ביקורת ספרותית על הקטרקט בעיני הרוח מאת אופיר טושה גפלה
ספר לא משהו

---

זהו ספור אפל. אפל מאוד. והוא אמיתי. ראו הוזהרתם !

לאה נכנסה לחיי בכתה ז'. משפחתה עברה לחולון והיא הצטרפה לכתה שלי. לאה היתה אחרת. היא היתה רזה ותמירה. והיתה לה הצמה הכי ארוכה ועבה שאני ראיתי בחיי. הפכנו לחברות. לאה היתה הצעירה מבין שלוש בנות משפחתה. אמה – פסיכולוגית, ואביה – הידרולוג, וביתה הבית הכי שקט שאני הכרתי. אהבתי להיות אצלה, להקשיב ביחד לתקליטים (אצלה שמעתי לראשונה את התקליט "סע לאט"). לאכול עם משפחתה את ארוחת יום שישי עת אביה היה מבתר את העוף במזמרת כסף מיוחדת, לעיניי הסועדים, אחרי הקידוש.

הוריה היו ניצולי שואה, במקור מהולנד. ללאה לא היתה משפחה מורחבת כמו לי. ותמיד היא שמחה להצטרף אליי לביקור אצל סבתא וסבא שלי לאכול ארוחת צהריים כאשר היינו בורחות ביחד מבית הספר. פעם היא הציעה לסבתא שלי לאמץ אותה כ... סבתא. ומאז היא היתה נוהגת לבקר אותם, גם בלעדי.

כשעברנו,רוב הבנות, לתיכון חדש בחולון, לאה נרשמה, יחד עם הבנים, ל"אורט" למגמת אלקטרוניקה. כיוון שהיא לא נמנתה עם ההולכים ל"צופים" היינו נפגשות לעיתים רחוקות. היא הספיקה באותה תקופה גם לקצר את שיערה ועתה הוא עטר את ראשה כרעמת תלתלים פרועה ומחוצפת. היא היתה אחרת. לא הולכת בתלם. לא כמו כולן.

במהלך הצבא שמרנו על קשר רופף אך לחתונתי הזמנתי אותה. יום אחד היא הופיעה על סף ביתי וספרה שהיא הוציאה רישיון נהיגה לאוטובוס ועכשיו היא עוברת קורס מורי דרך ב"בית ברל". היו לה חברים פה ושם אני לא הכרתי אותם. באותה תקופה אני כבר נשאתי את בתי הבכורה בזרועותיי. ואפשר לומר שדרכנו נפרדו.

ככה מתחילים כל הספורים בספר הזה. כולם מתחילים כספור תמים. על אדם זה או אחר שחי במקום זה או אחר. חיים רגילים פחות או יותר. אבל כבר ברגעים הראשונים של הקריאה מבינים שטוב לא ייצא מזה. מתחת לפני השטח מפעפע משהו רע ואכזר שעוד יעלה ויצוף עד סוף הספור הקצר שחובר לספור קצר ועוד אחד. אני מודה שבאמצע הספר עשיתי הפסקה של כמעט חודשיים ורק אז חזרתי אליו בכוחות מחודשים לנסות לסיימו. כי היתה לי סקרנות עמוקה להבין לאן כל הכוחות האלה מושכים אותי. הספר הוא סוג של ארס פואטיקה – העיסוק באמן ובכתיבה. הוא מנסה לתאר את תהליך הכתיבה של הסופר ואת הלבטים הפנימיים ביצירת אמנות. מה מקשר את כל הספורים האלה. מהו החוט שאם נצליח לשים על קצהו את ידינו הוא יוביל אותנו מספור לספור בבטחה, כלשהי, אל הסוף. הספר מורכב מאוד לעיתים מורכב מדי. כל כך הרבה פרטים, כל כך הרבה דמויות, שבסוף מתלכדות אולם עד הסוף צריך לחרוש הרבה. והתהיה שנשארה אתי אחרי קריאת הספר. האם כל זה היה כדאי.

עברו שנים לא מעטות. ישבתי בסלון ביתי אוחזת בזרועותיי את בתי הרביעית. צופה בתוכנית אחר הצהריים של חדשות. לא ממש מרוכזת בחדשות כי הנקתי את בתי ותשומת הלב שלי היתה מרוכזת בה. אבל משהו בכל אופן משך את עיני. צילום של בית משפט ובשורה הראשונה אני מזהה את המשפחה של לאה. המצלמה עוברת מאחד לאחת. לאט, לאט. ואני מנסה לפענח את המילים של הכתב שמדווח, שנגזר דינו של האיש שרצח את אשתו ואת שני ילדיו והעלה את ביתם באש.

נסערת התקשרתי לאימא שלי להבין מה קורה. ואז התברר לי הרע מכל. לאה, חברת נעורי האהובה נרצחה על ידי בעלה, שחשד שהיא מנהלת רומן אינטרנטי. המפלצת עם המוח המעוות הזה אף רצח את שני ילדיו מתוך הטיעון העקום שלא יכול היה להשאיר אותם ללא אם. וכדי לכסות על פשעיו הוא הצית את הבית ושרף הכל. הכל.

עכשיו הוא יושב בכלא. מפעם לפעם הוא מנסה לקבל הקלות בתנאי הכליאה או קיצור תקופות העונש. את אימא של לאה אני פוגשת לפעמים במופעי מחול בהרצליה עם אחותה. החיים ממשיכים.לאה היא חלק מסטטיסטיקה של נשים שנרצחו על ידי בעליהן. לאה היתה חברה שלי שאיננה.

הבטחתי ספור אפל. קיימתי.

» ביקורות נוספות של כלנית
» ביקורות נוספות על הקטרקט בעיני הרוח