בגיל 16 שפּ נאקר נוסע עם משפחתו לקֶניה ושם הוא מתוודע לעובדה שבעולם השלישי הכסף האמריקאי של אבא שלו שווה יותר. הרבה יותר. מאז אותו ביקור ניטעת בו המחשבה והרצון לחסוך די כסף, ובגיל די צעיר לעזוב הכל ולצאת לפנסיה מוקדמת באיזה אי נידח או מדינה נחשלת, שם הוא יוכל לחיות בלי דאגות כלכליות ולמצות את החיים. אנחנו פוגשים את שפּ כעבר כמה עשורים, נשוי עם שני ילדים לאחר שאסף די כסף ומוכן לממש את החלום, בפמבה, אי חלומי ליד זנזיבר, אלא שהדברים לא מתנהלים כפי שהיה רוצה כי אשתו גלניס, שנראה שאף פעם לא באמת התלהבה מהחלום שלו, בדיוק מגלה שהיא חולה בסרטן.

מכאן בעצם מתחילה העלילה שעוסקת עיסוק די אמיץ, כזה שלא מצטלם טוב ונטול גינונים, באפשרות של מוות קרוב, בגסיסה, בכאב. "אין שום דבר מלבד הגוף. מעולם לא היה דבר מלבד הגוף. 'בריאות' היא האשליה של חיים ללא גוף. בריאות היא בריחה מן הגוף. אבל אין שום אפשרות לברוח". אפשר להתווכח על המשפט הזה, אבל הוא בהחלט מעורר מחשבה.
במקביל, היא עוסקת בהרחבה בתשוקה לעזוב את החיים מגוננים והנוחים בעולם המערבי לטובת קיום יותר פשוט, יש שיאמרו פרימטיבי, בעולם אחר, בחלום האמריקאי, בקיום הסופי שלנו, ובמה שאנחנו עושים איתו. שרייבר אוהבת להציב מראות מכוערות מול החברה האמריקאית, כאן היא עושה את זה אל מול מערכת הבריאות וביטוחי הבריאות השערורתיים של ארה"ב.

בדרך כלל אני לא מתרשם מרבי מכר עליהם מודפסים שבחים משלל מבקרים ועיתונים, ואני מנסה לבחון את הדברים לגופם. במקרה הזה הרעיון הכללי של הספר היה נראה לי מעניין מספיק, וגם הסקירות כאן נראו מבטיחות. בסך הכל מדובר בספר מרשים, לא הכי נוח לעיכול ונוגע בנקודות כואבות באומץ ובפיקחון ראויים לציון, אבל הוא גם נמרח ודש את העניין הרפואי ואת המערכת הרקובה שסביבו קצת יותר מידי, ולוקח זמן עד שהוא ממריא. שפּ וגלניס הם דמויות ממש הפוכות, אחת צינית, שונאת אדם, מעצבנת וחסרת רגישות (גלניס), והשניה רכה, נכנעת, מתחשבת ומקבלת את המציאות כפי שהיא (שפּ). קצת דיכוטומי מידי, ולא מספיק עגול ואמין. הנה כי כן, למרות הישירות, הזעם, האומץ לכתוב על נושאים טעונים ולמרות הגלולות המרות, עדיין, כמה שהוא כאילו אנטי אמרקיאי הוא עדיין לוקה בלא מעט קיטש אמריקאי. ובכל זאת הוא עושה את העבודה של קריאה לא שגרתית וצורבת, שלושה וחצי כוכבים שעוגלו כלפי מעלה.

"למה, בשם אלוהים, לקרוא ספר כזה?" זה מה ששאלו אותי כשסיפרתי על מה אני קוראת, והשאלה הדהדה במוחי בכל עמוד כמעט. למה לקרוא ספר כל כך קשה? ספר שמתאר מציאות מעיקה באופן בלתי נסבל. ספר שיורד לפרטי הפרטים של כמה מהמחלות הנוראיות ביותר על הפלנטה, שמי ידע שהן קיימות בכלל, ושל כמה מהפרוצדורות הרפואיות המשונות ביותר ששמעתם עליהן. למה להקדיש שעות רבות כל כך לתיאורים מפורטים של חוקנים, תרופות, טיפולים כימותרפיים, פריחות, שלשולים, זליגת ריר, מוגלה וכל הפרשה אחרת שרק עולה על דעתכם? למה לקרוא ספר שאין בו ולו גם דמות אחת מאושרת?

למה? כי נדיר למצוא ספר כל כך ישר, חכם ומדויק, כמו הספר הזה. זה למה. לו היה לי כובע הייתי מסירה אותו בפני הגברת ליונל שרייבר. מדובר ככל הנראה בסופרת הנוקבת והכנה ביותר על פני כדור הארץ. אני לא יכולה שלא להתפעל עמוקות מהיכולת שלה לקלף את כל שכבות הצביעות וההתחסדות שהמין האנושי עטף את עצמו בהן באלפי שנות קיום ופשוט להגיד את האמת כפי שהיא, מכוערת ומעציבה ככל שתהיה.

העלילה עוסקת בחברות שבין שתי משפחות מהמעמד הבינוני באמריקה, שבצירוף מקרים שגורל אכזר מייצר לעיתים, מתמודדות כל אחת בתורה, עם מחלה נדירה של אחד מבני המשפחה. אבל בעצם הספר הוא על כל כך הרבה דברים נוספים, שקשה מאוד לתאר אותו בקצרה. שרייבר מציבה יותר ממראה אחת מול פרצופה המרוצה-מדי-מעצמו של החברה האמריקאית בת זמנינו, והקורא הישראלי יכול בקלות לזהות גם את פרצופה של החברה הישראלית ניבט אליו דרכן.

"החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה מתכנן תכניות אחרות". זה משפט ידוע. והם שבריריים באופן בלתי נתפס. רגע אחד אתה מתמרמר על אי הצדק הבלתי נמנע בחברה המערבית המודרנית שבה אנשים שלוקחים אחריות על החיים שלהם בבחירות שהם עושים, מוצאים את עצמם בהכרח נושאים על גבם גם את אלו שבחרו לנהוג שלא באחריות. רגע אחר כך, אתה מגלה כמה לבד אתה כשמכה בך הגורל, וכמה בלתי אפשרי להתמודד איתו בחברה נטולת סולידריות וחמלה. מכל השסעים והפילוגים שהחברה האנושית מתאפיינת בהם (עניים / עשירים, דתיים / חילוניים וכו'), אין תהום עמוקה יותר מהתהום המפרידה בין הבריא לחולה. והאבסורד הגדול הוא שהתהום עמוקה כל כך למרות שבכל רגע נתון כל אדם יכול למצוא את עצמו מהעבר השני שלה.

אבל הספר הזה הוא לא עוד ספר על התמודדות עם מחלת הסרטן או מחלות בכלל. שרייבר ביושר נדיר ובאומץ-לב מרשה לעצמה לפקפק כאן באחת מהמוסכמות החברתיות הכי מקובלות שקיימות: "קדושת החיים", ההיאחזות בהם בכל מחיר. מוסכמה שמפרנסת היטב תעשיה שלמה של תרופות, רופאים וביטוחים רפואיים, לעיתים על חשבונם של החולים ובני משפחותיהם שנאחזים בכל שביב של תקווה מפוקפקת, והורסים לעצמם במו-ידיהם את מעט הזמן שעוד נותר להם. (כאן אגב, לא יכולתי שלא להיזכר בענת גוב ז"ל ובדרך מעוררת הערצה שבה היא נפרדה מהעולם).

בנוסף, הספר גם נוגע בנושא חברויות ומה הן שוות ברגעי אמת. לשרייבר יש כשרון נדיר לתאר בחדות וברשעות-מה סיטואציות חברתיות שבהן הצביעות והעמדת הפנים עולות על גדותיהן.

אחת החוזקות העיקריות של הספר היא הירידה שלו לפרטי-פרטים. ניכר ששרייבר ערכה מחקרים רציניים על נושאי כתיבתה והיא פשוט מכניסה אותך לתוך העניין כמו סרט תיעודי עשוי היטב. החולשה שלו, היא דווקא הדמות המרכזית. שפרד נאקר. הוא מקסים. אי אפשר שלא לרצות לחבק אותו, אבל הוא על-אנושי. אין דברים כאלו. זה קצת פוגע באמינות הכללית של ספר, שמכל בחינה אחרת הוא ריאליסטי ואמיתי בצורה בלתי רגילה.

בשורה התחתונה, ספר מצוין ומיוחד. לא מטלטל כמו "חייבים לדבר על קווין" המופתי של שרייבר, אבל חד כתער ומעיק כמו ענן של אובך שמתיישב לך על הנשמה. לא מתאים לכל אחד, אבל אני הזדהיתי עמוקות עם התובנות שעולות ממנו ומצאתי אותו מעורר השראה והתפעלות.

נ.ב. משהו קטן. יש בספר הסתכלות משונה, קצת ביזארית אפילו הייתי אומרת, מאוד מאוד מקרוב על... ובכן על איבר המין הזכרי. יש סיפור מעניין סביב זה, אבל מי שהנושא עלול להפריע לו, שידע.

נניח שקוראים לכם שפרד נאקר ומכרתם את חברת התיקונים והשיפוצים שלכם תמורת מיליון דולר, כדי להיות טלפן שירות הלקוחות שלה, ואתם רוקמים חלומות על ה"חיים שאחרי" לפרוש בעודכם צעירים למדי לאי פמבה, אי של קוקוס-ים-חול זהוב-בטן-גב, דגים צלויים, אי שם בטנזניה ליד זנזיבר, לחיות על הכסף שלכם עד המוות הרחוק.

רק נניח.

אבל כשאתם אורזים את המזוודה שלכם, כדי לעזוב עם האשה או בלעדיה, היא מודיעה לכם כי חלתה בסרטן אלים ונדיר שמקורו בסיב אסבסט תועה. בום טראח.

אחרי "צריך לדבר על קווין" המופתי, חשבתי שכל ספר אחר יהיה נפילה חופשית. אכן כן. הספר הזה הוא נפילה חופשית לעמקי הבאר. באר הייאוש והכעס, בור הייסורים וזילות הגוף, התפוררות הקיום הפיזי עד דק.

כל משפט הוא ניתוח ללא הרדמה, והפסקאות הן פשפוש בקרביים הכואבים ונגיעה בקצות העצבים. ומילים כמו כימותרפיה ושמות התרופות וטיפולים כואבים וניקור ודיקור וביקור וקיצור החיים הזורם בשעון החול בלי תקתוקים ובלי פקפוקים ועם תקוות נכזבות.

ליונל שרייבר לא מוותרת לנו. היא חושפת לאור את הכיעור כולו. אין אצלה משפטים של נגאלתי בזכות הסרטן, הסרטן החזיר את חיי, בזכות הסרטן הבנתי כמה נפלא לחיות, הסרטן היווה פרשת דרכים, הוי, כמה טוב שחליתי בסרטן. נו, שויין. ההתייפייפות ממנה והלאה, ואין בה קורטוב של רחמים או של השמש זורחת והשיטה צומחת ואנכי החולה עולה כפורחת.

ואין בספר לא דמעות ולא קלישאות ולא מילים של סתם וניחומים של כלום. בום טראח.

גלניס חולה. ושרייבר לא אוהבת את החולה שלה יותר מאשר אהבה את קווין. גלניס איננה פסיכופתית, היא סתם אומנית גאוותנית שאיבדה את דרכה ונטשה את יעודה מפני שלא הצליחה לזקק את האומנות ליצירה שהעולם יכרע ברך לפניה. גלניס היא אשה מעצבנת ואנוכית שמתמכרת למחלתה וגם מאשימה את שפרד, בעלה, כי הוא אחראי לה. אבל חוץ מהצדיק, שפרד נאקר, שמטפל בה בימים ובלילות ועובד עד כלות הנשמה בעבודתו המאוסה כדי לשמר את ביטוח הבריאות שלהם, אין כמעט מתנדבים לרפד קצת את התפוררותה הארוכה.

שפרד מטפל בה.

מי שמדמיין ליווי לטיפולים, והחזקת ידה הענוגה והגפרורית לא מכיר את ליונל שרייבר. היא מספרת על ההקאות, ועל החוקן, ועל מה שעושה שפרד כשגם החוקן אינו מספיק, ועל האוכל השמנוני שהוא מבשל כדי שהיא תסרב לאכול או תקיא על הסדינים או תדחה ללא מילת תודה. ומה בעניין כל הידידים המתחמקים ונמוגים ובני המשפחה המתיימרים להשתתף ובטוחים שכל שיחת טלפון שרצו לערוך ולא יצאה אל הפועל, נחשבת להם כאילו נעשתה (רק הקדוש ברוך הוא מצרף כוונה טובה למעשה, שפרד נאקר, לא).

ואם חשבתם שליונל שרייבר מסתפקת בטרגדיה אחת, טעיתם. לג'קסון, עמיתו וחברו הטוב של שפ יש ילדה שחולה בדיסאוטונומיה משפחתית.

ואם חשקתם בתיאור העיוותים הגופניים וזרזיף הרוק המתמיד, והעיניים המודלקות שמכוסות בניילון נצמד, והאוכל שמוזרם לצינורית פעמיים בלילה, וההקאות בקשת של שני מטרים, ואינסוף הכדורים והגלולות והתרופות, ודלקות הריאות, והחנק והליחה המצטברת ומצריכה עיסוי חזה מתמיד, ומה לא מה לא מה לא.

פליקה, הילדה-נערה המבריקה לוקה במחלה איומה בעלת השם הסטרילי, דיסאוטונמיה משפחתית, משל מדובר באיזו מריבה קטנטונת או חילוקי דעות משפחתיים, והיא משוועת למוות שיגאל אותה ואת בני משפחתה.

אבל עם כל הכיעור הדוחה יש בסיפורה של שרייבר דבר אחד יפהפה ונפלא. גם כשהבעל המסור של גלניס והוריה המסורים של פליקה מאבדים את כל אישיותם ואת עצמיותם ואת החופש היחסי שלו שואף כל בן אנוש, הם לעולם לא מהרהרים באפשרות המנחמת שהמטופל שלהם ימות במהירה ויגאל אותם מהשתעבדותם.

הם לא כמהים למוות של חסד שיעשה איתם חסד. הם נלחמים על חיי זולתם יותר מאשר היו חייהם עצמם.

ועם הזמן מצטמק הונו הגדול יחסית של שפ ומתכווץ, ובכל פעם מדווחת לנו שרייבר על היתרה המרזה כמו גופה של גלניס.

ובכל זאת, מדוע הספר הזה איננו יצירת מופת כמו קווין.

מפני שליונל שרייבר משתמשת בטרגדיות כדי למחות על הביטוח הרפואי האמריקאי, מוסד אכזרי ומנצל שגובהו ואיכותו עומדים ביחס ישר למצבו הכלכלי של המבוטח.

ומיד תשטחו אתם את רשימת תלונותיכם כנגד מערכת הבריאות בישראל: הזקנה במסדרון, ומסעודה משדרות, ומצב הרפואה בפריפריה, והשהות הבלתי נסבלת בחדר המיון, והמחסור בתרופות וברופאים ואחיות, והתורים הבלתי נסבלים לבדיקות דימות ולניתוחים, והשר"פ והביטוחים הרפואיים שנותנים עדיפות למבוטחים, והחיידקים השורצים בבתי חולים, והרופאים טרוטי העיניים, והמטופלים האלימים, והטעויות הרפואיות, והשגיאות בגללם מתים חולים, והאיחור בהגעת אמבולנסים, והשחרור החפוז מאישפוז, והרפואה הקהילתית המנוכרת, והרופא המתבונן בצג המחשב במקום בחולה, והרופא שאינו מכיר את החולה, וחמש הדקות המוקצות לאבחון, ובוודאי שכחתי עוד הרבה רעות חולות.

אבל כל זה אינו דומה כלל וכלל למערכת הבריאות בארצות הברית, שהיא נשכנית ואכזרית, ונצלנית, ומרושעת, ומתעלמת, ומפקירה.

הבעיה היא שדפים ארוכים בספר הופכים לפמפלט אידיאולוגי, שמתאים הרבה יותר לסדרת כתבות עיתונאיות מאשר לרומן. אין פרט שאינו נכון בתיאור הנורא של הידלדלות הרכוש עם הידלדלות הגוף, וסיפור אביו של שפ, הזקן הנוקשה הנצלן הצבוע והמעמיד פנים, שמקבל מבנו את הטיפול הטוב ביותר, משתלב היטב בים הטרגדיות.

אם רק היתה ליונל שרייבר מנפה את תלונותיה המוצדקות, הלוא אין צורך להאריך בתיאורים כשכותרות הפרקים פותחות ביתרת זכות בנקאית של למעלה משבע מאות אלף דולר עד שהן הופכות את הבטן עם היתרה של כמה אלפי דולר. אם רק היתה מסננת את הדידקטיות המיותרת, גם הספר הזה היה הופך ליצירת מופת.

הספר מתאר בכנות מכאיבה התמודדות של אנשים פשוטים לכאורה עם "תאונות" שקורות להם במהלך חייהם. כל שביקשו הוא לנהל חיי משפחה סבירים ולחסוך די כסף ל"חיים שאחרי", עד שהתוכניות משתבשות האסון קורה.
שתי משפחות מתוארות כאן, משפחת נאקר ומשפחת בורדינה. שפרד נאקר היה בעליה של חברת שיפוצים שבנה בעשר אצבעותיו וג'קסון בורדינה היה שותפו. במשך שנים מתכנן שפרד להגשים את חלומו - לפרוש למקום כלשהו בעולם השלישי עם סכום כסף שיאפשר לו חיים שלווים ומאושרים בעלות כספית נמוכה. כאשר הוא מגיע למסקנה שאי אפשר לדחות עוד את הנסיעה ומתכוון להציב אולטימטום לרעייתו, מסתבר שעליו לדחות את כל התוכניות ולהתמודד עם המחלה הממארת שלקתה בה. בינתיים חלה הידרדרות במצבו הבריאותי של אביו של שפרד, והאחריות כמובן מוטלת עליו.
משפחת בורדינה מתמודדת עם מחלתה הגנטית הקשה והסופנית של בתם, פליקה. המחלה עושה שמות בחיי המשפחה שלהם, הורסת את חיי הזוגיות, משפיעה לרעה על האחות הקטנה של פליקה, והמעמסה הכלכלית של הטיפול בפליקה מכניסה את המשפחה לסחרור של חובות.
בינתיים מעלה הסופרת שאלות על המחיר הכלכלי שבהארכת חיים של סבל, על המעמסה הכלכלית הקשה שנופלת דווקא על אלה שנהגו בחסכנות ובאחריות כלכלית כל ימיהם, על התגובה החברתית הצבועה לאסון שפוקד את הזולת, על החברים שנעלמים לאחר שהציעו הצעות עזרה גרנדיוזיות, על יחס החברה לזקנים, על אינטימיות וזוגיות במשבר.
זה ספר קשה לקריאה. הדילמות שמוזכרות בו הן בלתי אפשריות לכאורה, אך למעשה עניין של יום יום.
בדומה לג'ודי פיקו, שרייבר לוקחת נושא בעייתי ומנסה להביא את הדילמה לנקודת הקצה. בשונה מפיקו, שרייבר לא כותבת ספרים דידקטיים ואינה מייפה את המציאות.
אם תבחרו לקרוא את הספר, ימשיכו אתכם כמה מן הדמויות הבלתי נשכחות המוזכרות בו.

הספר הזה יכול היה להיקרא בקלות "האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק", או כל אחת מהפרפרזות האחרות.

שפרד נקר הוא מהאנשים ההגונים והישרים האלה, שכל כך נדיר למצוא כבר. יש לו אישה, שני ילדים וחלום אחד גדול. הוא היה עצמאי, בעל עסק לתיקונים, והחליט למכור את העסק, להפוך לשכיר ולחסוך את כל כספו ל"חיים שאחרי" – לא העולם הבא, כי אם העולם השלישי, מקום שבו אפשר להתקיים משני דולר ליום ולהרגיש עשירים. ביום שבו הוא אוזר אומץ להודיע לאשתו, גלדיס, שהוא נוסע, איתה או בלעדיה, היא שומטת את הקרקע מתחת לרגליו ומודיעה לו שהיא חולה בסרטן, ושיהיה נחמד אם הוא לא יתפטר מהעבודה כי היא זקוקה לביטוח הבריאות שלו.
ג'קסון וקרול בורדינה הם חבריהם הטובים של שפרד וגלדיס. גם עליהם הצרות לא פסחו ונולדה להם בת שחולה במחלה גנטית קשה וחשוכת מרפא – דיסאוטונומיה משפחתית, וכל חייהם הם ניסיון נואש לנסות ולתחזק זוגיות וחיי משפחה נורמטיביים יחסית במצב הזה.

לפעמים ספרים הם בריחה מהמציאות. לא במקרה הזה. הספר הזה לא מפחד להתמודד עם נושא כמו מחלות קשות וסופניות בצורה אמיתית וכנה, עם הרבה הומור שחור ולא שחור והרבה אנושיות. ליונל שרייבר לא חוסכת בתיאורים קשים – של המחלה, האופן שבו היא נוגסת לאט לאט בגוף וגורמת לאדם לאבד צלם אנוש. זה לא ספר קל לעיכול, הוא לא מנסה לייפות את המציאות. הוא מתאר את כוחה של האהבה, היכולת לתת מעצמך ללא תנאים וללא עכבות במצבים כאלה והרגע האומלל הזה שבו החיים מתחילים לאבד מערכם והופכים לעול.
לא היה שום שלב בספר שהוא הרגיש לי פחות מדי אמיתי. הוא גם היה המשך ישיר להצגה "סוף טוב" שראיתי לפני כמה שבועות (ההצגה האחרונה שכתבה ענת גוב ז"ל). זו כנראה ההצגה המצחיקה ביותר על הנושא העצוב ביותר, והכה נפוץ בימינו אנו. ודווקא לצחוק על זה הופך את זה לכל כך אמיתי וקל להזדהות. כי אלה החיים וזה היופי שבהם, לעשות לימונדה מהלימונים שהוגרלו לך, להסתגל לכל מצב ולהצליח לעבור, כמו שרק בני אדם מסוגלים לעשות, "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא" – או במקרה הזה, מהרגע שלפני הגשמת פנטזיה פרועה ונחשקת לרגע שבו אתה מבין שאתה עתיד לסעוד את אשתך.
זה ספר שהוא שיעור טוב לחיים, כי אי אפשר שלא לסיים את הקריאה בו ללא התובנה השחוקה ביותר, אבל הנכונה ביותר – החיים קורים כאן ועכשיו וצריך להעריך אותם.

אני ממליצה על הספר הזה לכל מי שבשבילו ספרים הם לא רק ניקוי ראש ולכל מי שלא חושש מספרים מטלטלים, עצובים וישירים על נושאים לא פשוטים ומציאותיים עד כאב.

ספר מטלטל ביותר, עוצמתי, חד ומיוחד במינו. קשה לקרוא אותו, אך עוד יותר קשה להניחו מהיד.
זהו ספר קשה לקריאה מכמה סיבות. מבחינה טכנית, יש בו פסקאות ומשפטים ארוכים ומורכבים, המון מלל, התפלספויות של הגיבורים, תוכחות ונאומים. מי שמחפש ספר טיסה קליל וקריא שעושה הרגשה טובה- שלא יתקרב לספר זה. לא יכולתי אפילו לתת דירוג לספר, כי מצד אחד הוא מעולה וחשוב, ומצד שני הוא נוראי ומעצבן וחותך בבשר החי.
יש בו תיאורים מפורטים, קשים, גסים ומשפילים של איברי הגוף שבוגדים והפרשות מהגוף. אך עיקר הקושי של הספר נובע מהרעיונות, התכנים והמחשבות שמפורטים בו: התמודדות של הסביבה עם בן משפחה שחולה וסובל, התמודדות של האדם החולה עם עצמו, הסתרה, הכחשה ושקרים במערכות יחסים, יחסי עובד-מעביד, ניצול, השפלה, כוחו של הכסף,השפעת הקמצנות והחסכנות לעומת השלכות של נדיבות יתר, מסירות והקרבה, חשיבותו של ביטוח רפואי ועוד.
סיפרה האחר: "חייבים לדבר על קווין" היה נוראי לכל אורכו, ובמיוחד בסופו המפתיע והמחריד. גם הספר הנוכחי הוא כזה, אך בסופו העצוב, הבלתי נמנע והידוע יש גם דברים טובים, ואפילו "הפי אנד" מסויים.
כל הדמויות שבספר מעצבנות, קיצוניות, בלתי ניתנות להזדהות ולעיתים הרגשתי תוך כדי הקריאה, שאילו יכולתי, הייתי באה לדמויות ו"מנערת" אותן מתוך הבועה שהן תקועות בה.
הסיפור בהחלט מדיר שינה ולכן לא מומץ לכל אחד.

***

'עד כאן' של ליונל שרייבר עוסק בחיים של שתי משפחות שונות, שעל כל אחת מהן נפל אסון בדרך שונה, מחלה חשוכת מרפא של אחד מבני המשפחה שמעיקה עליהם בכל דרך שהיא, בין אם נפשית ובין אם כלכלית.
העלילה עוקבת אחרי שפרד ממשפחה אחת- אדם שכל חייו תיכנן להגשים את חלומו ולברוח עם משפחתו למדינת העולם השלישי, שם יוכלו להתקיים מסכום זעום של כסף ליום, ויום אחד הוא מוכן להגשים את חלומו בדרך זו או אחרת אלא שהמזל לא שיחק לו, ובדיוק אחרי שגמר לספר לאשתו גלניס שהוא טס איתה או בלעדיה, היא מודיעה לו שהיא זקוקה לביטוח הרפואי שלה כי אובחנה כחולת סרטן קשה.
העלילה עוקבת גם אחרי משפחה שנייה- משפחתו של חברו הטוב של שפרד, ג'קסון, בה ביתו הבכורה חולה במחלה תורשתית חשוכת מרפא, שדורשת מההורים תשומת לב וטיפולים רבים. ביתו מסרבת להיות מה שמצפים ממנה- קרן האור שאמורה לשמוח בחלקה ולהודות על כל יום בו היא נשארת חיה, אלא חולה ממורמרת, קרירה, לא נחמדה, ששונאת את חייה שמשעבדים אותה וגורמים לה להיות תלויה באחרים עד אפר.
שתי המשפחות נגררות לחובות כלכליות עצומות, שגוזלות מהן את כספם והרבה יותר מזה.
הספר כביכול מדבר על ההתמודדות של המשפחות עם המחלות האיומות שפקדו אותן, אבל יש בו הרבה מעבר לזה.
שרייבר, בכנות ובכאב, מציגה שאלות נוקבות, מספרת על צביעותה המוכחת של הזולת שממהרת להציע עזרה רק מתוך נימוס ולא מתוך התעניינות אמיתית, על כל האנשים הרחוקים האלה שבסופו של דבר לא יעמדו לצידך למרות שתמיד היו נראים לנו קרובים, או לפחות היו אמורים. על אלה שחיים על חשבונם של אחרים, על ה'פריירים' לכאורה שתמיד יחיו על חשבונם ואפילו לא ירגישו בזה. על אלה שנעלמים דווקא שחשבת שהם שם, על איך שהמחלה יכולה להרוס את האנשים, בדיוק כמו את סבתא שלי והרבה יותר מזה. בספר הזה שרייבר מרשה לעצמה לעשות את מה שלא העזו לעשות עוד לפניה- לזלזל בקדושת החיים, להעמיד אותן בסימן שאלה, ושואלת שאלה מאוד לא נעימה – האם אפשר להעריך את חייו של אדם בכסף? למדוד להם ערך מסוים? האם חיים בתנאים עלובים שווים באמת כל כך הרבה כמו שאנחנו עושים מהם?

הספר חזק מאוד. הדמויות בו כנות, אמיתיות ואנושיות ומצאתי את עצמי מזדהה איתן ברמות שלא כל ספר מצליח להגיע אליו. מצאתי את עצמי כועסת על חוסר המזל הזה, על איך שמחלה יכולה להרוס משפחה שלמה, מזדהה עם התובנות שעלו במהלך כל הקריאה. הוא אומנם לא ספר טיסה, אבל גם בחו"ל הספר ליווה אותי כשקראתי אותו באוטובוס או במטוס. למרות הנושא בו הספר עוסק, הספר אינו מדכא כלל- הוא חזק ומטלטל- ואפילו, שלא כמו 'חייבים לדבר על קווין' שנגמר בסוף חשוך ומחריד, הפעם שרייבר מרשה לעצמה לפתוח פתח אל סוף טוב יותר ממה שציפינו לו, אופטימי יותר. שרייבר מוכיחה לנו שלא צריך יותר מידי תפניות או התפתחויות כדי לגרום לספר להדהים אותנו, היא לא מייפה את המציאות אלא זורקת אותה ישר בפנים שלנו, מקלפת את כל השכבות שכולם התכסו בהם.

'מאז שפנטזיית הבריחה קרמה לראשונה עור וגידים, שפ היה מודע, כמובן, לבעיות האפשריות. אחרים הזהירו אותו במשך שנים שאין אפשרות לברוח. כל "גן עדן" שלא יהיה יאכזב אותו בסופו של דבר. הוא ישתעמם. הוא ירגיש בודד. האו ישתוקק לחברה של אנשים כמוהו. הוא יגלה שהוא אמריקאי מכול ובכול, ושאינו יכול להיטמע בקרב אוכלוסייה ילידית שמאמינה בוודו. הוא יתגעגע לסרטים ולמסעדות טובות ולטלוויזיה בכבלים. לפי בריל, בתוך זמן קצר יחזור בזחילה לווסטצ'סטר. כי בעצם הדבר שהוא מנסה לברוח ממנו הוא אותה חיית פרא מחוספסת שנגזר עליה להיגרר אחריו לכל מקום שעליו ינוס: הוא עצמו.
כולם דיברו שטויות. זה היה נהדר."

טוב, לפעמים כולם טועים ודווקא אתה צודק.

מומלץ ביותר (:

פעם, כשהייתי צעירה יותר, אהבתי לשחק במשחק מחשב בשם "סימסיטי". השחקן במשחק היה צריך לבנות עיר ולפתח אותה, ולעשות זאת מ"תקציב" הנקבע בעזרת מסים שמשלמים תושבי העיר. התוכנית, מצידה, עשתה כל שביכולתה להקשות על מתכנן העיר. כך, אחרי שכבר נבנתה שכונה, וכבישים, ורכבת, ומפעלי תעשיה, וכל מה שצריך פתאום יש רעידת אדמה שמחריבה חלק מהעיר. מנסים לתקן את הנזקים, ובינתיים מתרסק מטוס, בחלק אחר, מה שגורם לתושבים לשבות, ואחר כך לעזוב את העיר, וזה בעצמו גורם לירידה בתשלומי המיסים ולקושי נוסף לתקן נזקי עבר. מעולם לא הצלחתי הרבה במשחק הזה, עד שבן דוד שלי גילה לי את הקוד הקסום, קרן השפע המאפשרת למוכרני המשחק להדגים פיתוח עיר בלי מגבלות כלכליות בכלל.

שפ נאקר חשב שיש לו קוד קסום כזה. היה לו חלום. חלום שטיפח מאז ילדותו. אנשים לא האמינו שהחלום שלו מציאותי, כי שפ הוא כזה מן אדם משעמם שעוסק בתיקונים של בתים, לא פילוסוף או הוגה דעות מבריק, או אומן. סתם תיקונצ'יק. אבל חוסר האמון של אנשים אחרים הוא בעייתם האישית בלבד. שפ ידע שיום יבוא והוא ימכור את נכסיו בארצות הברית, ויילך לחיות בעושר יחסי ובנוחות בעולם השלישי, שם כל דולר שווה הרבה יותר.

שפ הוא אדם מעשי, ולכן הוא לא רק סתם חולם, הוא גם מתכנן והולך לבצע. אלא שאז אשתו מסכלת את תכניתו. היא חולה, בסוג נדיר של סרטן, והיא זקוקה לטיפולים. וכך מושך שפ את תכניתו, חוזר בו מהתפטרותו והולך לעבוד כשכיר בחברה שהיתה עד כה שלו. במקביל הוא מלווה את גלניס אשתו בטיפוליה, ומתחיל להכיר את נבכיו העמומים של ביטוח הבריאות שאמור לשלם על כל הטיפולים הללו. מי שעוזר ותומך בו, לפחות בתחילה, אלה חבריו ג'קסון וקרול. חברים הנמצאים בהזדהות רבה איתו, היות והבת הגדולה שלהם לוקה מאז לידתה בתסמונת תורשתית הנקראת "דיסאוטונומיה משפחתית" וגורמת לה, ולמשפחתה סבל רב. וכך נזכרתי ברעידות האדמה ובהתרסקויות המטוסים הוירטואליות של סימסיטי. הספר מעדכן אותנו ביתרות חשבון הבנק של משפ' נקר, יתרות גבוהות מאוד לכאורה, והקורא עד להתמסמסותן המהירה.

ספר חזק ביותר. מזכיר ספרים מתקופות אחרות, כמו "כמעיין המתגבר" ו"כוכבים מציצים מעל", שבהם מהלך העלילה הוא הזדמנות למשא נאומים אידיאולוגיים של הכותב. גורר הזדהות רבה, דווקא בגלל שהוא מאוכלס בדמויות מעצבנות לכאורה. גלניס, אשתו של שפ, היא לא נחמדה. היא לא היתה נחמדה כאשה בריאה, וממשיכה להיות מאוד לא נחמדה כאישה חולה. אבל שפ, באופן מוזר ועם זאת לא מפתיע, ממשיך להיות נאמן לה, ולתמוך בה. ג'קסון, החבר והשותף לשעבר, הוא אדם טיפש למדי. עם זאת הוא מתמודד עם דברים קשים מאוד, ובדרך כלל בצורה חכמה.

מעל לכל הספר עוסק בכסף. זה נשמע לא נעים לדבר על כסף כשדברים כמו חיים עומדים על כף המאזניים, אבל זה בדיוק הכסף שמשנה את המראית שמקבלים החיים הללו איתו ובהעדרו. המתח נע לכל אורך הספר בין המכונים "פרזיטים" לאלה שאינם, והדבר בולט במיוחד בקריקטורה של אחותו של שפ, ובהתנהלותו של המעסיק שלו. למעשה, הספר יכול להחליף בקלות את "23 דברים שלא מספרים לנו על קפיטליזם" כי מתוך הסיפור עולות תמות רבות כמו הפער בין החיים בעולם השלישי למדינות העשירות, מערכת הבריאות הכושלת של ארצות הברית שלא נותנת לאזרחי המדינה מענה טוב, ונושאים כלכליים רבים אחרים, המתעוררים בבירת הקפיטליזם העולמי.

על הכריכה בחר המו"ל לצטט השוואה לג'ודי פיקו. בעיני זה עלבון לליונל שרייבר, כי מדובר על רמה אחרת לחלוטין מהמניפולטיביות הזולה של פיקו. לעומת הספר כולו, הפרקים האחרונים נוטים קצת לכיוון הקיטש הסנטימנטלי, זה המנסה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. דבר זה מוריד לטעמי מחמשת הכוכבים שהספר היה ראוי להם. נגיד, ארבעה וחצי כוכבים. מומלץ. מאוד, אם לא הבנתם עד כה.

אחד הספרים הטובים שקראתי בזמן האחרון. עלילה מורכבת ורגישה אך עם זאת כתובה בקלילות ויוצרת תחושה של חיים אמיתיים. הספר מתאר את חייהם של שני זוגות במקביל. חייהם של ג׳קסון ואשתו קרול וחייהם של שפרד וגלניס. שפרד חולם על היום בו יתחיל את החיים שאחרי , חיים על אי רחוק. במשך שנים הוא חוסך למטרה הזו. הוא מואס בחיים הרגילים, המשעממים, חיים של עבודה , מיסים, פוליטיקה, פקקים וכל ענייני היומיום הללו. בערב שבו הוא מתכנן לאזור את האומץ שנדרש כדיי לצאת לחיים שאחרי , עם או בלי אשתו, הוא מגלה שאשתו חולה בסרטן קטלני ונדיר. שפרד אוהב מאוד את אשתו שדמותה קצת שנויה במחלוקת בעיניי ( אני לא בטוחה אם אהבתי אותה או לא ). שפרד מטפל בה במסירות תוך וויתור על רצונותיו האישיים. כמו כן הוא מתמודד עם בנו המתבגר זאק, אביו החולה ואחותו שדואגת רק לעצמה. חסכונותיו ,שלמענם עמל שנים, הולכים ונגמרים. הספר מביא עימו תובנות מסוגים שונים. למשל בספר מתוארת צביעותם של החברים שבאים לבקר בשבועות הראשונים לגילוי המחלה ועל ההצהרות המופרזות שייעשו כל מה שניתן כדיי לעזור. בסופו של דבר שפרד וגלניס מתמודדים לבד עם המחלה הקשה . בזמנים כאלה מגלים מיהם החברים האמיתיים.
כמו כן מתוארים הצדדים המכוערים והמשפילים של המחלה , אך שוב - הספר לא כתוב בצורה טראגית ועצובה . כמו כן מתוארים חייהם של ג'קסון וקרול, חברים של שפרד וגלניס. הסיפור מציאותי, מעניין , זורם , מרגש לעיתים , וגם יש מה ללמוד . ממליצה .