יש לי בעיה עם אופיר טושה גפלה.
כן, 'זה זה שאין לנקוב בשמו' הוא זה שכתב את זה - ובכל זאת, עם כל הדברים הטובים שיש בסופר המיוחד הזה, יש גם דברים פחות טובים. והדבר שבו אני רוצה לדון בסקירה זו, הוא הסופים של ספריו.
גפלה יודע היטב לשרטט עלילות. ולמה אני אומר "לשרטט"? כי כמו שתלמיד בבית ספר יודע היטב לשרטט משולש יפה על מחברתו, בצורה מדוייקת, ישרה ולא עקומה, ומאוד מאוד מחושבת, כך גם גפלה שטווה את עלילותיו, חושף פרט אחר פרט בפני הקורא בדרך מיומנת, שרואים שהושקעה בה המון זמן מחשבה ותיכנון. הוא יודע למתוח את הקורא, לקראת הסוף המותח, בתקווה לגלות שם את התשובה לשאלת השאלות: מה המסר הגדול של הספר? מה רצה הסופר החכם עם כתיבתו החכמה מהקורא, מאחורי העלילה הפנטסטית והקצת בדיונית ומופרעת?
אבל משהו בסוף של המשולש הזה שגפלה משרטט, קצת מתפספס לו. זה כבר לא משולש, אלא מדודה (מהמילה דו, שניים) - יש בו רק 2 צלעות: הצלע של ההתחלה, והצלע של האמצע.
מה קרה עם הצלע של הסוף? יש אמנם סוף, אבל הוא יצא קצת קטוע, לא ממש ישר ומדוייק כמו 2 הצלעות האחרות: הבעיה שלו היא שלקראת הסוף, נראה שגפלה מנסה כמה שיותר להרשים את הקורא, וליצור סוף מתוחכם, מעורר התפעלות, עם הרבה סיבוכים ותפניות בעלילה, עד שזה יוצר אצל הקורא דווקא פעולה הפוכה - משהו כמו: "טוב, נו, שיהיה" - ואז זה מרגיש כאילו הסוף קצת הרס להתחלה ולאמצע, שבאמת היו מצויינים.
כמו שאמרתי, זה לא קורא אצל כל ספריו, וב'עשותונות', למשל, זה עבד יופי. אך הפעם החלטתי לספר על התופעה, כי 'הקטרקט בעיניי הרוח', הוא לא עוד סתם ספר שלו, אלא ספר מתח. ובספר מתח, לפעמים הסוף חשוב יותר מכל השאר.
***
אז כמו שהבנתם, את הסוף פחות אהבתי, אף על פי שהיו בו רגעים מאוד מותחים ומלאים באקשן, שנבעו בעיקר מהתקווה שהסוף יהיה מפתיע ויענה על הציפיות. הציפיות אמנם נפלו לרצפה בעקבות הסוף המוזר - שאולי קוראים מתוחכמים יותר ממני יוכלו לפענחו ולהבין מה בדיוק המסר שרצה גפלה להעביר בכך - אבל מה שכן, הספר עצמו, כמו כל ספר של גפלה, הותיר בי רושם רב, ולכן גם על 2 חלקיו הראשונים והמוצלחים של הספר - ההתחלה והאמצע - ברצוני לדבר.
מכירים את הספר/הסרט "זה" של סטיבן קינג? אז כמו שב'זה' יש ליצן שמפחיד את ילדי השכונה במגוון דרכים מעוררות חלחלה ולאחר מכן הורג אותם, כך גם כאן - הספר עוקב אחר מספר דמויות, שמסיבות שונות החיים הביאו אותם לכתוב ספר ובכך הם הפכו לסופרים מתחילים. בשלב מתקדם בתהליך כתיבת סיפורם, הם מגיעים למקום כלשהו בצפון הארץ, שנקרא "בית הארחה לסופרים", מקום שבו מתכנסים כל מני סופרים מתחילים על מנת לכתוב בשקט וללא הפרעה את יצירותיהם . שם הם פוגשים אדם, העונה לשם "צייד כשרונות", שמראה עיניין ביצירותיהם, ואומר שהוא יכול לקדם אותם מבחינה סיפרותית. דיירי המקום מאמינים לו, יוצרים עמו קשר, ובסוף גופותיהם נמצאות מבותרות על ידיו.
הספר מתפקד כמו אוסף של סיפורים קצרים. כל פרק עוסק בסיפור חייה של דמות אחרת. כל דמות היא סופר או סופרת מתחילים, שמגלים את הרצון לכתוב עקב אירועים מסויימים ואישיים בחייהם (כל דמות והסיפור המרתק שלה). בסופו של כל פרק אותה דמות מגיעה לבית ההארחה לסופרים ונופלת בפח כקורבן ל"צייד הכשרונות". הקורא יודע מי הרוצח, אבל הוא לא יכול לעשות כלום בנידון. בכל פרק הוא מתוודע לדמות, מתחבר אליה ריגשית, והקטע המפחיד והעצוב הוא, שלקורא נשארת רק האפשרות לצרוח: "לא, לא, לא! אל תתפתו לפיתויו של צייד הכישרונות!!!", אבל אף אחד לא יישמע אותו - וכך, מעגל הרצח נמשך ונמשך עם כל פרק ופרק, כשהקורא מקווה שהפרק האחרון יהיה על הקורבן האחרון, ושהרוצח יחדול מיד ממלאכת הרצח השטנית ומעוררת החלחלה.
מה אהבתי בספר: הוא מעורר אימה בחלקים מסויימים. יש בו הרבה מתח. הקורא נחשף למגוון רחב של דמויות. אהבתי גם את העיסוק בנושא של הכתיבה, ואיך תיאור אורח חייהם של סופרים בא לידי ביטוי בספר זה, אולי כמראה למה שגפלה עובר בעצמו כסופר, וזה היה מאוד מעניין. וכמובן, יש בו את כל מה שאני אוהב ספרים של גפלה - העושר הלשוני, העלילתי, הדמויות המעניינות שהוא בורא והעלילה המשורטטת לעילא.
מה פחות אהבתי בספר: את הסוף. הוא מפוצץ במידע, שאולי גפלה ציפה שהוא יהפוך את קרביו של הקורא, אבל זה יותר עשה לו כאב ראש. תקראו ותבינו.
כן, כן, אמרתי "תקראו ותבינו". כלומר: אני מצפה מכם שתקראו את הספר. כי בשורה התחתונה, מדובר בספר שההנאה בו מרובה, הוא מיוחד ושונה בנוף של ספרות המתח העולמית, יש בו הרבה אלמנטים משוכללים. וגם אם לא תאהבו את הסוף, לא קרה כלום - כי מה שטוב בלהיות סופר או כותב, זה שתמיד אתם יכולים לכתוב סוף אחר משלכם...
