצא את עצמנו ביום פקודה.
yaelhar - רחוב יהודה הלוי הוא לא רחוב סואן במיוחד. אפשר בקלות לנשום בו גם אוויר צח. אולי לא צח-טוסקנה, אבל צח מספיק.
אריאל - כי זה גורם לי להרגיש מיוחד. וזה ארבע. ונצחיה - זה בדיוק זה. ואני לא מכיר אחד, אפילו אחד, שצלח את מסלול המכשולים הזה בלי ליפול לפחות פעם אחת נפילה ספקטקולרית, so to speak |
|
|
אריאל
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
אלון, אפשר שאלה שולית?
למה כל ביקורת שלך נפתחת בחמש כוכביות? |
|
|
yaelhar
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
ביקורת מצויינת לספר מסקרן.
ומה שהתמיה קטנונית שכמוני - איך אתה מצליח לשאוף אוויר צח ברחוב יהודה הלוי???
|
|
|
חני
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
לטוב ולרע,בחולי או בבריאות,,,
אבל אילו החיים !וכמה דקות מזוקקות של אושר ביום ,
בים של כאוס מוחלט בהחלט משקיטות את הרעב הזה של השאלות שמכרסמות בנו ללא הרף.אם ספרים גורמים לך לכזה אושר אלון כמו לרובינו כאן צריך רק לומר תודה. |
|
|
נצחיה
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
זה באמת אחד הספרים ההולמים בבטן.
הוא חזק, והוא טוב. ולצערנו אם הרולטה נופלת לא נכון, הוא גם אמת לאמיתה. יש לי כאן שכנה בת שבעים שמתקיימת מעבודות בשכר רעב, מקצבת זקנה מינימלית, ומצדקה, כי כל הפנסיה שלה ושל בעלה נפדו לצורך הטיפולים בבעלה עד שמת.
|
45 הקוראים שאהבו את הביקורת
